נקובת הושטמסקינן בגמ' דר"ע שנאה קודם חזרה. משום פסוקת הגרגרת צריך לומר כן. אבל נקובת הושט לעולם אימא אפילו קודם חזרה נשנית ודוק. עמ"ש בס"ד על הרא"ש פרק השוחט (דקמט"א).

המסס וב"הז"ל תי"ט. צ"ע דלפי סדרן ה"ל למתני ב"ה והמסס ע"כ. אשתמיטיה הא דאמר אביי שילהי פב"מ. דהני תלת מילי אשתני שמייהו מכי חרב בה"מ. הובלילא בי כסי. בי כסי הובלילא. הא בהדיא דכסדרן תני להו. ולפום שמייהו כדמעיקרא. והאידנא הוא דאשתני. להכי מפרשינן להו איפכא. איברא מתניתין מקמי דחרב בה"מ איתניא. כדמוכח בדוכתי טובא. ומשנה לא זזה ממקומה.

**דרוסת הנץ כו'.**גבי עוף הוה שייך למתני כו' תו'. אגב קאתי לאשמועינן. דאין לנץ ולגס דריסה אלא בעוף. לא בבהמה. אפי' הגס בדקה לא.

כל שאין כמוה חיהנראה דאתי לאשמועינן אף על גב דזמנין חיה. כדאייתי תלמודא שילהי פרקין. והלא יש שמתקיימות שלש שנים. לא חיישינן למעוטא דמעוטא דלא שכיח. וטרפה היא מ"מ. ואע"פ שהיא חיה בפנינו. וכמ"ש הר"מ ג"כ שיש מהן שיכולין לחיות עפ"ד הרפואה. וכן מעידים בנפחתה גולגולת וקנה ונקבו דקין. כמ"ש הרשב"א בת"ה. וכ"כ בתשו' לענין יתרת. קמ"ל דהא לאו מילתא שכל מדות חכמים כך הן. לילך אחר הרוב שמתים בטרפות הללו. אע"פ שמעוטם מתקיימין. לכן אמרו כל שאין כמוה חיה טרפה. אף שזו חיה עם טרפותה כמה שנים. אין בכך כלום. מאחר שחברותיה אינן חיות כמוה באופן זה. הרי זו בטלה במעוטה. ונגררת אחר הרוב. וכן נמצא בכל הענינים דברים יוצאים מגדר הטבעי. עיין אגרת בקורת (דכ"א) ואין צורך לומר שאין חוששין למעשה נסים.

הכתה חולדה וכ"ש אם הוכתה ממי שהוא גדול מחולדה. וה"ה למוכה. דלא שנא בין קטן לגדול ממנה. וניכא לפלוגי בה בין דק לגס. כמו בדרוסה.

נקב הקורקבןעיין לשון ר"ן בתי"ט. דאי מחמת קוץ ודאי טרפה. אניקב חיצון ולא פנימי קאי. אבל פנימי בלא חיצון ודאי כשר. אף מחמת קוץ. ולישנא קטיעא נקט תי"ט.

ר"א אפילו ניטלהא דדייק תי"ט. לרבנן דפליגי עליה. הו"ל למתנייה באלו טרפות לאו דיוקא הוא. דהא ודאי כחה דהתירא עדיף. ולמתני פלוגתייהו בתרווייהו. פשיטא דלא מילתא היא. דהא כולהו בבי אצרוכי מצרכינן להו.

יצאו בני מעיה ולא נקבואיכא למידק לישנא יתירא דנקט ולא ניקבו. פשיטא דבהכי מיירי. דאל"ה. אטו משום דיצאו נמי. לתכשרי.

וי"לדאשמעינן בהכי מילתיה דרב דמייתי תלמודא. ל"ש אלא שלא היפך בהן. אבל הפך בהן טרפה. משום דבכלל נקובי הוא. דסופו לינקב ודאי. כמ"ש התו'. היינו דקמפרש תנא בלישנא אריכא. שאינה כשרה ביצאו מעיה. אלא בשלא נקבו דווקא. דהיינו שלא נתהפכו. דכנקובים חשובים. דנקובים ממש. פשיטא דלא אצטריכא ליה. ושפיר הוא. דליכא מילתא בגמרא. דלא רמזה רבי במתני'. כדפרישנא בדוכתי טובא בס"ד.

ומהששנה זה בעוף. אע"פ שבהמה ועוף שוין בו. ע"ל ר"פ. הביא תי"ט בשם רש"י. טעם נכון. משום דבודאי לא אצטריך אלא לאשמועינן היתירא בעוף. היכא דלא ניקבו.

תי"טד"ה סימני. צ"ל ודמה טעון כיסוי.

כל עוף הדורסעחי"ג (דס"א ס"א).

הדורסעחי"ג (דנג"א) על מ"ש תו' ד"ה שאר.

ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשתסירכא דקרא נקט. והאמרינן בגמרא דלא אצטריך לגופיה. דכל שיש לו קשקשת. יש לו סנפיר (וצ"ל אע"פ שאין רואין בו סנפיר. רק קשקשת בלבד. אנו מתירין אותו. ואומרים שכבר היו לו והשירן. או עתיד לגדלן) ולא כתביה רחמנא אלא משום יגדיל תורה דלא ליתי למטעי. אפ"ה איכא למידק. אכפל תנא ונסיב סנפיר כדי. ולא סמיך אההיא דתני התם בפרק בא סימן. כל שי"ל קשקשת י"ל סנפיר. ויש ליישב קצת. דאשמעינן אגב אורחא מילתא דאיתא בת"כ. דקשקשת אחת תחת סנפירו בעינן. ובהכי אתי שפיר יתורא דקרא. למילף דקשקשת בצד סנפיר בעינן. ודילמא היינו נמי דכתיב סנפיר באוריי'. להגדיל תורה דקאמרינן.

עי"ללדעת הר"מ. דס"ל כל שאינו בצורת דג (כגון חיות גדולות עם קטנות שבים) הרי הוא בכלל שרץ המים. כמ"ש פ"ב מה"ל מ"א. משמע דלהכי כתבינהו רחמנא להני תרי סימני דגים. למימרא דלא סגי בלא"ה. עד דאיכא תרוייהו ודאי. לאפוקי בריות שבים שהן בצורת חיות. ולא בצורת דגים נינהו. והא דאמרינן פ"ב דע"ז. חמרא דימא שרי. תורא דימא אסיר. וסימנך טמא טהור.

עלכרחך צ"ל. חמרא דימא. אית ליה סנפיר וקשקשת. משו"ה שרי. דהו"ל צורת דגים. משא"כ תורא דימא. אע"ג דאית ליה קשקשת. לא משתרי בהכי. דבכהאי גוונא לא מסהיד סימן קשקשת אסנפיר. אלא בריה בפ"ע הוי. ולא בכלל דג הוא. וכמו שאין הקשקשים שברגלי העופות. מועילין להן להעיד על טהרתן. כיון דלאו מינא דדגים נינהו. הכי נמי הני חיות שבים. שאינן באין בשני סימנין. לאו מין דג הן. ואולי ג"כ מהרקק נבראו כעופות. היינו דכתב סנפיר וקשקשת בסימני דגים. דודאי תרווייהו אצטריכו. דאל"ה לאו דגים מיקרו. וקאתי תנא ופריש. ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת. ולא קאמר ובבריות המים. או לימא וכל אשר במים. אשר לו סנפיר וקשקשת. כלישנא דקרא. אלא לאשמועינן דבדגים דווקא קמיירי דאית להו תרתי סנפיר וקשקשת. בין שישנן לפנינו בין שהשירום ושעתידים לגדלם. מיהת תרוייהו בעינן. משא"כ שאר בריות המים. שידועין בסימן אחד בלבד. אפילו הוא קשקשת. לא בכלל דגים הוא. כיון שאין לו שני הסימנין בשום פעם (דהכלל כל שי"ל קשקשת כו'. לא נאמר על מה שאינו מין דג) והרי זה מדויק ונכון בענין. וקמ"ל נמי תנא דמתני' הא דתניא בברייתא שאפילו א"ל עכשיו אלא לאחר זמן. או שהפילן בים. הוו נמי סימני טהרה. דמשו"ה האריך. ונקט לישנא דקרא כל אשר לו סנפיר וקשקשת. ולא קיצר בלשונו לומר. ובדגים סנפיר וקשקשת. למימרא דכל שי"ל הסימנין הללו. בכל אופן שהוא. בין שהם לפנינו וראינום. או שידענו בודאי שישנן בהם בשום זמן. דיו. אבל כל שאינו בעל שני סימנים הללו כלל. לאו בכלל מין דגים הוא.

רי"א שני קשקשיםעתי"ט בשם הר"ן דמתיבת קשקשת הכפולה קילוף. ואי תקשי לך. א"ה מאי קאמר תלמודא. אי לא כתב סנפיר. הו"א מאי קשקשת סנפיר. והיכי אפשר למטעי. אי מגופה שמעת לה. דהתיבה עצמה אין לה משמעות אחר.

האלאו מילתא. הר"ן לא קאמר אלא שכפל שורש המלה מורה על שנים. ואי לא הוה כתיב סנפיר. אדרבה הוה משתמע שפיר. מאי קשקשת סנפיר. שכן הוא זוגי. לעולם אין לך דג בעל סנפיר. שאין לו שני סנפירין לפחות. אבל בתר דכתיב סנפיר. ידעינן דקשקשת הן הקבועים בו. וילפינן מכפילת המלה. דבעינן לא בציר משנים.

והשתאניחא נמי. הא דמייתי בת"כ. זכר לדבר ושריון קשקשים. משום דאכתי איכא לדיוקי מנלן דסנפיר הפורח בהן. דילמא בקושטא אפכא הוא. סנפיר הוא הקבוע בו. ודי באחד. דמשו"ה כתיב ביה לשון יחיד. וקשקשת הוא הפורח בהן. דמשו"ה כפול הוא. לפי שהוא זוגי. להכי מייתי ליה נמי קרא דשריון קשקשים. דמשמע טובא ודאי. הא על כרחך לאו כנפים דפריחה נינהו. דאינהו לא טפי מתרתי הוו. אלא ודאי דקביעי וקיימי בגוויה הוו. כמו בשריון. ומדלא כתב רחמנא סנפיר וקשקשים. שמעינן דל"צ טובא כמו במלאכת שריון. מ"מ לא בצירן מתרי. מדכתיב קשקשת כפול העי"ן. והיינו תרי. טפי לא בעינן. מדשני קרא בדבוריה.