אותו ואת בנועתי"ט שטת המפרשים. דס"ל שאינו נוהג בזכרים. והיא גם שטת ת"א. עיין גל עד.

וכ"עבתי"ט ומיהו כו' דלר"י כו' מספקא לן כו' הילכך. אי ודאי לן שהוא אביו. אסור לשחטן ביום אחד. והיכי דמי. נ"ל היינו שראינו שרבע השור את אמו של זה. ומן אז שמרוה בבית. שלא עלה עליה זכר אחר (או שלא היו שם זכרים מצויים לה כלל) עד מלאת תשעה ירחים. שכלו לו חדשיו. חזקה שזה אביו. ולאשתהי לא חיישינן. כדלא מספקינן דכוותה באדם. אפילו לדין מיתה בודאי מחזקינן ליה. אע"ג דשכיח ביה אשתהי. ולפד"ז סופג ארבעים. גם על האב.

ושניהם סופגיםמ"ש תי"ט אליבא דרמב"ם נ"ל הראשון חייב כרת. בלא התרו בו.

מלבדשהוא דוחק נגלה. לאוקמה למתני' בתרי טעמי בחד בבא. עדיין צ"ע אי חייב כרת בדלא אתרו ביה. אע"ג דקמי שמיא גליא ולא אברו סהדי אלא לשקרי. או משום דילמא אשתלי ועבד ולא אדעתיה. אפ"ה נ"ל יותר שגם לדין שמים. צריך התראה. שתהא דעתו מיושבת עליו. ואינו עושה אלא להכעיס. אף אם ה' חוקר כליות ולב. מ"מ אינו בא בטרוניא עם בריותיו. במקום שיש לחוטא התנצלות לומר שלא במרד ובמעל עשה. וכן נראה מן הכתוב הרבה כמה התראות הוצרכו הנביאים לעשות קודם שנתחייבו ישראל. אלא שי"ל רבים שאנו. ולמאי נ"מ בהך פסקא דדינא. עיין השמטה דשלהי מכות.

ואם קדם השניעד שלא נשאל הדבר. זכה.

וקמ"לדכהאי גוונא לא קנסינן ליה. ולא דיינינן ביה דינא דגרמי. מיהו בדעבר על דברי ב"ד. נ"ל בר נדוי הוא. ומיבעי למקנסיה עד דמפייס לב"ד. ומפצי לחבריה.

ונ"לדפירוש רא"ש חלוק על פרש"י בזה דלרש"י סתמא דמתניתין משמע בין לקח מאחד בין לקח משנים. אי אתו לקמן לדינא. אמרינן ראשון ישחוט. ואם קדם השני ושחט קודם שנשאל הדבר לב"ד. זכה. אבל לרא"ש דווקא בקנו שניהם מאחד. אין השני רשאי לשחוט תחלה ע"י שאלה. אורויי לא מורינן ליה. מיהו נראה דמודה נמי. אם קדם השני כה"ג בלי שאלה. זכה. שאין לומר בחנם לצדדין קתני. אבל בקנו משנים. ס"ל דאין נזקקין לתובע תחלה לשחוט. וק"ל.

ומודה ר"יכתו' תימה למאן מודה. דאימתי דר"י לפרש. ולי נראה אע"ג דאימתי דר"י לפרש הוא בא לדברי ת"ק. דלא כדסבר תנא דסדר מתניתין. וקאתי איהו לפרושי למילתיה דת"ק. ולא לפלוגי עליה. מ"מ פליג אליבא דת"ק. ואהא קאי ומודה. למען דפליג עליה אליבא דת"ק.

**את האם לחתן כו'.**עיין רע"ב. דאורח ארעא לעשות סעודה בבית החתן. עמ"ש בס"ד בדרוש שמש צדקה. תמצא דברים נחמדים.