**הכל חייבי בראייה.**עיין פי' הרע"ב. ונ"ל אליבא דרבינא ולמשנה אחרונה. הכל לאתויי אף הדרים בחו"ל. אם יש להם קרקע. עמ"ש בס"ד בחי' פ"ק דפסחים ובמ"ו פ"ג דפאה:

**נשים ועבדים.**כתב בתי"ט יש להקשות דכולהו תני בלשון יחיד חוץ מנשים ועבדים כו'. ולא הבינותי דברי התו' שכתבו וז"ל לא שייך להקשו' אמאי נשים לשון רבים וקתני קטן חרש לשון יחיד כדדייק פ"ק דנדה (דף ח') מדהכא תני קטנות והכי תני אשה. דהכא תרי עניני. ולא דמי חד לאידך דחרש ושוטה פטור מכל המצות. וקטן לא ידעינן דפטור מקרא רק מק"ו דנשי פטורות ע"כ. וק"ל דהתם בקטנות. ואשה טפי הוו תרי עניני דקטנות לענין מיאון ואשה לענין עיגון. ועוד דקטן דפטור מטעם שוטה עכ"ל:

הוצרכתילהעתיק לשון התו' שבאמת קשה להולמו ומ"מ אומר אני אע"פ שדבריהם סתומים קצת כוונתם רצויה. ובודאי א"א לפרשם כהבנת התי"ט. שנראה מדבריו כאילו רצו לתת טעם שחרש וקטן שני ענינים הם. ועל כן הקשה עליהם דקטן ג"כ פטור מטעם שוטה:

ולפ"זיותר הי"ל לתמוה עליהם. שהרי תירוצם הוא כמודה במה שלא טענוהו. דהא לא קשיא להו אלא דלא תני לשון יחיד באשה כמו חרש וקטן. ומה הועילו בזה שחרש וקטן הם שני ענינים. אדרבה חרש וקטן נשנו שניהם בלשון יחיד בשוה:

אלאכך הוא פירוש דבריהם דהכא תרי עניני. רצונם לומר חש"ו ענין אחד. ונשים ענינא אחרינא דחרש שוטה לא דמו לנשים. דאינהו פטירי מכל המצות. משא"כ נשים דאיתנהו במצות. והדר קאמרי דקטנים נמי לא דמו הכא לנשים. אע"ג דקטנים נמי אתו לכלל מצות. אפ"ה לא שוו לנשים דפטורות מן התורה. ופטורא דקטנים רק מק"ו. משו"ה לא דמיאן להדדי:

והשתאלק"מ מ"ש התי"ט דהתם הוי טפי תרי עניני. דכוונת התו' תרי עניני בנדון א'. כי הכא דכולהו אנדון דראייה קיימי. וחלוקין בטעם פיטור שלהן. והכי קאמרי בשלמא התם בנדה. כך היה יכול לומר נשים דעלמא. כמו קטנות דעלמא והיינו ענין א'. שאין מקום לחלוק ביניהם בלשון. אבל כאן בנדון זה לפי שאין פיטור שלהן ענין א' שוה בטעם. כמו שביארו. משו"ה דמי לתרי עניני. ודוק היטב שבזה יבואו דבריהם על נכון:

ולענ"דנראה לומר דקטן בלא"ה לא דמי לאשה. משום דהאיכ' קטן דחיובי מיחייב בראייה כדמפרשא סיפא דמתני'. משו"ה קתני קטן לשון יחיד. למימרא. דלא כולהו קטנים איתנהו בכללא דרישא. וממילא צוותא דחרש שוטה. דשכיחי בכל דוכתא גבי קטן. גרמא להו דמיתנו נמי בלשון יחיד. אע"ג דליכא לפלוגי בהו מידי:

והיינונמי דאהני לטומטום ואנדרוגינוס. דנסיב להו יחידאי משום בת בוקתא. לאפוקי נשים ועבדים דליכא לאיפלוגי בהו. ואף למשנה ראשונה דאיכא חציו עבד וחציו בן חורין דמיחייב. אפ"ה תני עבדים. איידי דתני נשים דאתקוש להדדי. ובנשים אין חילוק כלל. ודרך התנא לשנות נשים דעלמא. להכי סירכיה נקיט. אבל אינך דמתני' החיגר והסומא כו' לא בעי לאורוכי בלישנא טובא:

משנה לחם הכלעיין שאילת יעב"ץ (סימן קכ"ג).

משנה לחם בראיהלא אתפרש משך שעורה. ומתי ביום. ונ"לשאין לה שעה קבועה. אבל ודאי צריכה להיות בשעת הבאת הקרבן. כמפורש בכתוב ולא יראו פני ריקם. אע"פ ששאר קרבנות משלחין אותן ע"י אחר. אם ירצו. מה שאין כן בראיה. מ"מ נראה משמסר קרבנו לכהן בעזרה. א"צ להמתין שם עד שיקרב. אם קשה עליו להתעכב. וצריך בדיקה בספרים. וכל היום כשר. אע"ג דלא תנן לה ספ"ב דמגלה. אבל בלילה. פשיטא לי דלא יצא. דלאו שעת ראיה היא (כדפטרינן מוראיתם כסות לילה. ה"נ יראה דומיא דיראה. אע"ג דממעטינן מניה סומא נמי) ולא חזיא להקרבה.

**הראייה.**לשון הרע"ב גדול הבא להיראות וכפירש"י. דלשיטתיה אזיל דמפר' לראייה דרישא. אראייה דעזרה בלחוד. משום סיפא דאיזהו קטן. דלא מיתוקם ליה אלא בראיית פנים. דס"ל קטן לאו בר אתויי קרבן הוא. (עמ"ש בריש שקלים) איברא לדברי התוס'. מייתי ליה נדבה עיין שם. וצ"ל שאביו מתנדב בשבילו. ומביא קרבן על ידו. שהרי עדיין לא הגיע לעונת נדרים:

**הראייה מעה כסף.**הוקשה לי מאד מה יביא במעה כסף. והלא אין פחות בבהמות מכבש בן שנה והוא בסלע. כדתנן בבתרא דמנחות [ד' ק"ז ע"ב]:

ואיןלומר שיביא בן עוף דא"כ הוא סותר למאי דאיתא בגמרא דמכילתין כמ"ש בסמוך. גם הלום ראיתי אחרי רואי לרמב"ם ריש הל' חגיגה. שכתב עולת ראייה באה מן העוף. (ונרא' ודאי דממשנתינו למדה. כמו שאבאר בסמוך בס"ד):

אבלמפרשיו תמהו עליו מאד. שהוא שלא כדברי הברייתא שהובאה בגמרא. בסוגיא דהכא דאיתביה ר"ל לר"י. ולא יראו פני ריקם בזבחים. ולא בעופות ולא במנחות. ולא העלו בידם כי אם שינוי נוסחא רצינית. מה שלא יתכן לענ"ד.

גםבהלכות ק"ה פ"ד כתב כן. שהגוזלות היו צריכין לראייה. וכתב שם המפרש משום דאין לו שיעור מן התורה. וע"כ הוא אפי' מן העוף. אע"פ שחכמים נתנו בו שיעור מעה כסף:

ולאידעתי מה יועיל אחר שחכמים נתנו שיעור לדבר. אין הכרח שיוכל להביא אפילו עוף. וכ"ש שאי אפשר לומר כן שהרי הם אמרו שאינו יוצא ידי חובתו בעוף כבברייתא הנז'. ועוד במ"כ פירוש של טעות הוא שאפילו מן התורה שאין לו שיעור. אינו מוכרח שיוכל להביא עוף. דאטו בפחות משוה פרוטה נמי מצי מייתי מן התורה. מאחר שאין לו שיעור:

אלאודאי פירוש הדבר שאמרו הראיון אין לו שיעור מן התורה. הרצון שאין שיעור לשיווי המעות של הקרבן. באותו מין שהוא מחויב להביא דהיינו בהמה בראוי למזבח כמאמרם. בזה אין קפידא אם יביא גדול או קטן שמן או כחוש. אבל לעולם אימא לך עולת בהמה דווקא. מיבעי ליה לאתויי אפילו מן התורה:

אמנםהנלע"ד משה אמת ותורתו אמת שאין בה דופי ובכל מקום שנטה מני הדרך הכבושה לרבים. בירר לו דרך ישרה מטעמים ונימוקים עמוקים. והכא היינו טעמיה דרבינו משה דלא חש להך ברייתא. דתנא ברא הוא דתני לה. ומאן לימא לן דמיתניא בי ר"ח. כיון דר' לא שנאה ר"ח מנ"ל. דהא חזינן בשלמי שמחה דלא סתים לן תנא. וקפריש יוצאין י"ח כו' לא בעופות ולא במנחות. ומדשתיק ברישא גבי עולות ראייה דבאות מן החולין. ולא אישתמיט לפרושי הכין. ש"מ על כרחך דתנא דידן לית ליה הא. אלא ס"ל בכל עולות יוצאין:

ותומשום דהוה קשיא ליה הא דאמרן. היאך איפשר לו שיביא עולת בהמה במעה. דסתם זכר בן שנה אינו בפחות מסלע כדמוכח בכמה דוכתי. ואע"ג דגבי חטאת אמרינן דאפילו בדנקא יוצא יד"ח וכן בפדיון פטר חמור בדיעבד יוצא בפטרוזא בדנקא. אינה מצוה מן המובחר. (ובחטאת לכשת"ל אפילו לכתחלה. היינו משום שבדין הוא שלא יהא קרבנו מהודר וחוטא בל יתנאה ומ"מ אין האמת כן) והיכי ליקו רבנן וליתקני דליפקו י"ח בשה קטן וכחוש. חס להו לרבנן קדישי. דמילט לייט נביאה הקריבהו נא לפחתך:

ותודבדנקא נמי לא מצי מייתי. דעולה היא ובעיא נסכים. וא"כ בציר ליה שיעורא דמעה כסף. ולא סגי ליה אפילו לשה כחוש וקטן בזול. כיון דמחייב לאתויי נסכים בהדה:

אלאע"כ לומר דהך ברייתא דאין יוצאין אלא בזבחים. הא מני ב"ש היא דעדיפא להו אכילת גבוה. וס"ל דראייה שתי כסף. ומציא לאתויי מבהמה בתרי דנקא. עולת צאן בינונית היא ונסכיה:

ולאתיקשי אליבא דב"ש. חגיגה במעה היכי משכחת לה. דהא ל"ק מידי חדא דשלמים לא צריכי נסכים. ועוד שאני שלמים דאיתנהו בטפלה למעות מעשר. משא"כ בעולה שלא הזכירו בה טפלה כלל. ואין מביאין ממעשר אלא דבר הנאכל. לאפוקי עולה דכולה כליל כדכתבו התו':

משו"הלא אפשר אליבא דב"ה במעה. אלא בעולת העוף. דסגי ליה בשמינית הדינר. (כדמוכח מגר שמפריש רובע לקינו. והקלו מאד בגר העני בזמן הזה. והוסיפו עליו מעט לעולי רגלים. שהובטחו בלא יהיה בך אביון אם עושים רצונו) שהוא קרוב ממעה שהיא שתות:

ואיןמביאין נסכים עם העוף. ואתיא ברייתא דלעיל אליבא דב"ש. ואינה משנה. ומשו"ה פסק הרמב"ם דלא כוותה. אלא כפשטא דמתני' כדפרישית. והרי זה כפתור ופרח בדעת רבינו אור ישראל. ודברים אמיתיים הם נכונים בטעמן. נכוחים למבין וישרים:

וליכאלמדחי היכי איכא למימר דהך ברייתא ב"ש היא. מדמהדר ר"י לר"ל בעיקר הרגל. דהיינו י"ט הראשון כפירש"י. והשתא אי ב"ש היא. עולה בי"ט מי אית להו. דאי משום הא לא איריא דדיחויא בעלמא הוא. ובלא"הא לא קאי ללישנא בתרא. ואף להך לישנא נדחה בריית' זו מהלכה ודוק היטב.

ותואית לי לאפוכי בזכותיה דרמב"ם ז"ל בהא דמאן חכים כהרמב"ם דרב גובריה. וראה שלא למדה ברייתא זו דין זה בק"ו. (שבודאי אין כאן ק"ו. דאיכא למיפרך עלה טובא וק"ל) וגם לא בשום א' מהמדות שהתורה נדרשת בהם. ואינ' אלא סברא בעלמא. להכי מסתברא ליה דאינה מעיקר הדין. ואף מי ששנאה לא שנאה אלא למצוה מן המובחר. אחר שלא הוציאה אותו בא' מן המדות. (ואף שאמרה וכן בדין. אין זה מן המדה. ולא לימוד גמור. ויש לנו הרבה כיוצא בו דוק ותשכח). א"כ איך אפשר לומר דסברה הברייתא דאין יוצאין בעופות מדין תורה. שתאמר לפ"ז לא מצא בהמה כי לא השיגה ידו. אעפ"כ לא יביא עוף וישב בטל. דמניין לומר כן לעקור עשה גדול כזה. בסברא בעלמא שיש לדחותה הרבה:

אלאע"כ הברייתא ג"כ לא אמרה אלא למצוה לא לעכב כנז'. דהיינו דווקא כשידו משגת להביא בהמה. יש לו להביאה. אבל לא משורת הדין הגמור. דהשתא אתי שפיר דלא תסמייה להך ברייתא. ול"ק עלה מכל הני מילי דאמרן. ולכן זכה הרמב"ם ז"ל בדינו זה. שלא חשש לה. ואין לתפוס עליו אפילו תפיסה קלה. על שלא ירד לחלק בין מצוה מן המובחר ובין הנידון בהשג יד. דכיון דהילכתא למשיחא היא. לא חש לפרושי כולי האי:

משנה לחם **כן.**וריב"א יוכיח. שוב הראוני מ"ש תו' פג"פ (דקסז"ב) ושמחתי שכיוונתי לדעתם. גם שם ראיתי שהרבה מדברי נכלל בדבריהם.

משנה לחם התר נדרים פורחים באוירכו'. יש לדקדק פתח בלשון יחיד. וסיים בלשון רבים. ועוד דקמסיים וא"ל על מה שיסמוכו. הא תו למה לי. וי"לדהכי פירושא דפורחים באויר. אנדרים דסליק מניה קאי. וטעמא קיהיב. מה טעם בהתרת נדרים. ומי נתן כח זה לחכמים. מאחר שא"ל ע"מ שיסמכו. הילכך פתח בחכמה. התר. נדרים שהם פורחים. ר"ל התרת נדרים אינה. אלא מפני. שהנדרים פורחים. שאינם אלא דבור בעלמא. ואין בהם מעשה שיחזיקם. אלא דרחמנא אחשביה. דעקימת שפתיו הוי מעשה. מיהו אתי ומבטל דבור. ועוד שאפילו הדבור הוא חלוש מאד. מאחר שאינו בכוונה וישוב הדעת. במחשבה נכונה. כי על כן אין להתיר רק בפתח וחרטה דמעיקרא דווקא. שהנדר נעקר מתחלתו. כאילו נהפך הנודר לאיש אחר. ואנוס היה בראשונה מחמת כעסו. ועשה מה שעשה בבהלה ובחפזון. וכתיב האדם בשבועה. וה"ה לנדר. ומה"ט דנ"ד א"צ התרה. ואפילו הנתרים. צריכין להיות כעין אותו דנ"ד. שע"י פתח וחרטה איגלאי מילתא למפרע שלא היתה דעתו מיושבת עליו בשעה שנדר. לפיכךאף הן נעקרין בדבור. ע"י אחרים המחלים לו. שמבררים אנסו וטעותו (וכדא"ל לבך עלך) אבל הוא לא יחל לעצמו. שקרוב הוא אצל עצמו. ואינו רואה חובה לעצמו לכך החמירה עליו תורה. ואעפ"כ תוך כדי דבור. יכול לחזור בו ולמחול לעצמו. שעדיין ברור לו הדבר שלא נדר בכונת הלב. היינו דקאמר התר נדרים הוא בנדרים שפורחים באויר. ולכן אל תתמה שאין להם מקרא. וא"ל ע"מ שיסמכו. כי כמקרה הנדרים. כן מקרה התרם. זה נכון בעזה"י. ולהבנת המפרשים המופשטת. צ"ל שלא דק התנא בלשון פורחים. חלילה לומר כן. ובס"תי"ל עפמ"ש רז"ל הנודר כנודר בחיי המלך. דהיינו אם לבינה. כי היא אם כל חי. והיינו פורח באויר. הילכך י"ל התרה. ברזא דה' צבאות יעץ ומי יפר. וה"ק אין להם על מה שיסמכו. היינו רזא מה שמו. והבן.