משנה לחם על כולם אם אמר שהכל יצא אפילו על פת ויין. ואם ברך בפה"ע על היין. עמו"ק סר"ח.

**על הנובלות.**פי' הרע"ב פירות שנפלו מן האילן קודם שנתבשלו. פי' זה לקוח מפי' המשניות להרמב"ם ז"ל. וכן פירשן רבינו יונה והטור וה"ר ירוחם ז"ל. אבל הב"י ריש סימן ר"ב כתב עליו ולא דק לפי שהוא שלא כפירש"י והוא ז"ל לא ראה דברי הרמב"ם הנז'. כי דבר ברור הוא שהרמב"ם מפרש כן בושלי כומרא שבגמרא [דף מ' ע"ב] דהיינו שנפלו מן האילן קודם שנתבשלו ולא כפירש"י שהוא באמת דחוק ורחוק. אבל פי' זה הוא מרווח יותר ולשון בושלי כומרא מתפרש ג"כ יפה שר"ל שמתבשלים בכומר ולא באילן. והוא כמו כומר של זתים וענבים דפרק איזהו נשך [דף ע"ד ע"א] וכן מצאתי בפי' הר"ש ריש דמאי [פ"א מ"א] אחרי כמה שנים זכיתי ובא לידי ספרו של מורי זקני הגאון החסיד בש"א ומצאתי לו שנהנה כמו כן במציאה זו והשיג מפני זה על הב"ח:

משנה לחם על החומץ הרא"ש מוקי לה במזוג. מכלל דר"י אפילו במזוג לא מצריך ברכה. ואיתכה"ג דאית ליה הנאה מניה (דמשו"ה אסור ביה"כ) מי איכא למימר דשרי לאתנויי בלי ברכה. משום דמין קללה הוא. אטו לית ליה לר"י אסור ליהנות מן העוה"ז בלי ברכה. וי"ל דס"ל אם רוצה לשתותו וליהנות ממנו. יברך על איזה מין אחר תחלה. כדי שלא יהנה בלי ברכה. אבל לא יברך עליו לבדו. מפני שהוא מין קללה. ואינו ראוי לברכה.

משנה לחם כיוצאבה אמרו אין מברכין על כוס של פורענות. השותה כפלים לא יברך. לא התירו ליהנות ממנו בלי ברכה תחלה וסוף. אלא מנעו לברך על זה לבדו. וישתה עוד כוס אחר ויברך עליו.

משנה לחם וחומץזה. סתמו בלשון משנה הוא חומץ יין. וזהו שנכלל במין קללה. לפי שהיה מתחלתו יין. ונתקלקל והחמיץ ולפ"ז יש להסתפק בחומץ של תפוחים והדומה לו. שמבשלין אותו בארצות הללו ועושין אותו חומץ בתחלה. שנתעלה לשבח ואינו בכלל קללה. אולי ראוי הוא לברכת הפרי וי"ל. כיון דמ"מ אי שתי ליה בעיניה. אזוקי מזיק ליה כחלא דחמרא. משו"ה חד דינא אית להו.

**והוא אומר על המוגמר.**פירש הרע"ב המברך בה"מ וכן פירש הרמב"ם. וכ' בתי"ט ולישנא דוהוא לא דייק לדידהו דהא משמע דאדסליק מניה קאי שהוא המברך על היין שלאחר המזון וכפירש"י. ותמה על הב"י שכתב [בסימן קע"ד] שדעת הרמב"ם כדעת רש"י:

ואניאומר אף על פי שתר"י מפרשים דברי רש"י כמו שהעתיק בתי"ט מלשונן. מ"מ איני רואה הכרח לפרש כן דברי רש"י שסתמן כפירושן. דמתני' נמי מיירי במוגמר שמביאין אחר הסעודה וכפשטא דמתני'. וכן מוכח בהדיא בפשיטות מתלמודא דידן [דף מ"ג ע"א] דאאותו דמברך בה"מ קאי דמברך נמי על המוגמר. דאע"ג דאיכא דעדיף מיניה. מאחר שנטל ידיו ומזומן הוא לבה"מ זכה גם במוגמר:

ואיןלי לב להבין לדעת הגאונים ולדברי תר"י היאך נפרש תלמודא דידן. ואף דברי רש"י מוכיחים בפורוש דבמוגמר שלאחר בה"מ קמיירי דלא כמו שהבינו בו תלמידי ר"י. מדקאמר הואיל והתחיל בברכות אחרונות גומרן. דהכי   הו"ל למימר הואיל ועביד חדא עביד נמי לאידך ומדנקט ברכות אחרונות לשון רבים. ודאי כוונתו על בה"מ והיינו הך דודאי המברך על היין שלאחר המזון מברך גם בה"מ. דעד כאן לא קאמרי הגאונים וסיעתם אלא בברכה שלאחר המזון שאין המברך לפני המזון זוכה בה. כיון שכל הסעודה מפסקת ביניהם. חשיבא להו מילתא אחריתא. אבל המברך אחר המזון למה לא יזכה גם בבה"מ. ואם גדול שבסעודה הוא שבירך על שלאחר המזון הרי אמרו [ברכות מ"ז ע"א] גדול מברך אפילו אתא לבסוף. ואפילו אינו גדול אלא שנתנו לו רשות לברך על היין לאחר המזון בתר דאתחיל בברכות גומרן כיון דלא הויא הפסקה גדולה בינתיים זכה בכל הברכות הנמשכות:

והיינודפשיטא ליה לתלמודא [שם, מ"ג ע"א] דאע"ג דאיכא דעדיף מיניה הואיל ונטל ידיו תחלה כלומר מתוך שבירך על היין זכה ג"כ ליטול ידיו תחלה לבה"מ וגומר בה"מ ומברך על המוגמר:

ונ"ללפרש עוד הא דפסיקא לתלמודא שהוא נטל ידיו תחלה באחרונה שלא פירשוהו לנו רבותינו והוא כדברי הספר החתום. אמנם פשוט בעיני דהיין שבא לאחר המזון וטעון ברכה. המברך עליו טעון ג"כ נט"י לפי שידים מזוהמות פסולות לברכה וכיון שבא להזכיר את השם צריך שינקה ידיו תחלה מן הלכלוך ונטילה זו עולה לו כמו כן למים אחרונים ואתי שפיר הא דקאמר תלמודא בפשיטות דהואיל ונטל ידיו באחרונה תחלה. שהרי הוא מברך להם והן עדיין עסוקין באכילה. ולא סגי דלא נטל תחלה. ולכן הוא מזומן לברכה קודם לכולן אע"ג דאיכא דעדיף מיניה והרי זה פירוש הגון מאד בגמרא. ומכאן ראיה שאין שתיה מפסקת בין מים אחרונים ובה"מ וסייעתא לדעת התוספת והרא"ש (סי' קע"ט) ודלא כב"י שם [סי' קע"ט. וע"ע סי' קע"ד] וחזרנו לענין שעכ"פ המברך על היין הוא מברך בה"מ ועל המוגמר וזהו פירש"י בעינו ואין צורך למה שנדחקו בו תר"י והוסיפו במשמעותו מה שלא נזכר ולא נרמז בדברי רש"י שלפנינו:

ומהשסבור בתי"ט דלישנא דמתני' דוהוא דחקם לתר"י. ליתא דלפי מאי דכתיבנא שפיר אתי כפשטיה. דאע"ג דקאי אדסליק מיניה איהו ניהו דמברך גם בה"מ. ולא זהו הדחק שלחצם לתר"י אלא הירו' שהכריח להגאונים לפרש פרושם. במשנתינו במוגמר שבתוך הסעודה. הוא שהכריח לתר"י להוציא דברי רש"י מפשוטן. ולא אאריך בזה אחר שראיתי כבר קדמני הרב בכ"מ [הל' ברכות פ"ז הי"ג] לפרש גם הירושלמי שאינו סותר לפי' הרמב"ם וכמו שאנו סבורים גם בפי' רש"י. ומ"מ גם מ"ש בתו"ט שמבואר שחלוקים הרמב"ם ורש"י כמו שחלוק הרמב"ם עם הר"י בשם הגאונים. הוא שלא בדקדוק שאפי' לפי הבנת תר"י בדברי רש"י רחוקה דרכו מדרך הגאונים וק"ל. ואין לי להאריך בחילוקי דעותם שלדעתי אין צורך ועל החלוקים אנו מצטערים. ואפריון נמטייה להרב"י ז"ל ששם שלום בין רש"י והרמב"ם בזה והוא האמת.:

משנה לחם אלא לאחר סעודה ולהך לישנא דא"ר דלא מהניא הסבה אלא לפת. אפ"ה הכא אחד מברך לכולם. מגו דמהניא הסבה לפת. וכדמהני נמי ליין אף דלאחר המזון. מהאי טעמא.

משנה לחם בלח"שבתחלה. נ"ב ואחרי שובי נחמתי. וראיתי שאין זה דיוק. לפי שתיבת בתחלה התבאר על הכונה בעצם וראשונה. ולאו דווקא קדימה זמנית. דוק ותשכח. משו"ה ליכא למשמע מנה.

**מליח בתחלה.**יפה דקדק בתי"ט ממלת בתחלה. שבא להורות אם אוכל הטפל תחלה שאינו רשאי לסמוך על הברכה שיברך על המליח. והריני כמוסיף על דבריו דהא פשיטא דצריך לברך על הטפל אם אוכלו בתחלה דסברא הוא דאסור ליהנות מן העולם בלא ברכה [ברכות ל"ה.] ולא בא אלא לאפוקי מדעת בא"ז שהביא בת"ה [מובא בב"י סימן רי"ב] דס"ל דמברך על הטפל תחלה שהכל. קמ"ל דדווקא מליח תחלה הוא דיוצא בברכת שהכל שהיא ברכתו של מליח. משא"כ אם אוכל הטפל תחלה מברך עליו ברכתו הראויה לו. שעל הפת הוא אומר המוציא. ואפשר דאפי' א"ז מודה בהא דלא אמרה למילתיה אלא בגרעין של פרי. אבל בפת דמין שבעה הוא וקובע ברכה לעצמו אפילו לדידיה מברך עליו ברכתו המיוחדת ואינו נעשה טפל בתחלה:

ומ"שעוד בתי"ט להתנצלות בת"ה שלא הביא ראיה ממשנתינו שאפשר לפרשה דאצטריך למתני בתחלה דלא תימא דווקא כשנאכלים בבת אחת. אינו נראה בעיני דיותר נ"ל דדווקא בבת אחת בעינן באמת. דהכי דייקא נמי לישנא דעמו טפלה. דאל"ה הול"ל הכי הביאי לפניו מליח תחלה ופת אחריו או פת סתמא וכן בסיפא זה הכלל כל עיקר וטפל מברך על העיק' ה"ל למתני דרך קצרה. אלא עמו כמשמעו דבבת אחת משתמע הוא דנעשה פת טפל לא זולת:

ובהכיניחא לי קושיות התו' שהביא בתי"ט בדיבור שאחר זה המתחיל שהפת טפלה. שדקדקו למאי אצטריך הא שמעינן חדא זימנא דפת פוטר פרפרת. ולמאי דפרישית אתי שפיר דמהתם לא שמעינן אלא בפרפרת דהוי דברים המלפתים את הפת שנאכלין אחר הפת ולא בעינן עמו ממש. ואעפ"י שהן ג"כ מעיקר סעודה נפטרין בברכת הפת לפי שבאין ללפת ואעפ"י שאין נאכלין עמו בבת אחת. אבל בפת קמ"ל דאינו נעשה ליפתן לעולם ואי אכיל לי' אחר המליח אינו נפט' בברכתו אלא דווקא ע"י שנעשה טפל. וזה מחמת שנאכל עמו (כמו נאכל עמו דפ"ק דטבול יום) בבת אחת שהיא הוראה עצומה שא"א לו לאכול המליח לבדו. ועי"ז הוא נעשה טפל ומפסיד ברכתו. אבל אם אוכלו אחריו לא הפסיד ברכתו הראויה אליו אעפ"י שאינו בא אלא מחמת המליח שקדם לו דדין ליפתן לא יהבינן ליה וק"ל כנלע"ד (וכ"נ דעת הש"ע והאחרונים ז"ל ע"ס רי"ב ומ"ש שם):

וכעיןדוגמא אף על פי שאינה ראיה זכר לדבר מיהא איכא מהא דאמרינן בנזיר (דף ל"ז ע"ב) ופסחים (דמ"ה ע"א) היתר מצטרף לאיסור בבת אחת. איסור לאיסור אפי' בזה אחר זה דהיתר דלאו מיניה הוא אינו נעשה טפל וצירוף לאיסור כי אם ע"י אכילה בבת אחת. ולא בזא"ז אעפ"י שבאיסור ואיסור די להצטרף גם בזא"ז ודוק והיא סברה ישרה בטעמה ונבונה בעצמה יודוה חכמי לב: