נוטלין לידים עמ"ש בתי"ט שהוא כמו לוקחין מים לידים. ואינו נראה בעיני שיהא מלשון לקיחה. שא"כ מה יעשה הרב במקומות שלא נסמכה פעולת הנטילה ללמ"ד מלאחריה כמו שאמרו [חולין דף ק"ו ע"א] נוטל אדם ידיו שחרית, הנוטל ידיו לפירות [שם ק"ו ע"ב] וכמוהם רבים. ומה שנשתמשו חז"ל בזאת הגזרה לפעמים בעד ענין לקיחה כנטילה דלולב וזולת זה הרבה. אינה גזרה שוה בהוראתה בכל המקומות כי היא מהמלות המשותפות בהוראות מתחלפות כאשר ימצאו רבים מאד בלה"ק ומתפרשים לפי ענינם ומקומם:

והדמיוןמלת נושא הכוללת ענינים רבים. כי לפעמים תורה על הלקיחה שא נא כליך [בראשית כ"ז ג'] ועל הקבלה שא את ראש [במדבר ל"א כ"ו] כתרגומו. ולפעמים ענין סבל ונשיאת משא כמו כאשר ישא האומן [במדבר י"א י"ב] וענין הגבהה וינטלם וינשאם. וגם הוא לשון חזיון. ככה מלת נטילה תשמש בעד כמה ענינים נבדלים והיא מן המשותפות ומן הנרדפות. לפעמים היא לשון לקיחה. ולפעמים ענין רחיצה. או הגבהה. הכל לפי הענין:

ובאומרנונוטל ידיו הוא ממש כאמרנו רוחץ ידיו אלא שהיא מיוחדת לרחיצה הנעשית כדין וכתקנת חז"ל בפרטי דקדוקיה. ובחרו במלת נטילה לפי שהיא משתתפת בהוראת ההגבהה. וע"ש שצריך להגביה ידיו בה כידוע. וזה נראה יותר מטעם הכלי. אבל יותר נראה ששם הכלי המתוקן לנטילה הוסב שמו נטלא בלשון חז"ל [חולין דף ק"ז ע"א] ע"ש הנטילה. ולא נבנה בנין ע"ש המקרה. אלא הוא שם נגזר מהפעולה וק"ל:

ואולםמה שאמרו לפעמים נוטלין לידים בתוספ' למ"ד כדרך ששנוי כאן וכן בריש מס' ידים לע"ד הוצרכו ללמ"ד זו ללמדנו דבר עיקרי בנטילה והוא שצריך לכוין בה לנטילה לידים לטהרן לאכילה ולא כמנקה מהלכלוך בלבד. בלי כוונה ובלי השגחה אם נוטל ידיו או אבר אחד. כמו לה לשמה [גיטין דף כ' ע"א, ועוד] וכדעת הרשב"א ז"ל וסיעתו הסוברים דבעינן כוונה לנטילה וכן עיקר. ואפי' לדעת החולקים לכתחלה מיהת מודו דבעינן כוונה וכדפסק הרב בש"ע סי' קנ"ט. ועל כן במקום הראשון שהוזכרה נטילה זו. וכמו כן במס' ידים ששם עיקר מקומה בעצם רמזו לנו דבר זה והוא דבר הגון לע"ד. עמ"ש בס"ד מ"ו פ"ב דחגיגה דמתני' דהתם מסייעא נמי:

ובמ"שהרע"ב ויחזרו המשקין ויטמאו אחורי הכוס. כתב תי"ט אזיל לשטתיה. אבל להרמב"ם [בפירושו סוף זבים] אין משקין מטמאין כלים אלא שנטמאו באב הטומאה עכ"ל. והוא קצת שלא בדקדוק שזה פשוט שהמשקין נעשין תחלה לעולם ואפי' נטמאו בולד הטומאה ומטמאין לכלים מדרבנן והן נעשין שניים. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם בפ"ח מהל' שאר אבות הטומאות הלכה י'. ואינו מוציא אלא משקין הבאין מחמת ידים שאין להן עיקר מד"ת ודכוותה. אבל הבאין מחמת שרץ אפי' לא נגעו בשרץ עצמו אלא באוכל שנגע בשרץ הן מטמאין כלים מדבריהם וזה ברור:

ובאמתשיטת הרמב"ם במשקין הבאין מחמת ידים שאינן מטמאין כלים. יש בה דוחק עצום והתשובות שהשיבו עליו הן חזקות מאד מהך דהכ' וממתני' דפ"ב [מ"א] דטבול יום כמבוא' בכ"מ [שם]. ואע"פ שהרב בכ"מ ניחא ליה למשכוני נפשיה אדרמב"ם להקל משאם מעליו אינו מתייש' על הלב מ"ש הוא ז"ל להעמיד דבריו בחזקת היד בדברים שא"א לשמוע:

ומ"שבתי"ט דגזרה שעמדו למנין לא היה אלא לנטמא מאב הטומאה ודוק שם בגמרא. ור"ל דאיתא התם בהדיא [שבת דף י"ד ע"ב] דהגזרה היתה במשקין הבאין מחמת שרץ ואין זה צריך דייקות רב. וכבר קדמו בכ"מ [בפ"ז ה"ב שם באבו"ה] אמנם איני רואה משם ראיה נסברת הרמב"ם לסתור מחמתה דברים מוכרחי' ומפורשים שהרי כבר כתבו התו' שם [ד"ה אלא וכו' מחמת שרץ] דה"ה דהוי מצי למינקט משקין הבאין מחמת ידים יעויין שם:

ואםהייתי כדאי היה אפשר לי למצוא פשר דבר נהכריע בין שטת הרמב"ם והראב"ד ז"ל. ולקיים דעת הרמב"ם בצד זולת צד ואומר דבודאי דברי הראב"ד טובים ונכוחי' שכל המשקין הטמאין ואפי' הבאין מחמת ידים מטמאין הכלי' מהכרח המקומות הנז'. אבל יש להם אחוריים לחלוקה דהיינו שאינן מטמטאין אלא מתוכן. אבל נטמאו מאחוריהן תוכן וגבן טהור. והא ששנינו בחומר בקודש [משנה א'] אחוריים ותוך בתרומה ובפ' כ"ה דכנים ובגמרא דבכורות. (דל"ח ע"א) דעבדו רבנן היכירא כי היכי דלא נישרוף עלייהו תרומה וקדשים אחר שאין טומאתן אלא מחמת ידים. וידים עצמן אין להם עיקר מן התורה:

אבלהבאין מחמת שרץ שהן טמאין מן התורה דטומאת עצמן מן התורה ואפילו לטמא אוכלין קיי"ל יש טומאה למשקין מן התורה כדמשמע פ"ק דפסחים [דף י"ד ע"ב] וכן בגמ' די"ח דבר דפריך תלמודא בפשיטות אוכלין אי שנטמאו במשקין הבאין מחמת שרץ דאורייתא נינהו [שם בגמ' שבת] וכיון דאיכא דררא דטומאה דאורייתא ולא אסקוה רבנן בגזרתייהו אלא חדא דרגא דליטמו כלים שאין מקבלין טומאה מן התורה כ"א מאב הטומאה איכא למימר דאין להם אחוריים לחלוקה אלא נטמאו אחוריו נטמא תוכו ואפשר דשרפינן ענייהו תרומה וקדשים:

ודוגמאלדבר מ"ש התו' בסוגיא די"ח דבר לענין טומאת כלי זכוכית [דף ט"ז ד"ה עבדו] דאע"ג דאמרינן התם דעבד בהו רבנן היכירא דלא לשרוף עלייהו. אעפ"כ חילקו שם שלא לכל טומאתן אמרו כן ודו"ק:

ואע"גדאמר אילפא [שם דף י"ד ע"ב] ידים תחלת גזרתן לשרפה הא מידי אחרינא לא. דילמא בתר הכי גזרו לשרוף ועיין היטב שכבר העידו חז"ל [שבת קל"ח ע"ב] עתידה תורה שתשתכח בהלכות אלו כי נעו מעגלותיה מאד ביחוד בדור יתום שאנחנו בו. והשי"ת יגלה עפר הסכלות מעינינו ויזכנו למצוא נתיב האמת בתורתו הקדושה:

משנה לחם בלח"ש וזה מה שהשבתי להתורני כהר"ר מאיר יצ"ו. הנה הגדת באזני איך למדן אחד שלא רצית לגלות את שמו. הגיד לך לאמר כי לדעתו שגיתי במ"ש פ"ח דברכות (דיב"ג) ואמרת שאותו פלוני מתיירא שלא אודה על האמת. לכן העלים ממני. והנה בקשתיך מאד לחקור אחר זאת ולהודיעני המציאה שמצא עלי בין טוב בין רע כערכו כן יקום. ואקבעהו כמרגלית תוך הגהות ספרי ומהדורתו. ולא תאבדהו ממני. ואע"פ שהפצרתי בך והבטחתני להעשות כן. עדיין לא שמרת לי מוצא שפתיך. לזאת חמסי על המעלים ומונע בר לבבו. ואני בתם לבבי כמה פעמים הלא השבעתיך כי אין כוונתי רק לרדוף צדק ואמת. ולהגן בעדם בכל כחי. ואף לאמת"י אעשה כן. אמנם חלילה לי מרשע. מדבר שקר ארחיק בכל מאדי. כאשר עדי במרומים וסהדי. וכאשר התחננתי והתנפלתי בחתימת ספרי הנ"ל. ומאחר שעדיין לא עשית. אעמידך על מה שנתעוררתי במהדורת ספרי במשנה הנ"ל. שמא לכך נתכוין אותו המשיג הנעלם בהשגתו הנעלמת. והילך מ"ש שם די"ב ע"ג שנ"ו ס"פ. אלא נטמאו אחוריו נטמא תוכו. נ"ב (והכי איתא בהדיא בשטת רחס"ה דיז"ב) לרבינא אליבא דר"י. ואע"ג דלשמואל הדר ביה ר"י וס"ל המסקנא דאין טומאת משקין לטמא כלים מן התורה. לא שנא הבאין מחמת ידים. א) ל"ש מחמת שרץ. בכולם יש אחורים ותוך. לכלים שנטמאו בהן. מדלא מפליג בדידהו. ה"מ לר"י דווקא. משום דאיכא למימר לגמרי הוא דהדר ביה. דאפילו באוכלין נמי כר"א ס"ל. וכדמיבעיא ליה לתלמודא אע"ג דקמהדר ודחיק לתרוצי ההיא דפרה. דתיתי נמי בשטת ר"י ור"ש. שינויי דחיקי נינהו. ואכתי לא מכרעא מילתא. דחייה בעלמא היא. ובעיא לא אפשיטא. מיהו אפילו לכשתמצי לומר ר' יהודה באוכלין בשטת ר"י ור"ש קאי. אכתי איכא למימר אע"ג דלרבי יהודה ליכא למפלג בין משקין למשקין לענין טומאת כלים. לר"י (דנימוקי עמו) וסיעתו שפיר איכא לפלוגי בהכי. ולא קיימי כוותיה אלא בחדא. דהיינו שאין טומאה למשקין לטמא כלים דבר תורה. מיהת פליגי עליה בחדא. וס"ל דמהניא טומאת משקין הבאין מחמת שרץ לטמא כלים טומאה חמורה גמורה מדבריהם עכ"פ. ואין להם אחורים בחליקה (כמשקין הבאין מחמת ידים. דקילי ודאי) מטעמא דילן דמסתבר טובא. וקרוב הדבר מאד שחלה עליהם גזרת חז"ל אף לשרוף תרומה וקדשים. אע"פ שאמרתי כך בדרך אפשר. מאחר שלא מצאתיו מבואר בהחלט. ודעת לנבון נקל כהחכם יודע פשר. למצוא דברי חפץ וכתוב יושר. ע"כ לשוני שם. מעתה בין תבין אשר לפניך. שמענה ועתה דע לך.

משנה לחם ואח"כ מוזגין את הכוסשלפני המזון. כדאמרינן פכ"מ (מג"א) הסבו כו' הביאו להם יין. וקאמרי ב"ש נוטלין כו'. אח"כ מוזגין ושותין הכוס. ואוכלין סעודתן בההיא נטילה. כ"פ רש"י. ולפ"ז ההיא דסדר הסבה ב"ש היא. דהא ע"כ ביין שלפני המזון מיירי התם. דאי בתוך המזון. כל אחד מברך לעצמו. וצ"ע.

משנה לחם בפירושרע"ב ד"ה ב"ש כו'. וסברי ב"ש אסור להשתמש בכוס שאחוריו טמאין. גזרה משום נצוצות. ר"ל דבעלמא נמי אפילו נטל ידיו אסור להשתמש בכוס שאחוריו טמאין. משום גזרת נצוצות. אבל הכא לא צריך להאי טעמא. דבלא"ה אי אפשר להשתמש בכוס זה בסעודה. אם משקין טמאין טופחים עליו. אלא דס"ד כי מזדהר בניגוב הכוס. לשתרי. קמ"ל דאפ"ה אסור משום לא פלוג. וכי שרית ליה לאשתמושי בכוס טמא מאחוריו הנגוב. אתי לאשתמושי בשאינו נגוב. ותו דחיישי לנצוצות המטמאין את הידים.

משנה לחם ותר"יפירשו משום ניצוצות החוזרות מאחורי הכוס לתוכו. ומטמאין את שבתוכו. ולא נהירא.

משנה לחם ובה"א מוזגין הכוסושותין אותו ג"כ קודם נטילה. אע"ג דבאמת שתיה לחודה אינה מפסקת. כמ"ש בס"ד במו"ק (סקפ"א) ולעיל פכ"מ לענין בה"מ. אלא משום דלאחר מזיגה. מסתמא הכוס טופח ממי השטיפה שעליו. וכה"ג ודאי אסור להשתמש בו. אחר שנטל ידיו. וכן צריך ליזהר עוד בסעודה. שלא להשתמש אלא בכוס נגוב מאחוריו. דמידי הוא טעמא דב"ה אלא משום דנצוצות לא שכיחי.

**ואח"כ מכבדין את הבית.**כתב הרע"ב והלכה שמותר להשתמש בשמש ע"ה. וכתבו תר"י שנראין הדברים שיותר טוב להשתמש בע"ה כדי שלא להשתמש בת"ח וכמו שהסביר בתי"ט דבריהם:

ואע"גדמצינו בתלמוד הרבה ת"ח שהיו שמשין כגון ר' שמלאי שמעיה דר"י   נשיאה וכמוהו רבים מאד שהיו מהאמוראים והוו שמעי לרבנן. וכן ר"ג שהשתמש בטבי עבדו אע"פ שת"ח היה כדאיתא בריש הישן [פ"ב מ"א דסוכה] איכא לפלוגי בין רבו בתורה לשאינו רבו דהא אסור להשתמש בשונה הלכות [מגילה כ"ח ע"ב]. אלא הני משמשין לרבותיהם היו. וכה"ג ודאי שרי דכל מלאכות שהעבד עושה לאדונו תלמיד עושה לרבו [כתובות צ"ו ע"א]. ומצוה נמי איכא דכל המונע תלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד [שם]:

והיינודר"ל דפ' בני העיר [שם בגמ' מגילה] דארכביה ההוא גברא אכתפיה כי מטא לעורקמא דמיא ואע"ג דאשתכח דהוה גמיר ותני. אפ"ה שבקי' למשמעיה כדאגמריה מילתא דר' זירא. דהלמד מחברו דבר א' (אפי' כגון רב סחורה לרבא דאסבריה זוהמא ליסטרון [ב"מ דף ל"ג ע"א] כ"ש אי בלא"ה גדול ממנו ודוק). חייב בכבודו כרבו [אבות פ"ו מ"ג] וק"ל:

ומ"מאיכא למידק בדברי תר"י הנז' דיהבי טעמא דמותר להשתמש בע"ה כדי שלא להשתמש בת"ח. דאטו לב"ה מי איכא למימר דשרו לאשתמושי בשונה הלכות דאיסורא רבא הוא ודאי לכ"ע. אלא פשיטא הכא בתלמידו של בעל הבית עסקינן. וכה"ג הא מצוה לאשתמושי ביה וכדאמרן. אי נמי אע"ג דקאמרי ב"ה שמש ת"ח הוא לא בשונה הלכה קמיירי. אלא שבקי בהלכות סעודה (דאפי' פרסאי הוו ידעי בהו טפי) וגם יודע דברי חברות. הנוהגין בסעודה:

ומש"עתר"י לסיועי לב"ש מהא דאמרינן בב"מ שמותר להשתעבד בבני אדם שאינם יראי שמים. נתכוונו להא דאיתא פ' א"נ (דע"ג ב') דרב סעורם אחוה דרבא הוה מעייל אינשי דלא מעלו בגוהרקא דרבא. ולא ידענא מאי קאמרי דמי איכא למשמע מהתם מידי. התם מיירי באנשים העוברים על התורה ואינן נוהגין כשורה שהיה עושה כן לרדותם ולייסרם ועובד בהם עבודת עבד בפרך. וזה לא הותר אפי' בע"ה כל שהולך בתומו ולא ראינוהו בלתי נוהג כשורה. ובלתי ספק בהני אסור אליבא דכ"ע להשתמש בהם בסעודה מאחר שהם עוברי עבירה וחשודין לחלוף את המתקלקל (כענין ברב ששת עם עבדי ריש גלותא דריש פ' מי שאחזו [דף ס"ז ע"ב]). ואינם נזהרין כראוי בדברים הנוהגים בסעודה. שאף ב"ש לא התירו אלא בשמש ע"ה הנוהג כשורה. אלא שאינו בקי בדקדוקי חברות ודוק כנלע"ד ברור:

משנה לחם **ובה"א נוטלין לידים כו'.**עמו"ק (סק"פ) מ"ש בס"ד שם.

משנה לחם בוראכו' עמ"ש בס"ד במו"ק. ובשי"ע (סק"ה).

משנה לחם עד שיאותו לאורו נראה לי. אדלעיל אמאי דסליק מניה קאי.

משנה לחם וה"קמ"ט אין מברכין על הנר ובשמים דעכו"ם. משום דאין מברכין עד שיהנו לאורו. והני אסירי בהנאה. להכי תרח בהך בבא. וקבעה בסיפא.

משנה לחם לחזור למקומו עמ"ש בס"ד לעיל מ"ג פ"א.

**מברך על היין.**אם ירצה. כן נמצא בפירוש הנדפס אצל הרי"ף. וקשיא לי אהדין פירושא דא"ה כי רמינן (בגמרא דריש פרקין [דף נ"ב ע"א]) עלה מדתניא מניחו לאחר המזון. ולא משכחינן שינויא אלא תרי תנאי נינהו אליבא דב"ש. מאי דוחקיה הא מצי לשנויי דהא דתניא מניחו לאחר המזון. פירושו אם מניחו לאתר המזון משלשלן כולן לאחריו. ואע"ג די"ל לישנא דמניחו משמע ליה דווקא. מ"מ עדיף טפי מלאוקמי בתרי תנאי. ומ"ש ממברך דמתני' דמפרשת ליה רשות. א"כ מניחו נמי רשות קאמר:

ואילאו דמסתפינא (מפירש"י ואולי אינו ממנו אלא גליון א') הוי אמינא בה מילתא חדתא. דטפי אית לן למימר דלישנא דמתני' דווקא קאמרי ב"ש מברך על היין ושותהו ואח"כ מברך על המזון. ובפלוגתא דהני תנאי [פסחים מ"ט ע"ב] ר"מ ור"י דאיפליגו בושבעת דס"ל לר"מ זו שתיה וכדעת המרדכי והכלבו שהביא בב"י סי' קצ"ז שאם תאב לשתות לא יברך עד שישתה מהאי טעמא. והכא נמי בלא שתה עדיין בסעודה איירי מדמברך על היין לפניו. וס"ל לב"ש כר"מ משו"ה מברך דווקא על היין תחלה דבל"ז לא יוכל לברך על המזון. דצריך לקיומי לקרא כדכתיב [דברים ח' י'] ואכלת ושבעת הדר וברכת. וב"ה כר"י דמוקי ושבעת לשיעור אכילה ולא בעי שתיה משו"ה לדידהו הא עדיפא לברך על הכוס. והרי זה כפתור ופרח בעיני ומתיישב היטב אחר סוגיית התלמוד: ומה אעשה אם רבן של ישראל מאור הגולה לא פירש כן מי יבוא אחר המל"ח היודע לשוט בים התלמוד. ונהירין ליה שבילי דנה"ר דע"ה. אולם מאחר שבפרש"י שלנו לא נמצא כדבר הזה. הורישינו בעצמנו לנטות מפי' הנז'. שוב אחר זמן רב שכתבתי זה. ת"ל מצאתי כדברי בתשו' הרשב"א ע"כ שמח לבי שכיוונתי לדעת רבן של ישראל:

**ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה.**לשון התי"ט עיין מ"ש הרב בריש פ"ז. ורצה בזה שעכשיו דינו כגוי וסתם מחשבת גוי לע"א. ועל כן אין לענות אמן אחריו אפי' שמע כל הברכה:

ופליאהדעתו ממני דאפי' כי עשאום כגוים מאי הוי. אחר הגוי נמי עונין ואפי' לא שמע כל הברכה כבירושלמי [מובא בטור סי' רט"ו] ואף את"ל דכותי גרע מגוי. בשומע כל הברכה מיהא סגי. דאפילו תימא מין הוא וכשמזכיר השם כוונתו לע"ז. דברים שבלב אינן דברים ואפילו אומר בפיו שכוונתו לע"א אפשר לומר דלאו כלום הוא. דאין השם נתפס במחשבת ע"א:

ונראהדעדיף מהכותב ס"ת והקדיש שם אלקים דחול דאינו קדוש דהו"ל כמקדיש בעלי מומין למזבח שאינן נתפסין בקדושה. וה"ה איפכא שהקדוש קדושת הגוף אינו יוצא לחולין. (וכ"ש הזכרת השם בפה וכ"ש כשהן כתובים בקדושה וקורא אותן שאין מחשבה מועלת בהן. והיינו הא דאי' [סנהדרין ק"ג ע"ב] במנשה שקדר את האזכרות וכן באחזיה וכותב תחתיהן ע"א ודוק. ואע"ג דאזכרות שכתבן מין נשרפין. היינו משום דכתיבה בעיא קדושת פה והרי לא נתקדשו. משא"כ קריאה בפה קדשה מאיליה והבן) דא"א להתחלל בשום כוונה שבקדושתו הוא עומד ודאי. שהשם הוי"ה ב"ה וכן שם של אדנות אינן סובלין ביאור אחר מתחלף לאמת. שהן הן שמות עצמיים (אלא ששם אדנות מלבוש להויה ב"ה) לבורא עולם אחד ואין שני עלת כל העלות ית' ויש"ת לנצח ולנצח נצחים. וזכרם קדוש קדושה עצמית מכל מקום אשר יזכיר אותן המברך בין ישראל בין גוי. ואין הברת אותן תנועות נתפסו' בשום כוונה רעה ח"ו כנ"ל ברור:

עכ"פאין אנו אחראין להכוונה כדמוכח הכא דאל"כ אכתי ליחוש שמא כיון בלבו להר גריזים וזה פשוט וברור. שוב ראיתי בב"י א"ח סי' רט"ו בשם ר"י די"מ כן. וס"ל דכותי גרע מגוי והוא דוחק עצום. איברא כבר מחא לה אמוחא ופשיטא ליה להר"י נמי דודאי בשומע כל הברכה בכותי נמי סגי. וכן הסכמת כל הפוסקים. וא"כ משנתינו אף לזמן הזה שעשאום כגוים גמורי' נשנית. ותוספתו של הרב בתי"ט כאן למותר. כי לא ידעתי מה רצה ללמוד ממקו' הנ"ל כאמור אם לא שנתכוין לדעת הרמב"ם שהובא בסי' הנ"ל דלפי נוסח א' ס"ל דאין עונין אמן אף אחר גוי והי"ל ז"ל לפרש דבריו שהרי בכ"מ כתב בהדיא שאין כן דעת הר"מ:

משנה לחם עד שישמע כו' ז"ל פיר"מ. יש מי שיקרא ישמע והענין אחד כו'. נראה שכוונתו לבאר גרסת עד שישמע. לשון יחיד. שהיה צריך שיאמר שישמעו. לשון רבים. ואולי כך גרסתו. ואמר כי יש מי שיקרא ויגרוס שישמע לשון יחיד. ואין בכך כלום. שהכוונה אחת היא.

משנה לחם שםבא"ד. אבל מעת שחקרו עליהם (על הכותים) הם פחותים מן הכושים מאד. לא נודע לי טעמו בזה. ואם אמנם אמרו בפר"א שהחמירו בפת כותים (ונרמז גם במשנה ספ"ח דשביעית. הלא מחלוקתו בצדו. שלדר"מ ר"א הקל בו) זה היה בתחלת ב"ש. מפני שהסיתו את ב"י לעזוב את ה' ועבודת מקדשו. אבל אחר שנתקרבו בימי חכמי המשנה. אע"פ ששוב נתרחקו עוד בזמן התנאים האחרונים. כדאיתא בגמרא פ"ק דחולין. היכן מצינו שעשאום גם גרועים מהגוים. כמקודם. שמא סובר הר"מ מאחר שנאסרו שנית. חזרו לאיסורן הראשון. מחמת השנאה הכבושה.

משנה לחם עונין אמן אחר ישראל המברך כתב הרע"ב ואע"פ שלא שמע הזכרת השם אלא סוף הברכה.

משנה לחם דבריםהללו הם בהפך ממ"ש הטור (סרט"ו) דצריך לשמוע מיהא הזכרת השם וצ"ע. וכן במ"ש דסוף הברכה לא סגי דלא שמע. בהא נמי משמע מדברי הפוסקים איפכא. דליכא קפידא אלא בהזכרת השם לחוד. ותו לא צריך לשמוע סוף ברכה. ואיברא לכאורה בהא כרע"ב מסתברא. כיון דקיי"ל שאין לענות אמן חטופה. דלחד פירושא הוא שלא יענה עד שתכלה הברכה מפי המברך. מ"מ אינו מוכרח. די"ל הזכרת השם חשיבא עיקר הברכה. וככולה דמיא.

משנה לחם בלח"שאחר תיבת ברור. נ"ב וראיה גמורה ג"כ מגמרא ערוכה. שבועות (דכט"א) לימא להו קיימו מה דאמר אלוה. לאו משום דמסקו אדעתייהו ע"א. ודחינן לא. משום דע"א נמי איקרי אלהי כסף. מוכח בהדיא דדווקא בשם אלוה. דאשכחן דמיקרי ע"א נמי הכי. הוא דאיכא למיחש אי מסקי לע"א שמא דאלוה. הא בשם המיוחד ב"ה דלא איקרי ביה ע"א. ליכא למיחש למידי. ואע"ג דכתבו התו' שם. שאפילו יזכירו שם המיוחד. האמרת כל שמות האמורות במיכה חול. י"ל שאינה הוכחה. דאפילו מ"ד הכי. היינו טעמיה משום דלא נתקדשו. וכתיבה ודאי בעיא קדושת פה. כדכתיבנא לעיל. משו"ה י"ל דנמחקין. ואפ"ה דיחידאה היא. ולא קיי"ל כוותיה. אבל בהזכרה לעולם אימא לך כ"ע מודו כדאמרן. ואי משום דהוה ק"ל להו לתו'. אי איתא דאיכא לפלוגי בין שם אלוה ושם המיוחד. אכתי נימא קיימו מאי דאמר שם הוי"ה ב"ה. מהאליכא למשמע מנה. משום דבלא"ה נמי פריך שפיר. ותו איכא לשנויי דלק"מ וק"ל. מיהוש"מ מדלא נקיט תלמודא רבותא. דעל כרחך בשם המיוחד לא שייך כלל דמסקו אדעתייהו. ודוק. וכן יש עוד להוכיח אמתת זה. מן המגדף שנסקל. וא"א למלט נפשו בשום אופן. (משא"כ בשם אלהים וכנוים. שאינו נהרג עליהם). ומשםראיה ג"כ למ"ש בס"ד מדעת עצמי. ששם אדנות דין שם המפורש יש לו לכל דבר. שכן כתב הר"מ ז"ל בפירוש. והוא האמת בלי הרהור. שכן שני השמות משתמשים בכתר אחד. המ"י. ועיין זוהר ס"פ אמור (דקו"ב) ובתז"ח (ךג"ב) הוי"ה לא מקבל מסאבו כו'. וצ"ע מחמת מ"ש בפאד"מ זה מט"ט. ששמו כשם רבו. וכן מ"ש עה"פ. ויאמר ה' אל נא תעבור. לגדול שבמלאכים אמר. וכ"מ כ"פ שאמרו המלאך נקרא בשם משלחו. עוד אמרו עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה. מיהוודאי. אין הכל הולך אלא אחר מחשבת העונה. כענין ששנינו בקרבנות. שאין הולכין אלא אחר העובד. ואין חוששין אלא למחשבתו בלבד. הוא הדין בעצמו כאן. דלא אתאי מחשבת המברך. ומפקא מידי מחשבת העונה המכוין לבו לשמים. והרווחנו ששם אדנות הנאמר בכוונת שם הויה ב"ה. לא זו בלבד שאינו נתפס במחשבה רעה. אבל הוא דוחה ומגרש כל מחשבות רעות מרפא יותר מכל קמיעא.