**הקלין שבדמאי.**לשון הרע"ב שהקלו חכמים על הפירות הללו וכו' דאית בהו תרי ספיקי. והא דבעינן תרי ספיקי. ולא סגי בספק נתעשרו. אע"ג דרוב ע"ה מעשרין [שבת ד' י"ג] וכודאי דמי דלא חיישינן למיעוטא בכל דוכתא כמ"ש גם בתי"ט בשם התו'. ומה שכתבו ז"ל הוא דחוק קצת. ואי איכא למימר דלא חשיב רובא. הכי הוא דאיכא למימר. משום דהוי רובא דליתא קמן לא אזלינן בתריה.

אבלהנראה לי עיקר כמ"ש בחי' בפ"ק דשבת (שבת ד' י"ג) דטעמא רבא איכא במילתא דלא אזול הכא בתר רובא לשווייה כודאי דהפירות מתחלתן אינן מעושרין. וקיי"ל [חולין ד' פ"ו] סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא:

והשתאדאתינן להכי בדין הוא דלהוי נמי כודאי טבל. אלא משום דאע"ג דחזקה שאינן מעושרין הויא חזקה מעליא. אכתי לא מהניא לאורועי לרובא דהא מסייעא ליה נמי חזקה דלא הוטבלו ולא נתחייבו מעולם ודוק:

**נובלות התמרה.**כתב הרע"ב תמרים שאינן מתבשלין באילן וכו'. וי"א תמרים שהפילן הרוח קודם בישול עכ"ל. אפירושא קמא עמ"ש בס"ד פ"ו דברכות מ"ג. והא דהכא מספקא ליה והתם פשיטא ליה דבושלי כומרא נינהו לפום מאי דכתיבנא התם. היינו משום דהכין מסקינן בגמרא. דהתם בנובלות סתמא כ"ע ל"פ דבושלי כומרא נינהו. כי פליגי בנובלות תמרה דהכא. ולא איפסיקא הילכתא לענין משנתינו משו"ה ספוקי מספקא ליה:

אבללהרמב"ם בפירושו מיפשט פשיטא ליה הכא כמ"ד תמרי דזיקא. ויאות דהא סליק בקושיא מ"ד הכא נמי בושלי כומרא. אע"ג דנקטינן כללא דמשום קושיא לא דחינן מימרא מהלכה. היינו היכא דליכא פלוגתא במילתא. אבל הכא דאיכא דפליג וסבר דתמרי דזיקא נינהו הא מסתברא כוותיה:

ובכיצדמברכין [ד' מ' ע"ב] פריך תלמודא אליבא דמ"ד תמרי דזיקא מדתנן הקלין שבדמאי ספיקן הוא דפטור הא ודאן חייב. ואי תמרי דזיקא ודאן אמאי חייב הפקירא נינהו. ומשני שעשאן. גורן דאמר מר הלקט השכחה והפאה שעשאן גורן הוקבעו. ואיכא למידק בה דפריך ודאן אמאי חייב. ואמאי לא נהי דודאן לא קאי אלא לענין מעשר כלומר שודאי לא נתעשרו. אבל לענין הפקר לא קמיירי דמ"מ אין ודאן שמור. אפ"ה מידי ספיקא לא נפקא דאיכא לספוקי בהו מיהת בשמור. והא בעינן תרי ספיקי בקלין שבדמאי וליכא. וא"כ אע"ג דסתמייהו הפקירא נינהו. כיון דאיכא נמי לספוקי בהו בשמור ובדלא אפקרינהו מספיקא לא נפקי ומחייבי בודאן שלא נתעשרו. וא"ה מאי פריך ודאן אמאי חייב. וכ"ש אם נאמר שהקושיא היא אפי' אודאן שמור. דלא חשיבי בהכי כיון דכ"ע אפקורי מפקרי להו. שאין לה מקום לפום רהיטא. דמכיון שמשתמרין אצלו לאו הפקרא נינהו:

ואיןלומר משום דס"ל דאינן ראיין למאכל אדם כלל ואפי' אי לא אפקרינהו והן נשמרין אצלו בטלה דעתו דלעולם לא חזו. וא"כ אפי' ודאי נשמרין וודאי טבלים פטורים. והכי נמי פריך דלא שייך למתנינהו גבי דמאי דאפי' בודאי פטורין. הא ליתא דא"כ מאי קמשני בשעשאן גורן הא אמרת דבטלה דעתו דלאו מידי חזו. ואטו כי עשה גורן בדבר שאינו אוכל מי מיחייב בפאה ובמעשרות:

לכןנ"ל דהכי פירושא ודאי דתרתי ספיקי בעינן והני נמי אי איכא לספוקי בהו בנשמרין. הכי נמי דמחייבי אע"ג דסתמא הפקרא הוו. דמ"מ ודאן חייב דלא בטלה דעתו אם חשב עליהן לשומרן דודאי חזו לאכילה אע"ג דלא חשיבי כולי האי. ובחד ספיקא לא מקילינן בדמאי. והא דפריך ודאן נמי ליפטר. היינו משום דקס"ד דליכא לספוקינהו בנשמרין כלל כי אמרת תמרי דזיקא. כי איך אפשר להושיב שומרים לרוח שיפילם. וגם אינן חשובין כל כך לשכור להם שומרים. או להקיפן חומה וגדר. וכיון דסתמייהו לאו בחזקת שימור קיימי. לא חשיב תו ספק לגמרי. ולעולם הו"ל כודאי הפקר אע"ג דלא בטלה דעת האוכלן דודאי אוכל הוו אלא דלא חשיבי להיות משומרין. ואם נשמרין הן בודאי חייבין. אבל מן הסתם אין לספקן בשמורין. דהוה מידי דלא אפשר אלא בדרך רחוק וכה"ג לא הוי ספק. משו"ה אפי' ודאן טבל שלא נתעשרו ליפטרו. מטעם הפקר שגם דבר שהוא אוכל פטור בבא מן ההפקר. ומשני דאפ"ה מתחייב בודאן ולא מהני טעם ההפקר בשעשאן גורן דמיחלף בשאר טבל. וכמו דלא מהני בלקט ופאה אע"ג דפטירי מדאורייתא מטעם הפקר. בשעשה מהן גורן חייב. הכי נמי לא שנא:

ונמצאתלמד שזו שהוצרכנו לשינויא דעשאן גורן היינו דווקא אליבא דמ"ד תמרי דזיקא דלא חשיב ספק שמור דידהו ספק. אבל למ"ד בושלי כומרא דבני שימור נינהו דברשותיה דבע"ה קיימי ואוכל הן אלא שאינן חשובין. וכ"ש למי שמפרש שמתבשלין בכומר שסופן אוכל ופירי גמור. רק מ"מ אינן חשובין דפשיטא דחשיב ספק שמור דידהו ספק גמור. ומשו"ה לדידיה ניחא דודאן חייב. ולא אצטרכינן אליביה לאוקמה בשעשאן גורן. ואפ"ה ודאן שפיר מיתסר דאכתי פש חד ספיקא דספק שמור. ספק מעליא הוא. ומנה דאע"ג דאיכא אינשי דנשמרין הן אצלן. אפ"ה הוו קלין שבדמאי דכל כמה דלא ידעינן בודאי שנשמרין הן. לא מיקרו אלא ספק. ולא בעינן עד דידע שבאין מן ההפקר דווקא. אלא בסתמא ספיקא חשיבי ולקולא נמי אמרינן הכי. ולעולם למ"ד בושלי כומרא נמי הו"ל תרי ספיקי ושרו עד דידעינן ודאי דטיבלן:

וא"כתמה על עצמך עמ"ש בתי"ט בד"ה ונובלות תמרה ז"ל מ"ש הרע"ב ותולשים אותם ר"ל הזוכים מן ההפקר עכ"ל. דמשמע שלא בא אלא לומר שצריך שנדע שאותן הזוכים מן ההפקר תלשום ולא נשמרו ביד בעלים (ואל"ה מאי קאמר). ולא היא דא"כ אין כאן ספק דהא ודאי הפקר הוו. ופשיטא צריכא למימר דפטורין הקלין דמתני'. אפי' חמורין בכה"ג פטירי וזה פשוט. אלא לא בא הרע"ב כ"א לומר איך תיקון גמר פריין ולא נ"מ מידי מי הוא התולשן דלא ידעינן בהו וליכא למיקם עלה דמספקא מילתא. וספיקן נמי שריין רצוני בספק אם נתלשו מן ההפקר או לא ודוק:

**וביהודה האוג.**הא דמפלגינן הכא בין יהודה לשאר ארצות. ובפ"ק דפאה [משנה ה'] תנן סתמא האוג והחרובין חייבין בפאה. ותנן התם בפ' בא סימן [ד' נ' ע"א] כל שחייב בפאה חייב במעשרות דמעשר חמיר שיש בו מה שאין בפאה ותנאי דנשמר איתיה בפאה כמו במעשרות:

אפ"הלק"מ דהא איכא המפקיר כרמו והשכים ובצרו דחייב בפאה ופטור ממעשרות [נדה ד' נ"א ע"א] כדאייתינן לעיל ריש פאה דרחמנא רבינהו למ"ע בתעזוב יתירא. משא"כ במעשר. ודילמא מכללא דריבויא דתעזוב איתרבו נמי הקלין שבדמאי דאף על גב דרובא דהפקירא נינהו ופטירי ממעשר. במ"ע מיחייבי. דמאי טעמא מרבינן לזוכה בהפקרו משום דאינו הפקר גמור ודאי. (עיין נדרים דמ"ד ודוק) דהא הפקר גמור ומואלט ודאי מיפטר כדאי' ריש פאה. והאי משום דספק הוא מייתינן ליה לחיובא. ה"ה דמרבי לכל דדמי לי' דהיינו הקלין דמתני' דאף דרובן מן ההפקר מידי ספק לא יצאו כדכת' לעיל. וכיון שאינן הפקר ודאי מסתברא לרבויינהו בקרא דתעזוב ולחיובינהו במ"ע והא דהתם בגמ' פ' בא סימן [ד' נ' ע"א] אמרינן דמין החייב בפאה חייב במעשרות. הכי נמי הוא דעכ"פ מין האוג חייב במעשר בשאר ארצות מיהא. לבר מיהודה דלא חשיב כלל. מ"מ ביהודה אף על גב דלא מיחיוב במעשר דרובו הפקר בפאה חייב מטעם הנז'. וגם זה ברור:

אלאשאין צורך בכך דמאן דמותיב הכי לא חש לקמחיה דמאי שיאטה דפאה הכא. דקלין דמתניתין דפטירי הוא דתנן והיינו דווקא בספיקן. אבל ודאן חייבין כדאייתינן לעיל ודווקא בתמרי דזיקא אוקימנא בשעשאן גורן. משא"כ בבושלי כומרא וה"ה לכל הני שארא דמתני' דודאן חייב בלי ספק אע"ג דספקן פטור. והיינו דמקילינן הכא באוג שביהודה. משום דאיכא תרי ספיקי ומסייעא נמי רובא דע"ה מעשרין. דבדין הוא מדאורייתא ודאן נמי פטירי ואפי' של שאר ארצות. אלא דרבנן הוא דאחמירו טפי במעשרות. משו"ה מסתייה לאחמורי בודאן. אבל התם בפאה מי לא עסקינן בודאי. ספק מאן דכר שמיה. דלא נקיט תנא אלא הפירות שחייבין בפאה בידוע שלא הופרשה מהן עדיין. ובספק לא קמיירי:

(ונ"לפשוט דספק ספקא במתנות עניים כהאי גוונא דאמרן. ודאי להקל דאפי' בספק א' הוה לן למיזל לקולא כמו במעשר עני. אי לאו קרא דהנח להם משלך או מדכתיב תעזוב יתירא. או דילמא בלא"ה נמי מדינא ספק כזה במתנות עניים להחמיר. ול"ד לשאר ספק כדבעינן למימר בס"ד. ולא אצטריך קרא אלא לכדפרישנא פ"ז דפאה. מיהא הא פשיטא טובא דבחד ספקא אזלינן לחומרא גבי מתנות עניים ובתרי ספיקי לקולא. ואין צריך אפילו להפרישן שאין טובלין כל זה ברור בס"ד. משו"ה לא נחית לפלוגי התם בין אוג שביהודה לשאר ארצות. שאין ספק בעולם שהאוג של כל הארצות חייב בפאה):

ואע"פשהוא ספק הפקר שאין זה הספק פוטר ממ"ע אי משום דנפקא לן מקרא להחמיר בספק מתנות עניים אי נמי אפילו מסברא דלענין זה הוו להו עניים מוחזקים דדין שותף אית להו. והא ודאי לא יהיב להו דידהו. והו"ל כמו הפקדת אצלי ואיני יודע אם שלך הוא אם לא דודאי עליו להביא ראיה שאינו של המפקיד [עיין ברמב"ם הל' שאלה ופקדון, פ"ה הל' ו'] ומשו"ה קיי"ל ספק לקט לקט אפי' במידי דמספקא לן אי אית ליה לעני גביה מידי. כי הא דתנן בפאה פ"ז מ"ד. ולא אמרינן בכה"ג המע"ה. כדאמרינן במ"ע דדמאי וכדאמינא אנא לעיל בספק הופרש ממנו פאה. (מלבד מה שכבר חילקנו בין שני ספיקות וספק אחד ובמעשר עני של דמאי נמי לעולם איתנהו לתרי ספיקי ודוק. י"ל עוד) דהיינו טעמא דספק הפרשה מוציא מידי חזקת העניים. דשמא כבר הופרש ממנו חלק עניים קודם שהגיע ליד הלוקח. להכי מצי למדחינהו ואמ' להו זילו אייתו ראי' דאית לכו מידי גבאי ושקליתו ואי לא לא כיון דלא מציתו לאתויי ראי' דיהבתון ניהלי מידי מדילכון. הדר הו"ל כאומר איני יודע אם הפקדת אצלי דמיפטר. וה"נ אזיל ליה חזקת עניים ועליהם להביא ראיה. משא"כ בודאי לא הופרש חלק עניי' והספק בא מצד אחר לא הורע כח עניים והרי הן בחזקתן (שזכו להן משמי' שבכל שדה קבוע חלקי של עניים עד שיוודע לך שאינו דוק) ואינו יכול להפקיען אם לא שיביא ראיה. לכן בספק הפקר ודכוותה שבודאי לא הופרש חלק עניים. על בעה"ב להביא ראיה שאין לעניים בו זכות משו"ה מיחייב. ועמ"ש מי"א פ"ד דפאה. והיינו טעמא דגבי פאה תנן [פ"א משנה ה'] סתמא דהאוג בכל מקום חייב לפי שהוא ספק אח' של תורה. אב"א קרא אב"א סברא. ודוק היטב שבזה יתיישבו הרבה דברים הנראים כסותרים. וחזרו להיות ברורים. כעצם השמים מטוהרים:

מעתהמ"ש בתי"ט צריך לומר דלא נחית התם בפאה לחלק בין הארצות עכ"ל. לא דק במ"כ דתנא דווקנא הוא דלא נחית התם לחלק משום דסתמא כפירושו בכל ענין מיירי דחייב בפאה כדפרישנא. דבחד ספיקא אף בדמאי חייב לעשר. כ"ש במתנות עניי' דכתיב תעזוב יתירא:

הגםהלום ראיתי ונוראות נפלאתי במ"ש הרמב"ם ז"ל פי"ג מהל' מעשר [הל' א'] שאפי' אמרו לו שאינן מעושרין אעפ"כ פטורין הקלין הללו שבמשנתנו עד שיוודע שהן מן השמור וסמך בזה על הירו'. ותימה גדולה אמאי שביק לתלמודא דידץ דמסייע לר"ל ופשיטא ליה דודאן חייב כדאייתינן והו"ל מחלוקת בגמרא דבני מערבא וסתם בתלמודא דילן ודאי עדיף. וכ"ש דפשטא דמתני' כר"ל דייקא דהא שבדמאי תנן

ושמאיש ליישב דאף הר"מ לא אייר בודאי. (דוק שכן משמע לשונו קצת) אלא שהמוכר ע"ה אמר לו אחר המכירה דקמ"ל דאין חוששין לו. וכך הוא הדין בכ"מ שאין עד א' נאמן באיסורין אלא במה שבידו [יבמות ד' פ"ח] וכ"ש הכא בקלין שבדמאי. דע"ה לא מצי משוי להו לחתיכה דאיסורא. ולא עוד שאפי' עדיין ישנם בידו. דילמא נמי לא מהימן אפי' להחמיר כיון דסהדותיה לאו כלום היא דלאו בר עדות הוא. ובתלמודא דילן דמסיק בפשיטות דודאן חייב. איכא לפרושי בלוקח מן הגוי או שלוקטן בפניו. שהרי ודאי לא נתעשרו. ומ"מ הלוקח אינו יודע אם המקום הפקר אם לאו:

ובכןעלה בידינו פסק הר"מ ז"ל כהוגן. וזה שלא כדברי הכ"מ. שחשב שסמך לו הרב ז"ל על הירו' בלבד. וכן הדברים מראים מדאיכפל לפרושי דאפי' אמר לו ע"ה כו' ומי סני למינקט לישנא קלילא דאפי' הודאי שבפירות הללו פטור כדאמר ר"י בירו'. אלא שכיון למצוא פשר דבר בין הירו' והבבלי ומוקי לודאי דהירו' באמירה גרידא דע"ה כנז':

והחומץ שביהודהעמ"ש בתי"ט והאמת מה שתירץ בתחל' שחששו בנסכים שמא נפלו לתוכו שעורים. אבל לא מפני שאין סומכין על הנס כמ"ש אח"ז. שבכאן ודאי היו סומכין על הנס. שהרי סמכו עליו והקילו באיסור טבל. על כרחך שהיו סומכין בזה על הנס הקבוע. שכל זמן שהיה הנס קבוע חזר אצלם למנהגו של עולם. ואין אומרין שלא לסמוך על הנס אלא כשאינו נס קבוע ודוק. וראייתו מפ"ק דיומא [ד' ב' ע"א] כבר דחיתי שם במקומו שאינה ראיה עמוד עליו:

**והכסבר.**הא דאפסיק שביהודה בין חומץ לכסבר. לאו משום דכסבר בכל מקום כדכתב בתי"ט. דאי הכי הו"ל לתנא לאקדומיה ולמכלליה ברישא בהדי אינך דבכל מקום וכמ"ש הוא ז"ל עצמו. אף שהייתי יכול ליתן קצת טעם לסידורו עם שיהא מאותן שנוהגין בכל מקום. והיינו משום דמעיקרא חשיב אילנות ופרי העץ. הילכך אפסקי' לסדריה באותן שביהודה דמיירי נמי בהנך. והדר מיירי במין הזרע. מ"מ אינו נ"ל:

אלאהאמת כמ"ש הר"ש ז"ל דהנך תלתא ביהודה וכדאי' בירו'. ולא תקשי למאי אפסקיה שביהודה. דהיינו טעמא למימרא דחומץ דיהודה דהקלו בו דווק' שביהודה ר"ל כשהוא במקומו בארץ יהודה. אבל הוליכוהו לגליל או למקום אחר מתעשר דמאי אף שידוע שבא מיהודה. שלא במקומו לא הקלו בו משום דלא פלוג. ודינו כשאר חומץ דגליל ודשאר ארצות שנוהג בדמאי. דהא ביהודה גופה קולא היא דאקילו ביה דלהכי קרינהו הקלין שבדמאי. והבו דלא לוסיף עלייהו. משו"ה הפסיק הענין ואמר אצל חומץ שביהודה דווקא:

ולאהוצרך לומר כן באוג וכסבר. דפשיטא שאם הובאו לגליל ולמ"א ששוין הן לאוג וכסבר הגדלים בגליל ובאותו מקום שחייבין בדמאי דמאי אולמייהו דהני אי גדלי בגליל. טפי מהני דגדלי ביהודה. דהא ביהודה אינן חשובין לא מפני שגרועין משל מקומות אחרים. אלא מחמת ריבויים ביהודה לא היו נחשבים לכלום והיו מופקרים לפי שגדלים שם ביערים. משא"כ במקומות אחרים חשובים הם ונשמרים. לפיכך חייבין. ואין א"כ מקום לחלק בין באו מיהודה לגליל. ובין אותן שגדלו בגליל שהכל אחד ודאי לענין זה כיון שכאן נמצאו וכאן היו חשובים ולא מופקרים. אבל גבי חומץ דביהודה בא מן התמד. סד"א אפי' במקום אחר עומד הוא בהיתרו דהכי ודאי מסתברא לכאורה. להכי אצטריך דקמ"ל שביהודה דווקא הקלו בו לא זולת מטעמא דאמרן והרי זה נכון:

וכןי"ל עוד ולמידק מנה איפכא נמי דלהכי תני שביהודה דדווקא חומץ של יהודה. אבל חומץ שהובא ליהודה ממקומות אחרים. חייב בדמאי. דזיל בתר טעמא. משו"ה אע"ג דהקילו ביהודה בחומץ של ארץ יהודה עצמה. לא התירו כל החומץ שנמצא בה. משא"כ באוג וכסבר שאפי' באו ליהודה מחוץ למדינה ממקו' שהן חשובין. מ"מ כאן ביהודה אינן חשובין והמוכר אינו חס עליהן לעשרן להכי לא תני בהו שביהודה. וגם זה טוב וישר:

משנה לחם הקלין בלח"ש סוף פיסקא ואתרע ליה רובא. נ"ב (אולי יש לומר עוד בדבר שיש לו מתירין לא הלכו אחר הרוב).

משנה לחם שםבס"פ ודוק. נ"ב (עי"ל משום דכל פירות הללו אינן חייבין אלא מדבריהם. כי מן התורה אין חייב במעשרות. אלא דגן תירוש ויצהר).

משנה לחם ומישר"ל דהו"ל ע"ה קבוע. העיד על עצמו שאינו ת"ח. שהרי גזרו על הדמאי אף בפורש. ואפילו בנמצא בדרך.

משנה לחם בלח"שאם חשב עליהן לשמרן. נ"ב (עיין ב"מ דכב"ב. וח"מ סר"ס).

משנה לחם א"ל חומשעיין ר"ש.

משנה לחם לאונןעתי"ט מ"ש בשם הירושלמי. וצ"ב דהא ודאי אין אנינות בלי טומאה. אלא דטומאה שכיחא בכל גוונא. בין דמת. בין דשאר טומאות. משא"כ מיתה לא שכיחא. כדאמרינן ריש יומא טומאת ביתו שכיחא. טומאת מת לא שכיחא (אע"ג דלגבי נדרים מיקריא שכיחא. ע"ש) אבל עדיין לא נתיישב לי טעמו של הירושלמי כאן. מאחר שיש בו לאו של תורה בודאו. מדוע לא גזרו על ספקו. כדרכם ז"ל. לעשות משמרת. וכמצוה עליהם. אע"פ שספק זה קל. גם אנינות יש בה חשש כפול. דילמא אגב מרריה קנגע נמי. עמ"ש בס"ד רפ"ח דפסחים. והרי יש כאן איסור טומאה ואנינות. וצ"ע.

חלת ע"השתיקן לו גבל חבר ורוצה ליתנה לכהן חבר פטור מלעשר עכ"ל הרע"ב ז"ל. רוצה לומר כהן המקבלה ממנו פטור מלעשרה דמאי (והיינו ע"פ דיבורו של ע"ה שאומר שעישר אותה עסה. משום דבחלה ודכוותה האמינוהו אע"ג דבעלמא לא מהני דאינו נאמן על הדמאי. כן כתב הרמב"ם ז"ל בחבורו [בפ' י"ג מהל' מעשר הל' י"ד]) אעפ"י שבודאי טבל צריך להפריש תרומה ומעשרות אף מן החלה כדכתב הר"ש בפ"ה [משנה א'] דמכילתין בשם הירושלמי. בדמאי הקלו אי מטעמא דרבי יוחנן אי מטעמא דר"א דאימת קדשים עליו.

וצריךשתדע שהנראה אלי והעולה בידי אחר עיון רב הוא זה. שר"י ור"א לא נחלקו בסברא דאימת קדשים עליו. גם לא באופן עשיית עסת החלה רצוני דלד"ה מיירי בעושה בטהרה. דנ"ל ודאי כ"ע לא פליגי דבעינן דווקא שיעשה בטהרה. ואף ר"א מודה בהא דמידי הוא טעמא דידיה אלא משום דאימת קדשים עליו ואינו נותן לכהן דבר שאינו מתוקן. הא לא שייך אלא בעושה בטהרה שמאכילה לכהן וירא להאכילו קדשים שאינן מתוקנים. אבל בעושה בטומאה דלשרפה אזלא החלה. ודאי דליכא למימר הכי. והא חזינן נמי דאין עליו אימת קדשים מאחר שעושה אותן בטומאה. אלא ע"כ ר"א מודה בהא וכי אמרה למילתיה בעושה בטהרה דווקא הוא דקאמר:

ר' יוחנןנמי עד כאן לא תאמר היא הדא היא הדא. אלא בעושה בטהרה מחמת אימת קדשים שעליו. אבל בעושה בטומאה או בלוקח תבואה מע"ה ועשאה עסה. כיון דלא שייך בכה"ג טעמא דאימת קדשים. אפי' ר"י מודה דלא היא הדא היא הדא שגם החלה אינה פטורה מן הדמאי וכמו שנבאר עוד בעזה"י (ודלא כהר"ש ז"ל בחלה פ"ד [משנה ו'] כאשר יבוא בסמוך) ובעושה בטומאה נמי אינה פטורה לר"י. דהא חזינן דליכא עליה אימת קדשים:

והכאבמאי קמיפלגי בלוקח עסה מע"ה ולא הפריש ממנה חלתה. אם הלוקח המפריש מחויב להפריש דמאי גם על החלה או לא. דר"א סבר משום דאימת קדשים עליו הוא דהקלו בחלת ע"ה. והיינו דווקא כשע"ה עצמו מפרישה ע"י גבל חבר דחזינן דאימת קדשים עליו פטור מן הדמאי:

אבלע"ה שעשה עסה למכור ובא חבר ולקחה ממנו עד שלא הופרש חלתה ממנה. כה"ג לא אמרינן אימת קדשים עליו שאפי' עשאה ע"י חבר לא מהני לפוטרה מן המעשרות. דאכתי לא הוה אימת קדשים עליו. שהרי לא הפריש חלתה. ואמרינן כי היכי דלא חייש להפריש החלה מן העסה. לא חייש נמי להוציא ממנה תרומה ומעשרות. והא דקעביד לה ע"י חבר כי היכי דלקפצו עלה זביני דגם חברים יקנוה ממנו. מיהת אדמאי לא מהימנינן ליה משום הכי. דמ"מ לא נפיק מחזקת ע"ה במה שעשאה בטהרה. שלא נתכוין אלא להשביח מקחו שימצא לוקחים רבים:

ור"ידקאמר היא הדא היא הדא דלא גזרו על דברים הללו לא משוי לה כהילכתא בלא טעמא. אלא משום דס"ל כיון דטרח לעשותה בטהרה. אמרינן נמי מעשיה מוכיחין ומחשבתו דע"ה ניכרת דאימת קדשים עליו לפיכך עשאה בטהרה. והיא הדא שאפילו לקח עסה מע"ה פטורה דאגב דמהימן אטהרת קדשים מהימן נמי אדמאי שלהם. ולא חייש למיעוטא דאע"ג דאיכא למימר דהאי דעביד הכי כי היכי דלשכח אינש טובא דזבני מניה. אפ"ה לא שכיח כולי האי שיוציא ע"ה מעותיו על זה בשכר גבל. ובר מהא איכא טעמא אחרינא להא דר"י. מ"מ בהא בלחוד הוא דפליגי:

אבלעשה בטומאה אפי' חלת ע"ה עצמו שוין שאינה פטורה. שאפילו לר"א הרי אין אימת קדשים עליו. ור"י לית ליה היא הדא אלא בעושה בטהרה דווקא כדמפרש אליביה בירוש' בהדיא דבהכי איירי מתני'. וה"ה בלוקח תבואה מע"ה ועשה ממנה עסה שאין החלה פטורה ממעשרות אליבא דכ"ע. דלא מהני מה דעבד לה חבר בטהרה לאפוקה מחזקת דמאי. אלו דברים ברורים ומאירים בעזה"י:

ובזהפתחנו שער גדול כפתחו של אולם להבין המשניות כולם שראינום בענין זה ויש בהם מבוכה גדולה ודלת ההבנה נעולה. לפי מה שכתוב בפירושו של הר"ש ז"ל. דבריש פ"ה [משנה א'] אמאי דפריך התם בירוש' וחלה חייבת בדמאי ממתניתין דהכא. כתב שם הר"ש ז"ל והיה יכול לחלק בין הפרישה ע"ה להפריש' חבר וכה"ג מחלק ר"א לעיל. אלא משום דסוגיא זו כר"י עכ"ל:

ולענ"דלא הבנתי זה דהיכי איכא לאוקמה לההיא בהפרישה חבר אפילו אליבא דר"א דבמאי קמיירי אי בנחתום חבר נמי. א"ה קשיא אדפריך מדיוקא קלישא. אדרבה תקשי ליה טפי אליבא דר"א דאפי' חלה גופה לא ליבעי לאפרושי אי לוקח מנחתום חבר איירי (והו"ל להר"ש ז"ל למידק כה"ג) דהא איהו ז"ל גופיה כתב בחלה פ"ד [משנה ו'] דאפי' ע"ה לא נחשדו עליה כמו שלא נחשדו על תרומה גדולה לפי שהיא במיתה וכן החלה היא כמותה לענין זה. כ"ש חבר דחזקה שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו [פסחים ד' ט'] שאפי' החלה עצמה לא היה צריך להפרישה אי בלוקח מנחתום חבר עסקינן. ובמעשרות דחלה עצמה פשיטא דלא מיחייב. ואי בלוקח מנחתום ע"ה משתעי התם דבהכי הוי מצי לחלק אליבא דר"א דבכה"ג חייב. א"כ היינו נמי דקמשני הירוש' אלא כר"י כאן בעושה בטומאה כאן בעושה בטהרה. ומשמע דשם בפ"ה בנחתום ע"ה קמיירי כדנימא בסמוך בס"ד. ולא ידענא לפ"ז מנ"ל להר"ש דהך שינויא לא אתי אפי' אליבא דר"א. דהיינו הך דהיה יכול לחלק דקאמר הר"ש ותירוץ זה עולה לשניהם:

וזהשלא כדברי הר"ש בפ"ב [משנה ב'] דמייתי נמי להך שינויא דר"י. וכתב ותימה מאי קשיא ליה דהכא בנחתום חבר והתם בלוקח מנחתום ע"ה. וצ"ל דמשמע ליה דנחתום דהכא ודהתם שוין בנחתום חבר עכ"ד. (וזה בהפך מדברי התוספות פ"ק דיומא [ד' ח' ע"ב ד"ה תנן] דבריהם תמוהים לענ"ד. ידקדק המעיין במה שכתבתי שאין לי להאריך יותר) וא"א לשמוע דבר זה שכתב שם דהכא והכא בנחתום חבר וכאן בעושה בטומאה פירוש בחבר שלקח פירות מע"ה שהוכשרו ונטמאו:

והואתימה גדולה דא"כ לאו חבר הוא דהא תנן בפרקין [פ' ב' משנה ג'] אינו לוקח מע"ה לח. ואי עושה בטומאה אטו חבר קרי ליה ר"י בתמיה. הרי שהדברים בתכלית הערבוב והבלבול וההסתבכות רב מאד:

(וא"לדחבר דהר"ש בנאמן על המעשרות ולא על הטהרות מיירי. דהא הר"ש חבר נקט ואתא והאי לאו חבר הוא. ותו נ"ל פשוט דאע"ג דהנאמן על המעשרות אינו צריך להיות נאמן על הטהרות. היינו דווקא אטהרה דחולין דאע"ג דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י. אפ"ה לא מפסיד בכך נאמנותו על המעשרות. אבל לטמא קדשים בידים לא. דאי חזינן ליה דמטמא תרומה וחלה. ודאי דתו לא מהימן לגמרי אפי' על המעשרות. ואע"ג דהחולין כבר נטמאו ביד ע"ה. הא לא קיי"ל כר"ע דרפ"ב דחלה [משנה ג'] אלא יעשנה קבים ואל יעשנה בטומאה):

ותואיכא למידק היכי ניחא ליה להר"ש בשינויא דר"י כאן בטומאה כאן בטהרה. וליקשי הר"ש במשנת הנחתומים לא חייבו אותן וכו' דפ"ב [משנה ד'] נמי. כדדייק ריש פ"ה מדקתני כדי תרומת מעשר וחלה משמע שהחלה עצמה מתוקנת מן המעשרות. וקשיא דר"י אדר"י דהא בפ"ב [משנה ד'] תנן נמי כה"ג הנחתומים חייבו אותן להפריש כדי תרומת מעשר וחלה דמשמע נמי הכי (מדקתני כדי תרומה ברישא דמהכי קדייק נמי בפ"ה [משנה א'] ודוק) שחלה עצמה צריכה תיקון. ואי עושה בטהרה הא אמר ר"י היא הדא היא הדא. שאפי' לקח מע"ה פטורה החלה. ואפי' תימא דבפ"ב מיירי בלוקח תבואה מע"ה. הא שמעינן ליה להר"ש אליבא דר"י לא שני לן דאפי' הלוקח תבואה מע"ה. ועושה ממנה עסה החלה פטורה. דאהא נמי אמר ר"י היא הדא כדכתב הר"ש במס' חלה פ"ד [משנה ו']. א"כ לא משני ר"י מידי:

איבראלפום מאי דפרישנא בס"ד הכל ניחא ולית בה ספיקא דמתני' דהכא נמי דיקא. דהנחתומים שחייבו אותן חכמים להפריש תרומת מעשר וחלה בנחתום חבר עסקינן התם. והיינו דשני ר"י כאן בעושה בטהרה דחבר ודאי עושה בטהרה הוא. ובלוקח תבואה של דמאי מע"ה איירי. דר"י בהא מודה שחלתו אינה פטורה כדאמרן. משו"ה מיחייבי הנחתומים לתקן דמאי ולהפריש החלה. ואף היא עצמה צריכה להתקן שאינה נפטרת בכה"ג כדלעיל. וחבר צריך לעשר את שהוא מוכר:

ברםבפ"ה בעושה בטומאה איירי. דהיינו ע"ה בלי ספק מאחר שעושה בטומאה שאפי' לוקח פירות טמאין מע"ה איננו חבר כדכתיבנא לעיל (כ"ש המטמא תרומה וחלה בידיו דאליבא דכ"ע ע"ה הוי ודוק) משו"ה לא מהימן גם אהפרשת חלה. דכיון שעושה בטומאה לא מיבעיא דמחשד חשיד על הדמאי. אלא אפי' חלה דחמירא כי תרומה ששתיהן במיתה. אפ"ה לא מהימנינן ליה עלה. דלא דמיא לתרומה דמצי להפרישה בטהרה ביבש. משא"כ בחלה שחיובה בא משיטיל את המים שנטמאה העסה. הורע כחה אצל ע"ה שאינו נאמן עליה בעושה עסה בטומאה מדלא זהיר בה. ולכן הלוקח חייב להפרישה ולהוציא מעשרות על העסה כולה. חוץ ממעשר שני שפטרו בנחתומין מטעם שארז"ל ביומא [ד' ט' ע"א] וזה ברור מאד:

והשתאשינויא דר"י התם בפ"ה ובפ"ב דלק' אתיא ככ"ע. ור"י תרגמה נמי אליבא דר"א. דלר' אושעיא נמי לא מצינן לחלק בין הפרישה חבר ולאוקמה לההיא דפ"ה בהכי. דמ"מ היכי מיירי התם אליביה. אי בעושה בטומאה הא לאו חבר הוא. ומאי איריא דמפרישה חבר לעצמו. אפי' הפרישה ע"ה לית ליה לר"א דאימת קדשים עליו כי לא עביד להו בטהרה וחלה עצמה צריכה תיקון כדפרישנא. ואי בעושה בטהרה הא שמעינן ליה לר"א דאימת קדשים עליו בסתמא. וכ"ש כשעושה בטהרה דלית דין ולית דיין. דאפי' להר"ש אליבא דר"א לא ליבעי אפי' לאפרושי חלה לחודה דהא מהימן עלה כ"ש לתקוני לה מן הדמאי נמי. ובנחתום חבר נמי לא מצית לאוקמה דחבר אינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ונחתום חיובי מיחייב לעשר ולתקן הכל לא הלוקח הא ע"כ בנחתו' ע"ה איירי התם:

ותואכתי ההיא דפ"ב לא מיתרצא דההיא ע"כ בנחתומין חברים מיתוקמא דצייתי לן ועבדי מה דחייבינהו חכמים. ואי בטומאה (בר ממאי דאמרן דלא הוי חבר) מ"ש הך מהא דפ"ה דלוקח מפריש. והכא נחתום:

אלאמאי אית לך למימר פשיטא דלר"א נמי ההיא בעושה בטהרה. ודפ"ה בע"ה דעושה בטומאה מוקי לה ר"א וכוותיה דר"י. דטעמיה דר"א לא שייך בנחתומים בין דפ"ב בין דפ"ה. דהכא בחבר עסקינן ולא שייך טעמיה דאימת קדשים. והכי נמי לית להך טעמא בלוקח תבואה מע"ה. והתם נמי במוכר ע"ה העושה בטומאה עסקינן דלית ליה לר"א כה"ג טעמא דאימת קדשי'. וניחא ליה תרווייהו מתניית' דמשנה ראשונה משו"ה חלה עצמה חייבת בדמאי וכן השנייה מה"ט חייבת. משום דבתרוייהו אזיל ליה טעמא דאימת קדשים. אלא שבראשונה אמרו מוכר מפריש דמיירי בנחתום חבר. ובאחרונה לוקח מפריש דהנחתום ע"ה. והכא והכ' ממ"ש פטירי מטעמא דגמר' דילן מתוך שפרהדרין חובטין אותן. הדין הוא תריצתא דמילתא אליבא דר"א. כדמשני ר"י כאן בעושה בטומאה כאן בעושה בטהרה:

ור"יאע"ג דפליג עליה ואמר היא הדא היא הדא וס"ל דאפי' לוקח עסה מע"ה חלתה פטורה מן הדמאי. כי קאמר למילתיה עושה בטהרה ע"י חבר דבהכי אוקימנא מתני' דהכא אליביה ומשום מגו כדפרישית. משא"כ בפ"ה דמוקי לה בע"ה העושה בטומאה אפי' לר"י לא מהימן לא אחלה ולא אדמאי. ודברים הללו מחוורים כשמלה חדשה. ברורים וחלקים כמראה הלטושה. ואפי' בדקינן לה בשמשא. לא משכחינן מורשא:

ומהמאד נפלאתי על גדולת מעלת הגאון הר"ש ז"ל [בפ' ה' משנה א'] בזה מי הכריחו ליכנס לכך ולחלק בין השוים בדבר זר במ"כ שהחבר יעשה בטומאה. ואי משום לישנא דתלמודא דעושה בטומאה ובטהרה קשיתיה. דהו"ל למימר כאן בחבר כאן בע"ה. וכן כתב הוא ז"ל בפירושו בפ"ב [משנה ד'] וז"ל ותימה מאי קשיא ליה דכאן נחתום חבר ושם נחתום ע"ה:

ואיןכאן תימה כלל שהדבר ברור מאד דלא הוי מצי לשנויי הכי לגמרי אליבא דר"י. לפמ"ש הר"ש ז"ל עצמו דהא אית ליה לר"י היא הדא שאפילו לקח עסת ע"ה החלה פטורה ומאי מהני אי הוה מתרץ כאן בע"ה. הא ס"ל בלוקח מע"ה נמי לפטורא. לפיכך הוכרח לומר כאן בעושה בטומאה כלומר דאע"ג דע"ה הוא ובהכי איירי התם בלי ספק. מ"מ אי הוה עושה בטהרה (ר"ל ע"י חבר) אפ"ה מיפטרא. אלא הכא במאי עסקינן בע"ה העושה בטומא'. ור"י לא פטר ללוקח מע"ה אלא בשעשה ע"ה עסתו ע"י חבר בטהרה. דבהכי מוקי לה ר"י הך דהכא כדאייתי הר"ש ז"ל גופיה. וא"א לי לצייר איך נעלם זה מהר"ש ז"ל. על כן לבי אומר לי שלא יצא דבר זה מפה קדוש הר"ש ז"ל. אולי איזה תלמיד טועה כתבו על הגליון שהדבר מוכרח בעצמו ואין לנטות ימין ושמאל כמבואר למעיין מעט:

אחרשביררנו כל זה מעתה נחזור עמ"ש בתי"ט בזה"ל ולכאורה מוקמי להו הכא בשתיקן לו גבל חבר כי היכי דלא תקשי אדפ"ה דלוקח מנחתום מפריש אף חלה (לשונו זה מוטעה ויש לתקנו וכצ"ל מפריש אף מן החלה ודוק) וכו'. אלא שממה שפירשו אוכיח דמפרשי למתני' אליבא דרבי אלעזר (גם כאן הלשון משובש וטעות המדפיסים היא שצ"ל ר' אושעיא והיה כתוב בר"ת ר"א. וכן בכל הדבור צריך לתקן כן) וכו'. הילכך נראה שמה שמפרשים בכאן שתיקן לו חבר דאל"ה החלה טמאה עכ"ל:

ולאאוכל לדעת כוונתו מה תקן בזה דהא איהו ז"ל קאי בשטת הר"ש דפ"ה דלקמן דאליבא דר' אושעיא לא הקשה דהכא בהפרישה ע"ה. ולעולם אפי' עושה בטומאה פטורה. ולפ"ז כי הויא טמאה מאי הוי. אי משום דאסורה באכילה. אטו בהיתר אכילה עסקינן הכא. הא לא קמשמע לן הכא אלא לענין הדמאי שפטורה מחמתו ותהוי נמי טמאה. מי לא מיבעי לתנא לאשמועינן כה"ג דחלה פטורה אע"ג דהעסה חייבת בו. דהא פשיטא דאין חילוק לענין מעשרות בין פירות טמאין בין טהורין. כמו שאין חילוק גם בעסה שחייבת בחלה אף על פי שנטמאה:

ואימשום דבלא"ה הרי היא חלה וניתנת לכהן להסקה. מהיכי תיתי לחייבה בדמאי דלענין מאי ניבעי לאפרושי לתרומת מעשר ממנה. אי משו"ה לא איריא דא"כ בטהורה נמי נימא הכי ויאכלנה כהן כולה בטהרה. דהרי קדושת חלה ותרומה אחת היא:

ונשמעינהמהדא דפ"ה דדייקינן שחלה עצמה צריכה תיקון אע"ג דאוקימנא לה בעושה בטומאה. הא קמן דאפילו טמאה צריכה תיקון מן המעשרות. ואין לומר דהתם הא דצריכה תיקון הוא כדי לתקן שאר העסה. דאי משום הא לא אצטריך דודאי העסה כבר מתוקנת היא בין הפריש החלה קודם ואח"כ המעשרות בין להפך. שהרי הופרש ממנה חלתה ומעשרות הראויים לה ודוק היטב שאין ספק בכך.

אלאמאי אית לך למימר לעולם צריך להפריש המעשרות מן החלה בין טמאה בין טהורה כדי לקיים מצות המעשרות. וה"ה למעשרות שצריכין תיקון מן החלה כדאיתא בירו' חלה לא תאכל עד שיוציא עליה מעשרות. מעשרות ותרומה לא יאכל עד שיוציא עליהן חלה. ואפי' הולכין להסקה צריך לקיים מצות הפרשה. ותו דנ"מ נמי משום מעשר דשאר כל אדם חייבין להפרישו מן הדמאי אע"פ שהנחתומים פטורים ממנו. והכא בכל אדם מיירי. ועוד שיש חלה דרבנן שנאכלת לטבול יום מה שאין כן בתרומה. עכ"פ אין ספק שצריך לתקן הטמאה כמו הטהורה. א"כ מה נפקא מנה אי נמי טמאה היא הא צרי' לאשמועינן דפטורה מן הדמאי. על כן אין הבנה לדברי בתי"ט הללו:

אמנםמה שפירשו המפרשים כאן בגבל חבר לפום מאי דפרישנא אתי שפיר. דודאי צריך לומר כן דגם ר' אושעיא הכי ס"ל. דאל"כ אינה פטורה חלתו של ע"ה אפי' הפרישה הוא עצמו. דלא אמרינן אימת קדשים עליו כי עביד לה בטומאה. ואעפ"י שלפי שיטת הר"ש ז"ל בפ"ה א"א לומר כן הוא הדבר אשר דיברתי שהלשון הכתוב שם בפירושו אינו ממנו ז"ל. רק איזה גליון מתלמיד א' שלא הבין דעתו. שהרי כאן סותר מ"ש שם. אבל דברים שאמר כאן הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני ואין לזוז מהם בשהם נכונים מאד. וביותר לפי מה שהכרחנו חיוב אמיתותם ושכל המשניות הנזכרות והנאמר עליהם בירו' מסכימי' לדעת זו והכל מתוקן יפה. כל אמרת אלוהי צרופה:

משנה לחם הלוקח לזרע הכא בלוקח תבואה גמורה טבולה למעשרות עסקינן. דכה"ג בודאי חייב לעשר. אפילו אליבא דר"ע דספ"ק דפאה. דהא מודה אחר שימרח.

משנה לחם מכזיב ולהלן עמ"ש בס"ד רפ"ו דשביעית.

משנה לחם פטור מן הדמאיהא מן הודאי. חייב. ומילתאדפשיטא היא. דהא לפחות דין סוריא הוא. מכזיב ולהלן. ע"ש. ובפירוש אמרו פ"ז דגטין. שחייבת במעשר כא"י. וכן שנינו שלהי חלה. הקונה בסוריא כקונה בפרורי בירושלם. ואצ"ל מה שהוא בא"י ממש. אלא שאינו מכבוש עזרא כבית שאן וחברותיה. דעדיפי מסוריא בלי ספק. כמ"ש בחי"ג בס"ד בפ"ק דחולין. ובגדר ישוב א"י (במו"ק א"ח סש"ו) שמא יש לדרוש סמוכין בשתי בבות הללו. והכא אדלעיל קאי. משום דתני הלוקח לזרע כו' פטור. דוק מנה. הא לוקח לאכילה. חייב. עלה קאי. כלומר הני מלי בא"י גמורה. אבל מכזיב ולהלן. שדינה כסוריא מד"ס. לחייב במעשר של ודאי. היינו בתבואת זרעו של ישראל בעל הקרקע. אבל בלוקח דמאי גופיה (דהוי דרבנן אף בא"י) בסוריא פטור בכל גוונא.

משנה לחם ומברכין עליו בה"מ. מסיים הר"ש דטעונה כוס. נראהשכוונתו בזה ליישב הלשון לפי פירוש זה. דאבה"מ קאי דווקא. ומשום דמדאורייתא הוא. אבל ברכת הנהנין שלפניה. דמדרבנן היא. אינו מברך. אי הכי הול"ל ומברכין לאחריו. מאי עליו דקאמר. משמע לפניו. ורצה לתקן זה. דעליו אכוס קאי. שאם היה כוס של דמאי. מברך עליו בה"מ. היינו עליו. כדרך הלשון בכמה מקומות. ולפ"זי"ל דמברך עליו גם ברכת היין לפניו. וה"ק. מתוך שצריך הוא לכוס של ברכה. מברך עליו בה"מ של תורה. וממילא מברך על היין לפניו. או דילמא אין הכי נמי דלא מברך אלא בה"מ דאורייתא. ואינו מברך על היין כלל. לפירוש זה הראשון. ועיין פירוש שני בהר"ש.