**ר"ג הי' מאכיל את פועליו דמאי.**אע"ג דכתב הרע"ב אין הל' כר"ג. גראה ודאי דלאו משנה שאינה צריכה היא. וח"ו לומר שהתנא נתכוין לספר בגנותו של ר"ג. (דלא דמי להא דתנן התם [שבת ד' נ"ד ע"ב] פרתו של ראב"ע היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה. דהתם כדקתני טעמא בהדיא שלא ברצון חכמים. ואמרינן עלה לא פרתו הוא. אלא מתוך שלא מיחה בשכונתו. וקמ"ל דמי שיש בידו למחות ואינו מוחה נתפש ע"י כך. מיהא ראב"ע גופיה לא עביד מידי חלילה. ולא עבר על דברי חבריו וק"ל. משא"כ כאן דר"ג איהו ניהו דעבד שלא כהלכה לכאורה ולא אשמעינן תנא מידי. א"א לומר כן. וכ"ש בר"ג דנשיא היה ועשיר וחסיד גדול. ואשכחן ביה דמופלג במדות חסידות וותרנות הוה בפ' הריבית [בבא מציעא ע"ד ע"ב] ואדרבא אמרינן בעלמא מעשה רב בכה"ג:

לכןנראה יותר נכון דר"ג לא עביד דלא כהילכתא. וסעודתן שהיה חייב להן כפי מנהג המדינה פשיטא שלא היה נותן להם דמאי. לא נצרכה אלא להעדפה ר"ל יותר מכדי חיובו. אי נמי מקום שנהגו שלא לזון כלל הוה. ולא היו עושין אלא בשכרן בלבד. ור"ג בתורת צדקה הוא דיהיב להו ושרי. וקמ"ל דלא תימא אתי לאחלופי בפועלים דעלמא שסעודתן על בע"ה. דסברי נמי דשרי להאכילן דמאי. להכי אצטריך למימרא דלהא לא חיישי' ושרי כה"ג. אע"ג דכשחייב במזונותיהן קיי"ל דאסור כדכתב הרע"ב. משום דפורע חובו בדמאי. מ"מ ר"ג כדינא עבד והילכתא היא ולא משנה שאינה צריכה:

ובמאידכתיבנא יש ליישב דקדוקו של הרמב"ם במשנתינו דתני מאכילין ולא קתני אוכלין. ונ"ל דהיינו טעמיה דאוכלין פשיטא וכ"ש הוא דאם הן עניים שאין להם מה לאכול כ"א דמאי צריכא למימר דפטורין מן הדמאי דכעין פקוח נפש הוי ואפילו דבר איסור גמור מותר אם גבר עליהן הרעבון. כ"ש דמאי שאינו אלא חומרא דרבנן דמן התורה שרי. משום דרוב ע"ה מעשרין [שבת ד' י"ג ע"א] ובמקום צערא ודאי לא גזור. אלא מאכילין איצטריכא ליה. דמשמע שמאכילין אותן אע"פ שאין צריכין כל כך מפני הרעבון. רק שאחרים מאכילין אותן לשבעה יותר מכדי צרכן. (דכשהעני אוכל משלו אינו אוכל כדי שביעה. רק להחיות נפשו בצמצום) דאפ"ה שרי:

משנה לחם עמש"למ"ב פ"ו דפאה.

משנה לחם והרוצה לתקן יתקןערע"ב בשם פיר"מ. אבל הפירות שבאו לידם. חייבין הם לעשרם. שמעתיולא אבין לו. כי אם חייבין הם. אין הדבר תלוי ברצון. ותנא הרוצה קאמר. נתן הדבר לבחירה. והרי פירושו של ר"מ מבואר הסתירה גם מ"ש שאם נפל לאחד חלק טוב ובאו ברשותו כו'. נגלה הבטול. מאותה ששנינו מפנין דמאי. וק"ל.

משנה לחם לא ישליך עד שיעשרכתב הר"ש בירושלמי לא נמצא עושה תקלה לבאים אחריו. פירוש שיסברו הכל דמאי ויפרישו ממה שתיקן זה. שהוא פטור. על השאר שהוא חייב. לא נתברר לי מה הוקשה לו. שאם יסברו שהוא דמאי. לא יבואו להפרישו על הודאי. ולא על הדמאי. שיפסידו בחנם. ויצטרכו להפריש שנית. ושמא ט"ס יש בפירוש הר"ש. וצ"ל שיסברו שהוא ודאי. וגםצ"ע. מהיכא תיתי ניחוש לטועים. כי לכאורה הנמצא. ספק הוא. ודין דמאי יש לו לכל דבר. דאטו מי גרע מפירותיו של ע"ה. כ"ש הני דאיכא למימר נמי דילמא מחבר נפל. וי"ל דגרע ודאי מפירות ע"ה. דהא קאמר דמתוקנין הן. ורוב ע"ה מעשרין. ובנמצא ליכא למימר הכי. דאפילו תימא מחבר נפל. אכתי לית ליה חזקת מעושר. דילמא מקמי דמטי לחיוב מעשר. נפל מניה בדרך הליכתו משדה לבית. שלא נתחייב לעשר עדיין. וכ"שדהא איכא למתלי נמי ברובא דעלמא. דע"ה נינהו. ורוב הפירות והתבואה משלהם היא. שהם עובדי האדמה. וסמוך מעוטא דאין מעשרין. לחזקת הפירות. משו"ה בודאי סתם פירות הנמצאים בדרך. בחזקת טבל הם. וכדתנן בסמוך לא יצניע עד שיעשר. ותירוצאדהירושלמי. לא נתחוור לנו כלל. ובתי"ט העתיקו ולא פירשו לנו.

משנה לחם המוצא פירותעמש"ל מ"ב בס"ד. ועדיין צריך לפרש דאינו מעשר אלא דמאי. וצ"ע.

משנה לחם לא יחזיר עד שיעשר דמכי אגבהינהו נעשו שלו. וא"תכיון דהגבהה קונה בכל מקום. היאך יכול לחזור בו. דילמא איירי שהמוכר אינו מקפיד ומוחל. ובדררא דממונא לא עסקינן הכא. לפיכך קיצר. וקמ"ל דאפ"ה לענין איסורא הוו כשלו. א"נ לענין קנייה אה"נ לא נתחייב. דמיירי בדלא אמר ליה משוך וקני. וכיון דסתמא אגבהינהו. ואורחייהו דאינשי לאהדורי זימנין טובא. משו"ה לא גמר ומקנה. ואפ"ה לענין איסורא חמור.

משנה לחם בתי"טד"ה שאינו מחוסר. עיין שהאריך בדבר פשוט. וי"ל בו דבר הגון. כי גם תתחסר בחי"ת. כמשמעו בלי או. ג"כ יש לו מקום. לפי שאמרו מלח ממון חסר. הרי שעכ"פ צריך הממון להתחסר באופן אחד. ומוטב שיתחסר במעשר. שהוא מלח שלו ומקיימו. ממה שיתחסר בזולת.

משנה לחם ער"ששהביא תוספתא. בן חבר שהוה הולך אצל אבי אמו ע"ה. משמע שלא היה ת"ח חושש. לישא בתו של ע"ה. אע"ג דאמרינן בפ' א"ע. ולא ישא בתו של ע"ה ועל בנותיהן ה"א ארור שוכב עם כל בהמה. י"ל שאם נשא אותה מחמת דוחק. מ"מ לא הפסיד חזקת חבר בכך. מיהו במתניתין הכא. לא תני לה בהדי מילי דהמקבל עליו להיות חבר. ש"מ דלית לן בה בדיעבד (או מחמת דחק. דהוי כדיעבד) והיינו משום דאין מתנאי החבר אלא שיזהר מטומאה. ועל אשתו יוכל להשגיח להזהר מטומאתה. וההיא דפא"ע לא משום לתא דטומאה נגעו בה. אלא משום פריצותא. דכוותה איתא בפכ"מ גבי יושבי צריפין. ועל נשותיהן אומר ארור שוכב עם כל בהמה. וכדמפרש התם. יוצא דידן בשאר מילי דת"ח לא קאיירי. כדאמר לר"י לא באו אלו לכלל. ולר"י הא לא אצטריכא ליה. כיון דתני מילי דקילי מנה.

משנה לחם חטיםבין מתוקנין. בין טבולים. וכן מ"ש פירותיו. לא שנא מעושרים. או שאינן מעושרים. הכל בחזקתו אצל ע"ה. ואצל עכו"ם חזר הכל דמאי בטוחן. ובמפקיד אליבא דר"ש.

**הנותן לחמותו מעשר.**פסק הרע"ב על פי פי' הר"מ כרבי יהודה ודבריו נראין מאד (אע"פ שהר"מ חזר בו בחיבור [פ' י"א מהל' מעשר הל' י"ב]) מדמותבינן מנה פ"ק דחולין [ד' ו' ע"א] ומוכח התם בהדיא דסתמא דתלמודא דידן ס"ל דקיי"ל הכי כר"י. ותו אפילו אליבא דהירו' דרבנן פליגי עליה. הא לא פליגי במשנה ואדרבה ת"ק נמי הכי ס"ל וסתמא מעליא נמי הוי. ואפילו תימא כולה ר"י היא הא ליכא מאן דפליג עליה. והו"ל סתמא במתניתין ומחלוקת בברייתא דהלכה כסתם משנה. כאשר כבר רמזתי זה במקומות אחרים באורך בעזה"י. ועיין לקמן פ"ו מ"ב דאע"ג דר"י מוסיף את"ק הילכתא כוותיה. ודי בזה שאין תפיסה על פסקו של הרע"ב הלזה:

ולאדמי לההיא דפא"ט [ד' נ"ו ע"ב] בנטלה הנוצה דפסקו הפוסקים דלא כר"י בי"ד סימן נ"ט. ע"ש ודוק דאדרבה איכא לסיועי לן מהתם:

ועייןבהגהותי לכללי הש"ס ובהגהות הב"י בא"ע סימן ב' שלפעמים אפילו כשאומר התלמוד שלנו זו דברי פלוני אבל חכ"א. אעפ"כ סתם משנה לא זזה ממקומה ולא הורע כחה לענין פסק הלכה:

ואינמי תמצי לומר כדעת הרב"י שם. דבכל דוכתא כי קאמר תלמודא כה"ג. לאפוקי מדברי היחיד ולאוקמי למתנית' כיחידאה דלא כהילכתא אתא. א"כ הא הכא נמי איתא כה"ג בגמ' דבכורות ספ"ד [ד' ל' ע"א] דאמתני' דחשוד על המעשרות דאינו חשוד על השביעית. דאמרינן עלה זו דברי ר"ע סתימתאה. אבל חכמים (מאן נינהו ר' יהודה) ס"ל דחשוד וקי"ל כוותיה. ונראה שזה נעלם מהרבתי"ט כאן שנסתייע משם:

ואולידעת הרבתי"ט כדעתינו בכיוצא בזה. דלא אתי לאפוקי למתני' מהילכתא כנז'. משו"ה קסבר דאכתי אלים סתמא דהתם. אבל א"כ כ"ש שיש לנו לומר כן בירושלמי. ומאי חזית דסמכת הכא ארבנן דמייתי הירו' למיפלג אסתם מתני' דהכא. אדרבה סמוך אחכמים דתלמודא דידן דעדיף דעליה סמכינן טפי וזה ודאי תימא עליו ז"ל:

משנה לחם בלח"שבסוף פיסקא המסיימת לענין פסק הלכה. נ"ב (ומצינו עוד סוגיא כיוצא בה. שאומר האמורא זו דברי פלוני. אבל חכ"א כו'. ואין בו שום נפקותא לדינא. רק שינוי בלשון ארוך וקצר. כדאיתא בבתרא דנדרים. אמתניתין דתשע נערות).