אין מזמנין עליהם. עמ"ש בס"ד בחיבורי לטא"ח סי' קצ"ו שם פירשתי משנתינו בדרך חדש נכון מאד לא שערוהו הראשונים ז"ל. וביארתי דבדווקא נקט אין מזמנין אע"ג דלזמנין מברכין נמי לא. מ"מ הא אצטריכא ליה דאע"ג דזמנין ודאי מברכין. אפ"ה מזמנין לא ודווקא עליהם. אבל איהו מצי מזמן לפעמים באוכל דבר איסור. ואע"ג דבשמש שאכל פחות והכותי. ודאי זמוני אינהו נמי לא. אטו בחדא מחתא מחיתינהו הא כדאיתא והא כדאיתא. ואיידי דחשיב הני דאין מזמנין עליהן נקטינהו לכולהו אע"ג דלא שוו להדדי בהא. דאית מנייהו דמזמנין לעצמן ואית מנייהו דלעצמן נמי לא. והא במתני' דלקמן מני תו הנהו דאין מזמנין עליהם ואפ"ה קיי"ל דמזמנין לעצמן כדאי' בגמרא [דף מ"ה ע"ב] ע"ש באורך ותמצא נחת בעזה"י:

משנה לחם ודמאיפריש הרע"ב דרוב ע"ה מעשרין. ר"ל דה"ט דאמרינן הכא מגו. דאילו לאו הכי. לא הוה מהני ביה מגו. כיון דמחוסר מעשה. ולא ממילא קאתי ומקלע שריותא. כבעלמא. דהיינו טעמא דטבל לא מהני ביה מגו. וכ"ש דלא מהני במידי דתלי בדעת אחרים. כמ"ש בס"ד במו"ק (סקצ"ו) יע"ש. והיינו נמי דאהני לעניים דמוכלינן להו דמאי. והיכי אשכחן דכוותה. דספינן להו איסורא. אלא משום דבהו מוקמינן אדינא דאורייתא. דאזלינן בתר רובא בכל דוכתא. ועמ"ש שילהי פאה וריש דמאי בס"ד. ומ"ש למה לא כתב הרע"ב כאן הטעם דאי בעי מפקר. לדידי לק"מ. דאין כאן טעם אחר. כי זה צריך לזה. דמהיכא תיתי נימא מגו. ועניים גופייהו מ"ט שרו ביה. אי לאו משום דאזלינן בתר רובא.

משנה לחם כזיתיש לדעת. שאף למ"ד אוכל ירק מצטרף. וכן אפי' טבל בציר. מיהו שעור כזית בעינן בכל גוונא.

משנה לחם פחות מכזיתנ"ל דקמ"ל אף על גב דיש לו רשות לאכול כדי שבעו. ומה בכך. נימא דהו"ל כאילו אכל כזית. קמ"ל דלא מהני. וכ"ש לאינש אחרינא. דכל פחות מכזית. ודאי לא מידי הוא. וממשנה יתירא שמעינן לה. דבלא"ה הו"א. אינש דעלמא דקביע ואכיל. אפילו בפחות מכזית מצטרף.

משנה לחם עמ"שקול רמ"ז בצריכות בבא זו. ואין לו רמז ולא ציור. כדניים שכיב כתב לה. ודוק.

משנה לחם והעכו"םיש להוסיף על מ"ש בגמרא. דאצטריך נמי לישראל מומר. סד"א שחטא ישראל הוא. ומזמנין עליו. דהא אם קדש בת ישראל. קדושיו קדושין. קמ"ל לענין זמון אינו כן. אלא כל זמן שלא חזר בו. ועדיין עובד אלילים. אינו מצטרף. ובאמתשאפילו לענין חומר עריות. י"ל שאין לו דין ישראל. אם נשתמד לעבודת אלילים. כמ"ש בס"ד בשי"ע (סל"ב).

משנה לחם והכותיעיין בקונטרס הקראים. כ"י באורך.

עד כמה מזמנין עד כזית. פסק הרע"ב וכן הלכה. וכתב עליו בתי"ט ואע"ג דהוי סתם ואח"כ מחלוקת. עיין מ"ש לעיל ריש פ' ת"ה דכה"ג לא חשבינן למחלוקת והך דהכא נמי סתמא הוי ולפחות יחיד נגד רבים חשיב. ואפילו היה מחלוקת שקול. הוי אזלינן לחומרא כיון דהיא מן התורה וקיי"ל [ע"ז דף ז' ע"א] בשל תורה הלך אחר המחמיר. ולא דמי לשאר ברכות דרבנן דספקן להקל. והיינו הא דדריש ר' עוירא בפ' מי שמתו [דף כ' ע"ב] אמר הקב"ה איך לא אשא פנים לישראל וכו' והן מדקדקים ע"ע עד כזית:

ומטעםזה היה נ"ל להלכה בספק אכל כזית פת וה"ה לשבעת המינין דמברך אחריהן מעין שלש למ"ד דאף היא מן התורה. ולמעשה עדיין צ"ע. משא"כ בשאר ברכות שאינו רשאי להחמיר על עצמו לברך מספק דהויא ברכה שאינה צריכה ואסורה משום לא תשא. ועמ"ש בא"ח סי' ק"ץ ור"ט. ולענין מ"ש בתי"ט דהני קראי אסמכתא בעלמא נינהו עמ"ש בס"ד לקמן רפ"ח ובביאורי לא"ח סי' קצ"ז:

**נברך לאלהינו.**בקש בתי"ט למצוא דברי חפץ ליתן טעם לשינוי שמות הקודש שקבעו חז"ל בבה"מ וברכת התורה. וכתב על זה מבואר הוא כי המזון הדין נותן לכלכלו את ברואיו ולפיכך תקנו זה השם שהוא מדת הדין. אבל התורה לא ניתנה אלא בחסדו כדאמר ה' חפץ למען צדקו וגו' עכ"ל:

ואניתמה ע"ז דאיברא איפכא מסתברא שהרי הכל מודים בבריאה שהיא היתה מחסד עליון וחפץ פשוט. וכ"ש בכלכול הברואים שהוא דבר שתשב"ר יודעין אותו ממקרא מלא נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו [תהלים קל"ז]. הרי שהכתוב אומר בפירוש שהוא חסד מוחלט. ורז"ל דרשו גם כן הני כ"ו כל"ח שבהלל הגדול. כנגד כ"ו דורות שקדמו לתורה וזן אותן בחסדו כדאי' פ' ע"פ [דף קי"ח ע"א] הרי בבירור שלא מן הדין הוא כלכול הברואים אם לא בתורת חסד מלבד שהכתובים מלאים מזה. וכן קבעו רז"ל בתפלה מכלכל חיים בחסד:

גםבענין הנתן התורה בחסד. הכתוב ה' חפץ למען צדקו [ישעי' מ"ב כ"א] אינו מסייעו דצדקה איננה חסד כנודע. ואדרבה הדין נותן יותר הנתן דת ותורה לברואים יתנהגו על פיה ולא יהיו כרמש אין מושל בו ולא יתוקן הקיבוץ המדיני בלתי דת ותורה. ועל מנת כן באו לעולם. ומה שלא עשה כן לכל גוי. לפי שהם לא רצו בה שהרי חזר עליהם ולא קבלוה. ובאמת נתן להם תורה ושבע מצות שהן חייבין בהן היינו תורה דידהו:

ומהשאמר הכתוב [תהלים קמ"ז] לא עשה כן לכל גוי על תרי"ג מצות אמר. ואעפ"י שהחזירן על כל האומות [ע"ז ב' ע"ב] לא עשה כן לכופם שיקבלום כדרך שכפה הר כגיגית [שבת פ"ח ע"א וע"ז ב' ע"ב] על ישראל שהם נתחייבו בקבלתה בכללה אחר שקנאם לעבדים בהוציאם ממצרים. שלכן לא נשתוו בה השחור והלבן כדבר הכוזרי בראשיתו. אמנם נשתתפו כל הברואים בתורה אחת לכולם שהיא כוללת שבע מצות בנ"ח שבהם עיקרי ושרשי האמונה. ועל כן התורה בלי ספק היא מחוייבת המציאות עם המצא האנשים:

וזהושאמר הכתוב ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ר"ל מה שהגדיל התורה והאדירה לזכות את ישראל בריבוי מצות תרי"ג ולא הספיקו להם שבע מצות כבנ"ח. זו תחשב לו לצדקה שרצה לזכותן כארז"ל:

ועודיש לפרשו ע"ד מה שאמרו בנדרים [דף ל"ח ע"א] דפלפולא בעלמא ניתן למשה לבדו ונהג בו טובת עין ונתנו לישראל. דאפילו תימא כל התורה כולה מחוייבת היא לישראל. רק הפלפול שהוא דבר בלתי חיובי להם. הוא למען צדקו שחפץ להגדיל תורה. והרבה פנים לתורה וכבר יצאנו מכוונתינו ולא יכולנו להמלט מהאריכות אך למען ראות כי אין מהכתוב הזה סיוע למ"ש בתי"ט והוא פשוט לע"ד:

ואולםבטעם שינוי השמות אף שיפה השתיקה במופלא ומכוסה ממנו דברים שהן כבשונו של עולם כי מי עמד בסוד ה' ויודע דעת קדו' אנשי כנה"ג שהחזירו העטר"ה ליושנה. החכמה מאין תמצא להם וידעו איזה מקום בינה. אף כי אנכי תולעת ולא איש נבער מדעת ותבונה. מ"מ אחר שהרב תי"ט העיר לנו אוזן במה שהורשינו ממנו נתבונן ותקח אזננו שמץ מנהו אף שכמה פנים לפנים כולם ברורים לנבונים. ואומר אני ע"פ דרכינו זה שהראית לדעת המזון הוא ממדת החסד הגמור ולא ממדת הדין. כי אדרבה שורת הדין אינו נותנת לפרנס אלא לפי המעשה שם. ומי הוא לפניה יתיצב ויעמוד לדין ויצא זכאי. (ועיין בזוהר תרומה דק"ע ע"א בד"ח) על כן אנו מקדימין לכלול מדת הדין ברחמים ולהמתיקה:

ועודשמשם יושפע לנו שפע רצון לשובע כי מצפון זהב יאתה והרוצה להעשיר יצפין וגם שולחן בצפון. ולזה אנו אומרים שאכלנו משלו ודאי ואין שולחנו של מלך חסר כלום. אלא שאין הדין נותן להשפיע בנדבה ולתת חסד חנם. כ"א ע"י מיתוק הדין בחסד הפותח יד ומשביע ומרחיב הצינורות להשפיע על כל הברואים בין ראוים בין שאינם ראוים. לכן אנו צריכים בברכה שעל המזון לפיוס כנגד המדה המודדת וקוצבת שיעור הפרנסה כפי הראוי:

והפךזה הדבר בתורה שעם שאמרנו הדין נותן המצא תורה אלהית וכן השכל גוזר עם הסכמת בעלי החקירה מאומתנו וזולתנו (יעויין ס' עיקרים) אבל מדתה בעצם היא ממקור החסד והרחמים שנקראת תורת חסד ואמת וניתנה בימין כמש"ה מימינו אש דת למו. על כן אין אנו צריכין להמתקת הדין ודוק כנלע"ד נכון ע"פ דרך הנעלם הפשוט וקרוב לשכל הישר. ולא מפי הקבלה אני אומר אלא שכך הדברים מראים ע"פ דעת תורה ונוטה לפשט מלבד שיש בודאי עוד דברים בגו רזין עלאין למאן דזכי ויש לו עסק בנסתרות העמוקות. ואצלנו יספיק מ"ש כאן. ואם תזכה תדע ותבין מדעתך שאין מקום גם למה שכתב עוד בתי"ט שהי"ל לתקן שתי הלשונות בנוסח א'. וכתב בזה טעם בלתי מתקבל. וממ"ש מתבאר שא"א לומר כן והמשכיל ממקור הברכות יבין:

משנה לחם בלח"שלאלהינו. צ"ל אלהינו.

משנה לחם שםבפיסקא. ואני תמה כו'. עד כדאיתא פע"פ. נ"ב (וכה"א רב מחולל כל ושוכר כסיל ושוכר עוברים).

משנה לחם שםבפיסקא גם בענין כו' עד כנודע. נ"ב (ובס"ת לכאורה מבואר בהפך. כדאיתא בהדיא בזוהר יתרו. עה"פ וכל העם רואים (דפב"א) וכן בדוכתי טובא. דמסיטרא דגבורה אתייהיבת. איברא מ"מ ודאי עיקר שרשה ומדתה בחסד הוא וכמש"נ. כדבעינן למימר במסקנא. וע"פ קדושים דפע"ב בסופו) ובפרשת משפטים (קיט"ב) דתורה שבכתב אתיהיבת בימינא. ופשר דבר בפרשת פקודי (רצ"ג ע"א בסופו) כגוונא אורייתא שארי משמאלא ואתדבק בימינא.

משנה לחם במקהלותוי"ל סמך יפה לדברי ר"ע. דס"ל עשרה כמאה. וכאלף. נמי מהכא נפקא ליה. במקהלות (בלי אות הנוח) גי' בעשר"ה. מכאן שמנין עשרה. חשוב ככל מקהלות.

משנה לחם **ברכו את כו'.**עיין בית אל.

משנה לחם נחלקיןעמ"ש בס"ד במו"ק (סקצ"ב).