**ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה.**ז"ל הרע"ב רמב"ם פירש במעשה בראשית החכמה הטבעית ומעשה מרכבה מציאות האל ותואריו כו' ואין נראה כו' אלא מעשה מרכבה הוא שע"י הזכרת שמות של קדושה משתמשים בכתר וצופין איך משמרות מלאכים במעמדן והיכל לפנים מהיכל כעין שסוכין ברוח הקודש ע"כ. פירוש זה לקוח מדברי רב האי גאון. הובא לשונו בספר עין יעקב:

ואניאומר שדעת שניהם ז"ל שוה ולדבר אחד נתכוונו. שהנכון במעשה מרכבה שהוא לימוד חכמת הקבלה הידועה. כמו בספר הזוהר והבהיר. ובה נכלל הלימוד המעשי שהוא על ידי הזכרות שמות שהזכיר הרע"ב. וכן מה שנעשה ממנה ע"י כוונת שמות בפסוקים ויחודים. כדרך שהיה עושה האר"י ז"ל. או העיון בה והלימוד בלבד בחכמה האמיתית. ההוא יקרא מרכבה:

וע"כגם דברי הרמב"ם אמת. שהיא ידיעת מציאות האל ית' ותואריו. שהם עיקר החכמה. ובה יוודעו באמיתות תארי האל ב"ה. עם השתלשלות העולמות. עם שבאולי לא נתכוין לה הרב המובהק רמב"ם ז"ל. ולא הגיעה אליו הקבלה הזאת. שלא נתפרסמה בימיו. מ"מ דבר ה' בפיו אמת. וגם בנגלה דא ודא אחת היא. והמשכיל יבין:

ונ"לשחז"ל מצאו לו מקרא מן הכתובים שקראוהו מרכבה. שכן מפורש בד"ה (א' כ"ח) ולתבנית המרכבה הכרובים וגו' ודוק. ולכן הנוסח שלפנינו במרכבה היא הנכונה. ול"ג במעשה מרכבה:

ומ"שבתי"ט על הרע"ב שכתב מעשה מרכבה הוא ע"י שמות כו' יש בו דוחק דלא דמי מעשה דגבי מרכבה למעשה דגבי בראשית עכ"ד. כמדומה שלא נתכוין בלשונו של הרע"ב. וחשב שכוונת הרע"ב לפרש מעשה דמרכבה. על מעשה ההזכרה וההשבעה בשמות:

וליתאדלא כיון לכך. אלא לומר שמעשה מרכבה. הוא שרואין ויודעין איך תבנית המרכבה עשויה. דהיינו מעמדן של מלאכים והיכלות היאך הן סדורין. והרי מעתה מעשה מרכבה דוגמת מעשה בראשית:

ודקאמרהרע"ב שע"י הזכרת שמות. אטעייה להרב תי"ט ז"ל. דלאו היינו המעשה דמרכבה. אלא לאסבורי היכי עבדי קאתי. ולהודיענו האך יכולין לעמוד על דבר כזה שאינו מושג בידיעה מוחשת. כענין מעשה בראשית. שהוא מה שנעשה תחת השמש. אחר הבריאה והויית העולמות. משא"כ מעשה מרכבה. שאינו מעשה גשמי. ולא יושג בחקירה טבעית חושיית. אם לא ע"י אמצעות ההשבעה. הפועלת הפשטת הגשמות קרוב למדרגת הנבואה. ועל ידיה משיגים השגה רוחנית. שאין לה מבוא באנושיות:

ומש"עתי"ט על דברי ר"ת. ע"ש שאין לו הבנה כלל. כי מה לימוד שייך בכח פעונה של שמות. שאינו דבר הנקנה ע"י ידיעת הפעולה ההיא. שנעשית מעצמה. ע"י הזכרת השמות כהוגן. ופשוט שהאיסור הוא ללמוד אופן קריאתו והגיונו האמיתי הנעלמת באמת:

ותמהאני אם יש בדור מי שיודעו על אמיתתו. ולא זה בלבד שאפילו ימצא. עדיין צריך הכנת הגוף וזכות הנפש. עם כוונה עצומה וטהורה. כי בזולת זה לא יפעל מאומה. וכן כתוב בזוהר שהבלתי ראוים אינם פועלים ולא נפעלים מהשמות:

**אא"כ היה חכם ומבין מדעתו.**צ"ע אם מותר לדרוש במרכבה. לשנים שיש בהם מדות הללו. שהם חכמים ומבינים. מי נימא רבותא הוא דקמ"ל ביחיד. דאפ"ה לא סגי עד שיהא חכם כו'. ולעולם בכה"ג שרי אפילו לב':

והכימסתברא לכאורה. דמאי שנא לא' או לב'. או דילמא ביחיד דווקא דבחד הוא דשרי כה"ג. אבל טפי לגמרי לא:

ובגמראהכי משמע. דמפיק לה מקרא אחד שואל ולא שנים שואלין. איברא דאיכא למימר היינו דווקא כששניהן שואלין זא"ז הוא דלא. אבל אם אחד דורש לבדו. מותר אף לשנים לשמוע ולהבין מדעתן:

וא"כהוא ממילא הרווחנו טעם יפה להא דקתני בשלשה בשנים ביחיד. ולא לשלשה כו' בלמ"ד. כדאוקי תלמודא. היינו טעמיה משום דמיירי שהם דורשים וחוקרים זה עם זה ביחד. ושואלין זא"ז ואין האחד דורש לבדו. והאחרים שומעין ושותקין ודוק:

משנה לחם מה למטה פרע"ב מתחת לארץ. לא ידעתי לו חבר בזה הדבר. ומה ענין לאזהרה בכך. והלא לד"ה עולם ככדור. וגלגל חוזר (כמו שהודו חכמי ישראל. וא"ף למ"ש גלגל קבוע. מ"מ מקיף הוא את הארץ. ועמ"ש במטפחת ח"ב בס"ד) א"כ למטה תחת הארץ כנגדו. שמים וגלגלים יש. ורש"י פירש למטה מהן. כנראה דעל ראשי החיות קאמר. דאין דורשין מה למטה. ולא ידענא נמי מה היא. והא בהדיא אמרינן ע"כ יש לך רשות לדבר. ולפי ע"ד ראשי החיות הארבע. הם ארבעה עולמות אבי"ע אע"ג דחיון ידיען בבריאה וביצירה. אבל ראשי ושרשי החיות באצילות. מושרשים בחגת"ם כנודע. ורקיע שלמעלה מראשיהן ידוע בס"ה ובכאר"י בע"ק. וא"ק יושב עליו. בו אין רשות לדבר (ובזה מוצלים בעלי הקבלה העוסקים בחכמת האמת בדברים שהם כבשונו של עולם) ולא למטה. היינו למטה מנוקבא דתהומא רבא. והוא מרומז גם במענה ה' לאיוב. הבאת עד נבכי ים. הנגלו לך שערי מות וגו'.

משנה לחם רתוי לו שב"לבבאור לשון זה נגלית ערות התועב חיון שר"י. בספרו הפסול שהציב לו יד תחלת פיהו סכלות ורשע הוללות. להכך דא"ח.

משנה לחם בלח"שהטבעית. נ"ב (עיין לזה בדרשות הר"ן. הובאו דבריו בשל"ה מסכת פסחים שלו (דקעה"א) יע"ש באורך. גם במטפחת (ח"ב ס"מ) ובשלה"א ובמזבח גדול ובספר שמוש פושעים נכשלו בלשון ס"ה והאר"י. ולא הבינו עצתם. ומה מאד תמהתי על פקחים המניחים לחם ומזון הגוף והנפש. והולכים אל המים המדומים מקום אבני שיש טהור. חשבום למים קלים. שהולכים למקום נמוך. בור ריק מודיעות התומה. פתיות בל ידעה מה. מכל חלקי הנגלה וידיעת המעשי ההכרחי וממלבושיה של תורה ערוה וערומה. כל דבר חכמת בינה לא חלק לה מאומה. והולכים לכרוע על ברכיהם לבע"ל. לשתות מים מתוקים בלב איש. בס"ה וכאר"י אוי לכסילים נחלו אולת בידיה תהרסנו. עיין ספרי שמוש. על כן יצאו לתרבות רעה. כי לא שמרו מה שלמדונו רז"ל בתורה שבע"פ במשנה זו ובגמרא שעליה. בתנאים הצריכים למי שירצה לעמוד בסוד ה' והראוי למסור לו סתרי תורה פן יהרסו אל ה'. לראות כל איש אשר בו מום. נרדף מרוח עועים ובעל שעמום. וע"ל ריש פאה.

משנה לחם מטביליןכו' עיין מטפחת ח"ב סע"ב.

משנה לחם אוכלין כו' בידים מסואבותעמו"ק (סקס"ג).

משנה לחם אבל לא בקודשמ"ש התי"ט דההיא לא פסיקא ליה. עמ"ש בס"ד במו"ק (סתר"ג) ובודאי דברי התוספות כאן דחויים הם. גם התי"ט בפ"ח דמקואות נתעלם ממנו דבר זה בשרשו. כמ"ש שם בס"ד.

**ומודים שאם חל בשבת שיום טבוח אחר השבת.**הקשה בתי"ט בשלמ' שלמי חגיגה דלא דחו דיליף מוחגותם. אלא עולת ראיה מ"ט לא דהרי קבוע להם זמן. וכי תימא כיון דאית להו תשלומין כל שבעה. דאם איתא דמשום הא לא דחו. לא איצטריך קרא לשלמי חגיגה דג"כ יש להם תשלומין. עיין סיום לשונו שהקשה כן דווקא על התוס'. אבל לפי מה שכתב הרמב"ם נ"ל דהיינו נמי טעמא דקרא דצוה לחוג שבעה ולא שמונה עכ"ד:

ואניאומר התו' נמי ס"ל מ"ש הרמב"ם. דמשום דאית להו תשלומין. לא מיקרו קבוע להם זמן ולא דחו שבת. עיין פסחים (דף ע' ע"ב) תוספות ד"ה ואנן טעמא דפרושים. והא דקאמרי התם (דע"וב) דאין הטעם תלוי בתשלומין אלא בכתוב. היינו משום דאי לאו קרא דוחגותם. הוה אמינא דאפ"ה מיקרי קבוע לו זמן:

וכןהעיקר דלהכי איצטריך קרא לחגיגה דלא דחיא. דלא תימא דמיקרי קבוע לה זמן. כיון שאם עבר הרגל ולא חג. שוב אינו חייב באחריותו. והוא מעוות לא יוכל לתקון. וכדאמרי ב"ה לב"ש בגמרא דביצה (ד"כ) וילפינן מקרא דלא חשיבא קבוע לה זמן. לענין לדחות שבת. וה"ה לעולת ראיה דלא דחיא מהאי טעמא. כיון דגלי קרא דמידי דאית ליה תשלומין לא דחי:

ולחנםהבדיל הרב תי"ט בין הרמב"ם והתו' בטעמו של דבר. אף שאפשר שחלוקין בגירסת הגמרא הנזכר. וגם זה אינו מוכרח לפמ"ש וק"ל:

משנה לחם בלח"שסד"ה שביהודה. בכדי נ"ב כדעת התי"ט. ודע שלכל זה לא הוצרכנו אלא לעולי רגל ברגליהם. שנטמאו בגוש ארץ העמים. וצריכין הזאה שלישי ושביעי. כמו ששנינו במ"ב בפ"ז דנזיר. אבל המהלך בקרון. משמע בגמרא דנזיר דטהור. דאאוירא לא גזרו. ואפילו למ"ד גזרו אאוירא נמי. איכא לאשכוחי בשדה תיבה ומגדל. משו"ה תמיה לי טובא. מ"ש ה"ר אלחנן דצריך הזאה גו"ז. דאפילו למ"ד. אוהל זרוק. לאו שמיה אוהל. היינו לטמא טומאה קלה. משא"כ טומאת שבעה. ודאי לא מטמא. ודוק.

משנה לחם נאמניםעתי"ט משם התו'. דהוי מצי למימר ביחדו לנסכים נמי. וכגון שידוע לנו. גם זה למותר בעיני. אלא כי אמר שיחדו מהימן. דאימת קודש עליו. מכל מקום.

משנה לחם בלח"שס"פ בטעמו. נ"באחרי שנים רבות זכני השי"ת לספר כפתור ופרח. ומצאתי שהר המודיעית ודאי הוא למזרח ירושלם. כנראה למי שיעיין בו בפי"א. אלא שהוא ז"ל אומר שמודיעית לחוד. ומודיעים לחוד. וצ"ל שהיה גורס גם כאן מודיעים.

הוחזק לחולין אסור למעשרבטבילה איירי כמ"ש הרע"ב. אבל בנט"י דחולין סגי אף למעשר ולתרומה כמו שכתבו התו'.

והאודאי אתי שפיר למאי דפרישנא בס"ד במ"ב פ"ח דברכות. דתנא דידן סבר דבעינן כוונה לנטילה. ועדיפא מטבילה דחולין דלא בעיא כוונה [חולין ד' ל"א ע"א] משו"ה ניחא דהנוטל ידיו לחולין. שוב אינו פוסל את התרומה. ואין צורך לדחוק כלל. וסייעתא לדידן:

משנה לחם שםשומרים (ככתוב ויעמד השוערים וגו' ולא יבוא טמא לכל דבר. ד"ה ב' כ"ג).

משנה לחם שלא תגעו בשולחן שמגביהין אותו כו'. וא"ל ראו חבתכם לפני המקום סלוקו כסדורו. צריך לומר שהיה יוצא ממנו הבל.

משנה לחם סליקא לה מסכת חגיגה וסדר מועד ותם נשלם ספר משנה לחם (אף אם נשאר בו עוללות השמטות רבות. עוד לאלוה מלין. עוד חזון למועד) לבב אנוש סועד. ברוך שאכלנו משלו לחם חמודות כפול. ויעקב קרא לו גל (עיני ואביטה נפלאות מתורתך) עד הבינני ואצרה תורתך ואשמרנה בכל לב טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף אתה היודע ועד. והראני בנחמת ציון וירושלם כי עת לחננה כי בא מועד כי"ר אמן: