וסתמלה תלמודית. מתנכרה.

והמשמשת בעדיםכלומר מצוה על כל אשה לשמש בשני עדים. עמ"ש הרע"ב ספ"ב דנדה.

אבות העולםהלל ושמאי. צ"ל אבות העולם מיקרו. אבות סתמא לא מיקרו.

לא עמדו על דבריהםצ"ע. היכן מצינו בהלל ושמאי עצמן. שלא עמדו על דבריהם. וגם בבית שמאי. משמע מסקנא ספ"ק דיבמות. דעשו כדבריהם. וצ"ל דקאי אהלל. ובית הלל. דלא עמדו בדבריהם כדלקמן. אלו דברים שחזרו ב"ה להורות כדב"ש. וכן בשטת שמנה עשר דבר. נמנו ורבו ב"ש על ב"ה. וכן הלל עצמו חזר לדברי שמאי. גבי הבוצר לגת (נמצא באבות עולם ששנו כאן לא נכלל שמי. אלא הלל ותלמידיו).

א"כאין ענין משנתינו זאת. לתת טעם למה נשנה מחלוקת ב"ש וב"ה בכל מקום. אע"ג דב"ש במקום ב"ה. אינה משנה. דבהא טעמא אחרינא איכא. והיינו דר"י דבסמוך וכדאמרינן בעלמא. דאמר לך מני ב"ש. וכן הא דא"ר הונא תנא בש"א אין מאכילין את העניים דמאי. אתיא כר"י דהכא. ועדיין קשה קצת לשון רבים אבות העולם. ואי כפירוש הרע"ב הנ"ל. הא לא אשכחן דהדר ביה שמאי לגבי הלל. ומש"ל אינו מספיק. ונראה דוחק.

לכןנראה יותר כפירוש הר"מ. שלא עמדו חכמים על דבריהם. ואמתני' דלעיל קאי. דלא עמדו דברי שמאי והלל. אלא דברי הגרדיים. גם שניהם שו"ה הודו. להם ודוק.

שאין ב"ד יכול לבטלעמ"ש בס"ד רפ"ה דמ"ש. ובשי"ע (סק"ז) ובאג"ב.

היהגדול ממנו בחכמה כו'. עתי"ט להכי אהדריה כו'. דבכה"ג פ"ה דאבות והתם פשיטא דאו או קתני. לא ידענא מאי פשיטותא. אע"ג דאייתי לה נמי התם בשם מד"ש. לא כיפי תלי להם. עמ"ש שם בס"ד. איברא ליתא.

עד שיהא גדול בחכמה ובמניןועתי"ט מ"ש בשם הראב"ד. דכשהמנדה ידוע. הוא חשוב וימנע כל אדם מלשקול עצמו כנגדו. שאם שוה לו בחכמה. שמא אינו שוה בי"ח כו' ולא למנין שנים. ע"כ. ר"ל אפילו גדול במנין תלמידים. אינו יכול לבטל דברי היחיד החשוב. דד"ח אפילו באלף לא בטיל (עשי"ע סק"י) והיינו נמי טעמא דמתני' וגם לפעמים התלמידים חציפי חוורי דמליין קטמא. כמו בדור יתום הללו (ועס"ח).

למה מזכירים דברי היחידכו' אומר אני מכאן ראיה שיש להניח הנוסחאות המוטעות (לפד"ה) הנמצאות במשנה ובתלמוד. ואין למהר למחקם. מפני שני הטעמים שנזכרו כאן (היכא דלא הוי טעות דמוכח טובא) אבל יש להעיר עליהם. ולא להסירם מן הספרים.

גםיש לזה כדמות סמך. במה שראינו אפילו בתורה ובדברי הנבואה. יש קרי וכתיב (אע"פ שאינו דומה כלל. דקריין ול"כ. או כתבן ול"ק. הל"מ נינהו. אלו ואלו דא"ח הן. זכר לדבר מיהא איכא) גם בגמרא דפ"ינ (דק"ל סע"ב) יש ראיה גמורה. ועיין בשלהי קונדרס בנין בית הבחירה שלנו.

ועודבה שלישיה בזכרון המחלוקות במשנה. צא ולמד משוק של תגרים בחלופי מטבעות בנוהג שבעולם. שכל מדינה ומדינה ועיר יש לה מטבע מיוחד לעצמה. משונה משל זולתה במשקל ובכסף וזהב. כל אחד או טוב מזוקק מחברו. או גרוע ומעורב בסיגים מזולתו. אצ"ל בצורותם הנפרדות זו מזו. והייתי מימי תמיה. מה ראו אנשי העולם על ככה. ומדוע לא הסכימו כולם על אופן מטבע אחד. בערך אחד ושווי אחד לכולם. ויהא עובר לסוחר בכל מקום. בשוה. והמה בקשו חשבונות רבים. ע"י השתנות הערך בין מטבע מקום אחד לזולתו. וע"י כך העובר ממקום למקום נפסד בחליפין. כ"ש הצריך למטבע במקום אחר. אך בחכמה עשו כן. כדי להמציא רווח לשולחנים. שיהא להם ג"כ במה להשתכר. ולא חשו להפסד מועט של הסוחר. ששכר נגד זה הרבה בסחורתו.

כןהדבר הזה. להבדיל בין קודש לחול. ע"י שינוי הדעות החלוקות. נשכרנו הרבה לחקור לב כל אחד מהחכמים. שאין דעתם ושכלם שוה. ולחדד השכל. ע"י קנאת סופרים תרבה חכמה. ישוטטו רבים ותרבה הדעת. עם שיש קצת הפסד זמן בעיון וחקירה. ועמל כבד לירד לעומק דברי מחלוקתם בפלפול ודיוקים וסברות מחולפות. ולעמוד על המסקנא. לקבוע הלכה ברורה פסוקה. אדרבה גם זה ריוח. אגרא דשמעתא סברא. ולפום צערא אגרא. ודבר זה נלמד גם מהתורה. שנשתמשה בלשונות מסופקים. ומשתמעי לכמה אנפי. אף בדברי המצות. החוקים והמשפטים המעשיים. ההכרחים לדעתם בבירור גמור בכל עת. והסתירה הכוונה האמתית המוחלטת. ומסרתם לחכמים. עם רמזים דקים בכתוב. הן לא קצרה יד ה' לדבר בלשון באר היטב מובן לכל. אם לא כאשר אמרתי. להרבות שכר העוסקים ועמלים בתורה.

שמאי אומרדבר חדוש הוא זה. וכן במשנה הסמוכה. ולהלן במ"י וי"א. ועפ"ק דשבת בסוגית י"ח דבר. ששמאי והלל לא נחלקו אלא בשלשה מקומות. אך כאן (בארבעה מקומות הנ"ל) לא היה הלל במחלוקת.

וצ"למה שאמר שמאי. דברי יחיד הם. הוא ששמע כך משמאי. ושאר תלמידיו לא ידעו ולא שמעו ממנו דבר זה. כענין שמצינו ספ"ב דעירובין בר"אי ששמע דברים מר"א. וחזר על כל תלמידיו ובקש לו חבר ולא מצא. וצ"ל שחזר בו. כדאשכחן בגמרא פא"צ. דלאורתא אמ"ר הכי. ובצפרא הדר ביה. ואותם התלמידים ששמעו הראשונה. לא שמעו השניה. ואפשר ג"כ שבארבעה מקומות אלו חלקו ב"ש. על רבם ועל ב"ה. ואמרו דעת שלישית. אבל אין נראה לומר ששמאי אחר הוא שנזכר כאן בפרקין.