היה עושה ב"דפירוש שלשה. כתב תי"ט ותימה לי דלקמן אדתנן התקין ר"ג כו' פירש שהשליח אינו יודע בדבר מוליכה לה והיא נשאת בו. וליתא למאן דמפרש דב"ד דתנן היינו שלשה ע"כ. והאריך בזה לדחות פירוש רש"י.

ולענ"דבחנם הטריח עצמו כאן להשיג על פירש"י ורע"ב. דנקטי מילתא פסיקתא. ופשיטא. דלכ"ע איתנהו. לתרתי חששות.

ולאאיפליגו ר"י ור"ל. אלא בפירושא דב"ד דתנן הכא. דאזדו לטעמייהו. מר סבר ב"ד של שנים הוא דלא מפקי לקלא כולי האי. ונקט חששה רבה דממזרות. ומ"ס ב"ד. בי תלתא משמע. משו"ה חשש דממזרות לא שכיח כולי האי. להכי נקיט חשש עיגון. דשכיח טפי בכל גוונא.

מיהוודאי איכא למיחש נמי לממזרות. מי לא עסקינן דשלח גט למד"ה. ולהיכא דלא שכיחי שיירתא דמפקי לקלא. ואפילו ממדינה למדינה בא"י. איתא לחששא. זימנין דלא ידעה בביטול. אלא דחששא רחוקה היא.

משו"הנסיב מאי דפסיקא ליה. אפילו תימא דליתא לאידך חששה. זה פשוט. וצדק רש"י בפירושו המרווח. דאתי שפיר אליבא דכ"ע.

התקין ר"גכו' בגמרא רשב"ג אומר אינו יכול לבטלו כו' ומי איכא מידי דמדאורייתא בטל גטא כו' ושרינן א"א לעלמא. אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מניה כו'. על כרחנו צריכין אנו לפרש דרבנן מיגז גייזי לקדושין ע"י הגט. משעת נתינתו בלבד. לא עוקרין את הקידושין מעיקרן (אף דפירש"י ותו' לא דייק הכי) דאל"כ. לא מצאנו ידינו ורגלינו בבה"מ. ותמה על עצמך. שאם תאמר הפקיעו קידושין כל עיקרן. א"כ אם זנתה תחתיו במזיד. ונאסרה עליו. אח"כ נתן לה גט כזה. וארעו אונס. תחזור להתר. או אם נשאת ע"פ גט זה. תהא מותרת לחזור לו. ויהו קדושין תופסין לו באחותה ובקרובותיה. וכן היא מותרת לקרוביו. והבא עליה במזיד כשהיתה תחתיו. ונגמר דינן ליהרג. אח"כ נתן לה גט כזה. או שבטלו במ"א. פוטרין אותן (ואם כבר נהרג הבועל. הלא נהרג בחנם) ואם חטאו בשוגג והביאו קרבן. נפסל הקרבן למפרע. וכשעדיין לא הביאו. נפטרו ע"י כך מקרבן. גם לא תמצא בה חיוב חטאת לעולם. דהו"ל התראת ספק.

שובראיתי אחרי רואי. שנגעו התו' בזה. עיין מ"ש. אבל אין מנוס מליישב כל הנ"ל. אם לא כמ"ש שהפקיעוהו להבא.

ודפריךתינח דקדיש בכספא. דכה"ג פשיטא ליה טפי דמצו לאפקועי מכאן ולהבא. דאדעתא דרבנן הוא דקני לה עד השתא. והפקירו הכסף שהיה בדעתו שיקנה בו לעולם. אבל קדיש בביאה. ודעתו היה לקנין עולם. איך הפקיעו. ומשני הפקיעו ודאי. בעילתו להבא שויוה בעילת זנות. ויש לי כיוצא בזו. בקנין מטלטלין. ועמ"ש בס"ד בחי"ג כתובות (דד"א) ודוק.

שתהא נודרתעתי"ט בשם התו'. שכתבו וא"ת ידירוה בפני הבעל ויאמר קיים ליכי. שאז אינו יכול להפר וכו'.

קשיאלי מאי מהני. הא קיי"ל נשאלין על ההקם.

ונראהפשוט דבעל כה"ג א"צ לפרט הנדר. עמ"ש במקומו בי"ד. וי"ל בדוחק. דס"ל שאין חכם מתיר אלא ביום שמעו. וכה"ג קלא אית ליה. גם יכולין להשגיח על זה. שלא יתיר לו אדם באותו יום. וצ"ע.

משחררופירוש משחרר הוא שכותב שטר על דמי החוב. אם אין לו לשלם.

לישא שפחהאינו יכול. וחציה שפחה וחציה בת חורין אינו יכול לישא. דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות תו'.

ר"לדאפילו את"ל דאתי עשה ודחי גבי שפחה. מיהא גבי בת חורין ודאי לא אפשר. דהיא מוזהרת ג"כ. ולא מיפקדא אפ"ו. דכה"ג ליתא לדחיה כלל. דאין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה אחר. הילכך מ"מ בחציה שפחה נמי לא אשתרי. כיון דאיכא צד חירות דלא מידחי. דוק.

עודכתבו תו' ז"ל. וא"ת ישא ממזרת דצד עבדות שרי בה כו'. וצד חירות נמי שרי בה כו' וכ"ת דאתי צד עבדות ומשמש בא"א (קושטא הכי הוא (ע"ל) אע"ג דאיכא סברא אפכא. כיון דלא מקדשה אלא לפלגיה. אפילו למ"ד התקדשי לחציי מקודשת. דלא שייר בקנינו. אבל הכא. הא לא קדיש אלא חציה. לצד חירות. ואידך פלגא לצד עבדות. הו"ל מקדש חצי אשה. דאינה מקודשת) ישאנה באיסור. כמו ממזר שנושא שפחה. וכמו לישא שפחה אינו יכול. כלומר כמו דאמר תנא דידן לישא שפחה אינו יכול. דמשמע הא אי הוה מותר בה. שרי לישא שפחה. אע"ג דלא בת קדושין היא.

(זההדבור הנמשך כתבתי בימי חרפי מאד)

בת חוריןאינו יכול. מפני צד עבדות שבו. צ"ע אם קדשה. אם קדושין תופסיו בה. דהו"ל כמקדש לחציו דמקודשת. או דילמא לא דמי. כיון דלא חזיא לביאה. והא דקיי"ל קדושין תופסין בחייבי לאוין. אע"ג דלא חזיין לביאה (ול"א קדושין שלא נמסרו לביאה אינו קידושין אלא בחייבי כריתות) שאני. דביאה אסורה בישראל. לא אפקריה רחמנא לזרעיה. כי הבנים כשרים ומותרים בישראל. משא"כ עבד. דרחמנא אפקריה לזרעיה. והרי יש כאן צד עבדות. הדומה לבהמה. נמצא כשקדש בת ישראל הרי היא כאילו קדשה חצי אדם וחציו בהמה. דלחצי אדם. משמע דליכא קדושין. אלא דווקא המקדש לחציו. ושייר חציו. הוא דמקודשת. מטעמא דאי אפשר ליחלק. והרי היא מקודשת לכולו. והאיכא איש שלם. אבל זו לא נתקדשה לאיש שלם כלל. שהרי אין כאן. אלא חצי איש. וחציו אחר איננו. והכין מסתברא. דלא שנא עבד או חצי עבד. אין לו קדושין בבת חורין. אפילו בחציה בת חורין.

איבראגרעא בת חורין. שאפילו לבן חורין. אינה מתקדשת. דקיי"ל האומר לאשה חצייך מקודשת. אינה מקודשת. שאין מקדשין חצי אשה.

הילכךמ"ש התו' ישא ממזרת באיסור בלא קדושין הוו מצי למימר אפילו בקידושין. וכגון דאמר לה התקדשי לי חצייך. אלא משום. דלאו קדושין נינהו לגמרי.

(הךבעיא דלעיל ופשיטותה דכתיבנא לה דינקותאי. תלמוד ערוך הוא. ואשתמיט מני. מתוך עצלות שלא עיינתי בגמרא. ואזדא לי בשטת רב ששת. ודרבר"ה ורבא קמייתא. ואירע לי כמוהו שאין אדם עומד עד"ת אא"כ נכשל בהן אע"ג דגירסא דינקותא היא. כי על כן הנחתיה כמו שהיא ראיתי לקחתי מוסר. מזג העיון לא יחסר. אפ"ה חדאי נפשאי אם ספקות שלכם כך. דלעולם מידי ספק לא יצאנו. עמ"ש בס"ד פ"ב דכריתות).

ומש"עתו' שצד עבדות אסור גם בנתינה. משום דעדיף נתין מעבד. דלא שייך בקידושין. ועיין עוד שילהי הוריות.

שנא' לא תוהו בראהלשון תו' ולא נקט קרא דאורייתא כו' י"ל משום דלשבת. שייך אף בצד עבדות. אבל פ"ו לא שייך אלא בצד חירות. וכתב תי"ט דאיתתא ל"מ אפ"ו. וכל מצוה שאין האשה חייבת בה. אין העבד חייב בה ע"כ. ולא היה צריך לומר כן. כי תלמוד ערוך פד"מ (דנט"ב) דב"נ אינו מצווה על פ"ו. אלא דס"ד עבד עדיף. משום דאיתיה בקצת מצות. אבל באמת מגרע גרע בהא. דלית ליה חייס. וגוי אית ליה חייס. כ"ש בן נח דעדיף. ואם הוא לא נצטוה. ק"ו לעבד. (וגם לתו' אשתמיט הך מילתא. שנדחקו להוכיח כן מהירושלמי) ושמעינן מהכא דמשום שבת. אשה נמי מיפקדא אפ"ו. וק"ו מעבד. דאיהי ודאי עדיפא. וזהו ק"ו שאין עליו תשובה.

כופין את רבואע"ג דאסור לשחרר עבדו שלא לצורך מצוה. משא"כ לתקן ישוב העולם. מצוה גדולה היא.

ועודשכבר הוקלש צד עבדותו של זה. שלא אסרה תורה אלא עבד גמור. ובזה מיושב מ"ש תו' וכי אומרים לאדם חטוא שיזכה כו'. וא"ת ומ"ט לא יותר להוציא לחירות. אפילו עבד גמור. כדי לטהר בניו. כדשרי לממזר למעבד איסורא למנסב שפחה. וי"ל דלא שרי ר"א לממזר ליטהר. אלא משום דאיהו לנפשיה הוא דקעבד איסורא. משא"כ לומר לבן חורין חטוא בקום עבור על ד"ת שיזכה עבד לא אמר. אי נמי זרע ממזר. חשיב טפי. ולא אפקריה רחמנא. כזרע עבד. דלא קפיד אלא אלשבת בלחוד.

**אר"י כו'**בגמרא פשיטא מאי ניחוש לה. מסברא הייתי אומר. ס"ד ליחוש. דילמא איהי נתנה לו אצבע בין שיניו. וכיון שהיא גרמה לו שנדר. הו"ל כאילו נדרה היא. ושייך טעמא שלא יהיו פרוצים בנדרים. גבי תרווייהו.

וחכ"א יחזירעתי"ט. ז"ל. ומ"ש הר"ב בפירוש דכפליה שאומר ואם (אין. כצ"ל) את איילונית לא יהא גט כו'. וקשיא דא"כ הטיל התנאי בגט עצמו. וכשלא נתקיים. נמצא שהגט עצמו בטל כו'. ע"כ.

לאידעתי מניין לו זו. שאני אומר תקנת חכמים בטלה לתנאו. שאם לא תקנו כך. היה מקום לקלקלה מחמת התנאי. לפיכך לא יחזיר עולמית. לומר שאין תנאו מועיל לו כלום אחר תקנת חכמים. שכן כחם יפה. דאפילו אם תמצי לומר איתא לתנאיה. אפקעינהו רבנן לקידושי כה"ג. היכא דאיכא חששא דקלקולא.