מן העכו"ם ומן הכותיאיכא למימר סירכיה דפרקין [בפ' ה' משנה ט'] דלעיל דסליק מניה נקיט. דהוצרך שם להקדים עכו"ם לכותי אי משום רבותא. אי משום דשל עכו"ם ושל ישראל שוין לגמרי. משא"כ בשל כותי דלא שוו להדדי. ותו משום פלוגתא דר"א ורבנן נטר לה עד לסיפא. משו"ה הכא נמי תפיס לסדריה דלעיל באיידי. אי נמי הכא לא זו אף זו קתני לא מיבעיא עכו"ם. אפי' כותי דבר מעשרות הוא קודם גזרה אפ"ה מחלק ונותן לו. ודקתני ישראל ברישא דאיהו ודאי בעי לאקדומי. ועוד לרבותא נקטיה. ותו משום דקבעי למתני יחלק לפניהם (עמ"ש הר"מ הובא בתי"ט) והא לא שייך בעכו"ם דמאי איכפת לן ביה. להכי מיתני ליה שפיר כותי בסוף דעליה קאי יחלק לפניהם דאבתריה וק"ל:

בתי"טד"ה שע"מ כן באו. במ"ב צריך לתקן ובהכי קני כדתנן מ"ז פ"ה דב"ב:

משנה לחם באחרונהעתי"ט. וי"ל גם את השלישי. וזה האחרון עצמו (עם שאינו מוכרח כל כך) וע"פ שלשה יקום. החוט המשולש לא במהרה ינתק.

**המעשרות לבעלים.**דכיון דשדה של בעלים מקום מעשר שיורי שייריה לשון הר"ש והרע"ב ז"ל. רוצים לומר אע"ג דליכא למימר דשייר מעשרות גופייהו לעצמו דהא עדיין לא באו לעולם ואפי' אתני עלייהו בפירוש לא הוי תנאה. דאין אדם קונה ולא מקנה דבר שלא בא לעולם [בבא בתרא ד' ס"ג ע"א] אלא משום דמקום מעשר ודאי שייר דהוא דבר שישנו בעולם:

והכאלא בעי לאתנויי בהדיא כדבעי במוכר שדהו כדאי' בגמ' דפ' המוכר את הבית [ד' ס"ג ע"א]. דהכא לא מידי זבין ואומדנא הוא אפי' לא גלי דעתי' בהדיא. אמרינן ודאי שייריה לנפשיה:

ואע"גדאמרינן דשייר לעצמו גוף הקרקע שגדלים בו המעשרות. אעפ"כ נפטרו בהם הפירות של חלק האריס. דלא שייר לעצמו רק זכות טובת הנאה שיש במעשרות אלו דזכי בהו אגב קרקע דשייר מקומן לכך:

וגדולהמזו במוכר שדהו הנז'. דמעשרות של מוכר הן לעולם. דאע"ג דודאי מכר גוף הקרקע. וצריך לומר דמקום מעשר שייר לעצמו שלא מכרו לו. מאחר שהתנה עליו. אעפ"כ אין הלוקח צריך לעשר פירותיו מאותה שדה. שנפטרין הן ע"י המעשרות ששייר המוכר לעצמו. דצ"ל ג"כ שלא שייר לעצמו רק כח טובת ההנאה שבמעשרות. שיזכה בהן ע"י הקרקע מקום המעשרות. מ"מ כל הקרקע קנויה ללוקח וק"ל וע"ש בתו'. ועיין מ"ש בס"ד בחידושי לי"ד סימן ס"א על הט"ז:

**וחלקו בכל מקום שהוא.**עמ"ש בס"ד לקמן מי"ב:

**שנים שקבלו שדה באריסות.**לפירושן של הר"ש והרע"ב במשנתינו הכא נמי בא' מעשר וא' שאינו מעשר איירי. ואמתני' דלעיל דסליק מנה קאי דתנן בהדיא א' מעשר וא' שאינו מעשר ומשום דעלה קאי לא הוצרך להאריך בחנם. וקמ"ל הכא דכי חלקו שדה בקמותיה במין א' אמרינן יש ברירה וזהו חלקו המגיעו:

אע"גדממתני' דבתרה שמעינן הא דיש ברירה בכה"ג. וסיפא נמי לא צריכא דהא   נמי מהתם איכא למשמע דבשני מינין אין ברירה [רש"י חגיגה ד' כ"ה ע"ב] א"כ כולה כדי נסבה. דאע"ג דמשנה ט' דלקמן ודאי צריכה כדכתב הר"ש דבעי לאשמועינן לח ויבש בחבר וע"ה דאסור נמי משום שני מינין דאמרינן אין ברירה. מ"מ קשיא לכאורה לשתוק מהך בבא קמייתא לגמרי דממילא שמעת לה מהך בתרייתא:

נ"לדמצרך צריכי דהך דהכא אתיא לאשמועינן אע"ג דקבלו ג"כ השדה בקמותיה באריסות או שנשתתפו. וסד"א כיון דמעיקרא כבר גדלו הפירות קודם שנשתתפו או שקבלו. דבהכי מיירי לדעתי שהגיעו הפירות ליקצר וליבצר ברשויות חלוקות קודם שיתוף. דהיינו נמי דנקט חטים ויין אע"ג דאכתי מחוברים נינהו לדידהו. ומ"ט קרי להו הכי. אלא לומר שכבר הן פירות גמורות ועומדות ליקצר. דבעלמא קיי"ל כקצור דמי. קמ"ל דאפ"ה לענין זה חשיב כנשתתפו קודם שגדלו הפירות ואית בהו ברירה במין א'. לומר זהו חלקו המגיעו. ולא חשיב כהוכר חלקן ואח"כ נתערבו:

והכארישא אצטריכא ליה. דמבתרייתא לא שמעינן לה דהתם ירושה היא. ואע"פ שירשו פירות גמורים ואפילו תלושים ממש איכא למימר דיש ברירה משום דלא הוכר בהם חלוקה מעולם. ולא דמי כלל למתני' דהכא דאיירי בשכבר הוכר חלק כל א' בשלו קודם שנתערבו. וקס"ד כה"ג לא נימא דיש ברירה וזהו חלקו המגיעו אפי' במין א' אע"פ שעדיין הוא מחובר. מאחר שכבר נגמר ביד כל א' חלקו. ונקט נמי ירשו באיידי לאשמועינן דשוין הן בזה. ואפ"ה מיבעי ליה למתני בתרייתא משום סיפא כנז' כך נ"ל נכון מאד בס"ד:

ומ"שבתי"ט בדעת הרמב"ם דהך קמיית' משמע ליה דמיירי אפילו בשני חברים. אע"פ שסימנים מצא לו מסידורו של הרמב"ם. אינו מוכרח ודברי הכ"מ [פ' ט' הל' מעשר הל' י"ג] עיקר. כי איני מוצא טעם וריח לאסור כה"ג משום שאין מוכרין את הטבל. שלא נאמר אלא במוכר בדמים דילמא אתי לאינשויי. משא"כ בב' שירשו ונשתתפו ושניהם חברים. אפי' בשני מינין למה לא יבררו וק"ל שהוא פשוט מאד שאין מקום לדבר זה. וע"כ אין לנו אלא כמ"ש הכ"מ והרע"ב. ועיין עוד לקמן מ"ט:

**חבר וע"ה שירשו.**עמ"ש בס"ד במשנ' דלעיל. והוי יודע שבחגיגה פירש"י [ד' כ"ה ע"ב] לכולה מתניתין משום טומאה וטהרה. וחטים בחטים תרווייהו תלושים נינהו כפשטא. שהחבר רוצה ליקח החטים שבאותו מקום הידוע לו שלא הוכשרו ולא נטמאו והאחרים נטמאו. ובזה מבואר הלשון כמשמעו ואין צורך להוציאו מפשוטו. וגם אין טעם לברירת החטים במחובר (ע"פ דרך הר"ש):

ולפידרכו (של רש"י) למדנו טעם אחר בצריכות הבבא הקודמת. דלפי' רש"י ההיא דלעיל נמי דכוותה כולה בתלושין קמיירי ובחבר וע"ה כי הכא. ומיצרך צריכי אליביה הכי דההיא קמייתא מפרש לה בקבלו וירשו או נשתתפו בשדה כשהיתה ריקנית. קודם שגדלו הפירות שלא הוכר בהן חלוקה מעולם וקמ"ל בסיפא דאפ"ה בשני מינין כיון דהשתא בשעת חלוקה. כשגמרו ונתלשו חלוקין הן למיניהם אמרינן דאין ברירה. ובתריי' מיירי בירשו פירות תלושין סד"א אפילו בחטים וחטים דמין א' הוא נימא אין ברירה. משום דמיחזי כשני מינין מאחר שכבר גמרו ונתלשו קודם שבאו לידן והא' טמא והב' טהור. נראין כמחליפין וליתסר. קמ"ל ברישא דמ"מ אמרינן במין א' יש ברירה. והשתא דאתינן להכי ירשו דרישא נמי דייק טפי ולא באיידי נסיב ליה תנא. דתרתי נינהו לעיל מיירי בירשו שדה בורה וגדלו בה פירות ברשותן. ואצטריך ליה משום סיפא. והכא בירשו תלושין ורישא אצטריכא ליה כדאמרן והרי זה נכון מאד:

ואיכאלמידק לפ"ז מאי לח ויבש דתני בסיפא דהוו שני מינין. אי בפירות מוכשרין וכו' קשיא לרישא דחשיב להו מין א':

ועודיש להקשות דלפירוש הר"ש והרע"ב לח ויבש מהכשר קמיירי. משמע דאפילו במין א' של חטים או של שעורים לא יאמר לו טול אתה הלח המוכשר ואני היבש שאינו מוכשר. והו"ל למתני ולמפלג בהדיא ברישא בד"א בשניהם לח וכו' מלבד מה שכבר דקדקנו שלפי דרכם אין טעם בברירת החטים דרישא ומהיכי תיתי לא כיון דלית בהו קפידא כלל. אבל באמת צריך אני להודיעך ששטת המפרשים הנז' במשנתינו תמוהה בעיני מאד בהא דמפרשי לח ויבש בהכשר שהוציאו הלשון ממשמעותו בחנם. ואע"ג דלישנא דמתני' פ"ב דלעיל הכי הוא. אטו בחדא מחיתא מחיתינ'. דהכא ע"כ לא מצית אמרת הכי. דאם איתא אמאי לא יאמר טול אתה הלח. והא מ"ט ליתסר. דלא דמי למאי דתנינן ואינו מוכר לח ויבש [פ' ב' משנה ג'] דהתם בטהרות עסקינן שאינו רשאי למוסרן לע"ה שיגרום להם טומאה. והרי אפילו יבש ג"כ אסור ליתן לו. אבל הכא הלח מע"ה קאתי. והא איטמי ליה. משו"ה אדרבה עדיף טפי דניסב חבר ליבש דידוע לו שטהור. ולא יחלוק בלח לגמרי. דהרי שנינו ואינו לוקח ממנו לח [פ' ב' משנה ג'] והיא פליאה נשגבה לא אוכל לה לשטתם ז"ל:

ועודשהוא נגד תלמוד ערוך הנ"ל דמייתינן עלה ברייתא דקתני ואותו חבר שורף את הלח וכו' [חגיגה ד' כ"ה] ותמה על עצמך במאי עסקינן אליבייהו אי בחולין אטו לא סגי דלא שורף. חולין טמאין נינהו והרי יכול למוכרן למי שאינו אוכל חולין בטהרה. או חזו ליה דמשייר להו לימי טומאתו. ואי בטבל הא קיי"ל דאין מדליקין בטבל טמא [שבת ד' כ"ו ע"א] שאין לו היתר הנאה בתרומה טמאה אלא משעת הרמה ואילך:

האע"כ מיירי בתרומה ומאי לח לח ממש דהיינו תרומת יין ושמן מן היקב ויבש יבש ממש ר"ל זיתי שמן וענבים העומדות לדרוך דאכתי טהורין הן ולא נגמרה מלאכתן למעשר. וקמ"ל השתא רבותא דאע"ג דתרווייהו בחד מינא זית ושמן נמי הוי כתרי מיני. כיון דהא' משקה והב' אוכל והלח תרומה והיבש חולין. והתרומה בחזקת טמאה היא כיון שהיתה בידי ע"ה שאינו נאמן עליה אם לא בשעת הגתות והבדים:

ותודיקא נמי דבתרומה מיירי מדבעי למיפשט התם [חגיגה כ"ה ע"א] בעבר וקבל דאסור. דאל"כ שורף למה יניחנה עד הגת הבאה. ותקשי מאי ס"ד דבחולין ודאי לא שמעינן בשום דוכתא דע"ה נאמן עליה אפילו בשעת הגתות. דדווקא גבי תרומה אמרו כן. ואפ"ה בעינן נמי דווקא דלימא ע"ה שהיא טהורה. משא"כ בחולין שירשם בסתם כי הכא. מי שמעת לה דליהוו בחזקת טהרה כשבאו מע"ה וגם אינו מעיד עליהם. אף בדבר שיש לו גת מנין לנו והרי כל שהונח ברשות ע"ה אפילו שעה א' הוא בחזקת טמא. כ"ש חולין דפשיטא שאינו נזהר מדבר המטמאן ומאי תהני ליה גת. אלא לאו דמיירי בתרומה כדפרישית. וסא"ד דמיירי בדבר שיש לו גת משו"ה קסבר למפשט מנה. ודחינן לה דילמא בדבר שאין לו גת איירי במתני' והיינו בתרומת דגן ושכר תאנים דהוא לח ויבש דתנן. ובעיא לא איפשיטא. אבל בחולין לא משתעי כלל ומיפשט פשיטא דלא מהני בהו מידי כאמור. עיין היטב.

ומכאןאתה למד למ"ש בתי"ט בד"ה טול אתה הלח שאם הניח עד הגת בדבר שיש לו גת רשאי לחלוף כן וכו'. דמשמע אפילו בלח ויבש של דמאי או של חולין כדסבירא ליה בפירושא דמתני'. יכול לחלוף המוכשר בשאינו מוכשר. הא ליתא דודאי לחולין דע"ה או דמאי שלו. לא מהניא גת להוציאן מחזקת טומאתן ואין בזה ספק. גם בלא"ה דבריו סותרין זה את זה. דאיהו ז"ל ס"ל דלקושטא מוקמינן הכי בדבר שאין לו גת ולאו דיחויא בעלמא הוא. א"כ ממילא נפשטה הבעיא. והוא ז"ל תופס החבל בתרין ראשין לומר שהבעיא לא נפשטא. אף לפי האוקימתא הנז' עם שהיא אמיתית לדעתו. ולא ידענא מאן פלג ליה ואין זו מסוגיא דתלמודא. ועוד אפילו לא נאמר ולא פשיט מנה תלמודא בהדיא ראוי היה ליאמר ולפשוט לה מסברא. ולאו כל דכן הוא אם בחולין נאמן ק"ו לתרומה ואם בסתם כך במפרש לא כל שכן דשרי בעבר וקיבל ודוק היטב:

אלאהאמת כמ"ש דהכא נמי בתרומה עסקינן. והך אוקימתא אימא לאו דווקא דאיכא למימר דיחויא בעלמא קדחי כדאשכחן טובא כה"ג. היינו טעמיה דרמב"ם דמשמע ליה דלא נפשטה בעיא דעבר וקיבל. וכ"ש ביורש שאינו רשאי להניחה עד הגת ולחלוף בדבר שיש לו גת אפילו בתרומה וכ"ש בדמאי זה ברור ומוכרח בס"ד:

**שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.**לשון הרע"ב מגו דאי בעי אמר של ח"ל הן והיה נאמן כדתנן בפ"ק [מ"ג] מכזיב ולהלן נאמן. והקשה עליו בתי"ט דלא תנן התם אלא פטור נאמן מנלן:

ואיןכאן קושיא כלל דהא ודאי מכללא שמעת לה דכיון דפטור אפילו מן הסתם כשלא אמר לו המוכר מח"ל הם. כ"ש שהוא נאמן עליהם באומר שמח"ל הם. אטו בדיבורו מיגרע גרע להו. וזה תימא על בתי"ט שהניח בקושיא מה שהוא פשוט ולאו ק"ו הוא. ואע"פ שאינו לשון המשנה ממש הרי הוא כמפורש כיון דאתי במכ"ש:

ובאמתהך מגו נמי לאו בדווקא נסבי ליה הר"ש והרע"ב דה"ה נמי דאיכא מגו דאי בעי שתיק, אלא בשיגרא דלישנא קאמרי הכי איידי דבקושטא מיירי באומר דבר לחובתו. קמ"ל רבותא דאפילו תימא שכך הוא דרכן של מוכרי' להודיע מקום גידולן של פירות אפ"ה אית ליה מגו וק"ל:

**לוקח סתם ופטור.**משום דיש ברירה בדרבנן כדכתבו הרע"ב וכ"מ [פ"י הלכה ח']. ונתקשה בתי"ט ממ"ז ממ"ש דלעיל דאוקמה הרע"ב כמ"ד אין ברירה אפילו בדרבנן דלפ"ז סתרן אהדדי הנך תרתי מתנייתי. וע"ז כתב ז"ל ואולי יש לתרץ דשאני לעיל כשהיו שותפין בקמותיה וקצרוה בשותפות כדמוקי במ"ח שעכשיו עשו מעשה המורה שרוצים לעמוד בשותפות ולכך אין ברירה אפילו למ"ד יש ברירה בדרבנן עכ"ל:

ונפלאתיעל הרב ז"ל מאד בזה מי הכניסו לכל הדוחק הלז. היכן יש לנו כיוצא בו שנלך אחר המחשבה שלאחר חלוקה לענין ברירה. ומה לנו עם שותפותם שלאחר מכן. אלמלא לא היו שותפין מקודם שהוא המבוקש אצל ברירת הפירות המתחלקים ביניהם. אם היו בהם שותפין מקודם שחלקום או לא. אבל שנלך אחר השותפות שיעשו עוד הפעם אחר שחלקו. הלא אלה בלי ספק דברים בטלים במ"כ ויפה כתב אולי לשון מסופק עלובה עסה כו' שלא החליט תירוצו לאמת כי אין לו רגלים בודאי מלבד שהוא דבר בדוי כמ"ש עוד:

וגםבמ"כ ערבב עלינו את השמועות במה שכ' דשאני לעיל (ור"ל מ"ז) כשהיו שותפין בקמותיה וכו' כדמוקי במ"ח והא בורכא דההיא דמ"ז לא מוקי לה כדמוקי למ"ח שהם רחוקים בענינן דמ"ז לאו בשותפין בשדה בקמותיה מוקי לה. אלא בנשתתפו בבצירה אחר שכבר הוכר חלקו של כל אחד וא' מה שגדל אצלו בקמה שלו ברשותו המיוחד. ומ"ח מיירי בשותפים בקמותיה. וע"כ כל דבריו הללו במ"כ בדויים הם. דלעיל מ"ז לא היו שותפין קודם הבצירה. וגם אפילו אחר הבציר' אין שום הוכחה שתתקיים שותפותם. רק בענין הבצירה לבדה נשתתפו הפעם להקל מלאכתם וטרחתם לעשותה גם יחד איש את אחיו יעזורו באופן שלא תכבד עליהם העבודה:

ואשובאתפלא כל הטורח הזה למה הלא ברור מאד דלק"מ. שהרי יפה פירשו לעיל הר"ש והרע"ב דאיברא הא דאמרינן אין ברירה במ"ז משום דאיירי בהוכרו ולבסוף נתערבו בתלוש. משא"כ בשלא הוכרו מעולם אמרינן לעולם יש ברירה בדרבנן. והיינו טעמא דמ"ח דאמרינן יש ברירה משום דמוקמי לה בשותפים במחובר מעיקרא שלא הוכרו חלקיהם מעולם:

(וגםלעיל במ"ז בחנם טרח הרב בתי"ט שכתב דמ"ש הרע"ב בדרבנן יש ברירה אתיא כר"א. ולא היא דודאי שמעתתייהו דהרע"ב והר"ש בהא כר"י נמי אזלא. דלא ס"ל אין ברירה אלא במעורב בשותפות מעיקרו וכנז'. אבל בניכר ואח"כ נתערב מודה דיש ברירה. ובהכי אתיין שפיר כל הני מתני' דסברי יש ברירה אליבא דר"י דוק ותשכח):

והכאנמי דכוותה בלקח סתם הוה ליה מעורב מתחלתו. וכה"ג אית ברירה בדרבנן אליבא דכ"ע. אף למ"ד אין ברירה אפי' בדרבנן. כדס"ל נמי לסיפא דמתני' דאם אמר זה שלי ונתערבו חייב לעשר. דקיי"ל אין ברירה בדרבנן בכה"ג דנתערבו אחר כך. והרי זה מבואר מאד: