עידיתנאות יעקב. תרגומו עידית בית יעקב.

יראהשהמתרגם עשאו נגזר מן עדי עדיים. ענין פאר וקשוט ומכלול יופי. וכן נאות לפ"ד. הוא מלשון נוי ונאה המצוי בדברי חז"ל.

ואמנםענין זה הנזכר במשנתנו. יראה לי יותר שמוצאו מהארמי. עידוי. תרגום של הריון. שכן הארץ הטובה עושה פרי תבואה. עדית תקרא כאילו היא הרה. על שם שהיא עומדת לקבל הריון ולהרבות זרע. ובאמת האדמה הטובה היא הרה תמיד. זרעה הנקבי בה. ומצפה לקבל זרע זכר. הנזרע בה והולידה והצמיחה.

והפכההזיבורית. מלשון זיבורא ועקרבא. ע"ש שעוקצת כדבורה. בהוצאה יתרה על השבח. וקוץ ודרדר תצמיח.

וכתובת אשה בזבוריתכתבו תו' טעמא דהפקיעו חכמים דינא דאורייתא כו' חשו שמא תקניטנו כדי שיגרשנה ותגבה מעדית ע"כ. וכתב רמ"ז. ועוד נראה שאפילו נתחייב בעדית. ניחוש שמא ימנע מלישא אשה. ולאו מילתא היא דסתמא איהי לאו לגירושין קיימא. ואיהו לאו למיתה בחייה קאי.

לאכילת פירותעיין לשון רע"ב. שהרי מכרה לו באחריות. וכתב לו שטר מכירה. הקשה ש"ך ל"ל שטר. הא אמרינן. המוכר שדהו בעדים. גובה ממשועבדים. אפילו בלא שטר. דמאן דזבין בפרהסיא זבין.

ולענ"דלק"מ. דהיינו נמי שטר. דעדים מפקי לקלא. וכמאן דכתיב דמי. וא"צ למ"ש רמ"ז. שהוא דוחק שאין בו ריוח. וק"ל.

ולאכילתנתקשה לרמ"ז לשון מוציאין לאכילת. דהא ודאי מוציאין. שהפירות אכלן.

ותימהדלא ידע לפרושי למ"ד לאכילת. בשביל אכילת פירות. כמו למ"ד דאמרי לי אחי. והדומים.

ואם מתה בעלה יורשהדהפקר ב"ד הפקר. כי מתוך שהפקירו ממונה. והפקיעו ירושתה מיורשיה. ואמרו שבעלה יורשה. אף הוא קוברה ומיטמא לה. עשאוה כמ"מ שאין לו קוברין.

שלא נודעההא נודעה. אינה מכפרת. היינו שאינה קריבה. כך פיר"י.

ולאבא להוציא אם כבר קרבה אחר שנודעה. דפשיטא אינה מכפרת. אחר שעברו הכהנים מזידים. אי אדאורייתא. אי אדרבנן.

ונראהדאתא לאפוקי אם קרבה ואח"כ נודעה. שכבר כפרה. ואינו מוכרח. דמ"מ מצו רבנן לתקוני כה"ג נמי. אמנם התו' כתבו. שאם נודעה לאחר זריקה. לא הצריכוהו לכפר באחרת. שאין כח ב"ד יפה לעקור דבר מה"ת בקום עשה (עמ"ש בס"ד בעשרה הלחם) וקריבה דאמר רש"י היינו נמי זריקה. ולכל זה לא הוצרכנו אלא לר"י. אבל לעולא ודאי אפילו כבר קרבה. אינה מכפרת.

שלא נודעה לרביםדאי נודעה שהיא גזולה. מילתא דלא שכיחא היא. ולא תקנו תי"ט ולחנם נדחק על דעתי. ברם איפכא מסתברא. כיון דלעולא מה"ת לא קני אי הכי מסתיינהו לתקוני בלא נודעה דמכפרת.

איבראודאי משום דאי הוו מתקני גם בנודעה. היו מרגילין הגנבים לגנוב ולהביא. משו"ה לא תקנו. משא"כ בלא נודעה. מצו לתקוני. דלא נפיק מנה חורבא. ונשארה מילתא דלא שכיחא. כמו שהיא באמת. ובהפך מדעת תי"ט. וזה ברור.

מכפרת מפני תקון המזבחפריש רע"ב שלא יהו כהנים עצבים שאכלו חולין שנשחטו בעזרה. קאי בשטתיה דעולא. ומסקנא דגמרא כר"י דנודעה אינה מכפרת. מפני תקון המזבח. שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות. אבל מן התורה. יאוש כי הכא קני. דאיכא נמי שינוי השם. מעיקרא חולין. והשתא קרבן. וכמ"ש התו'. ולכן פסק גם הר"מ ז"ל כר"י. ול"ק אדידיה. כדרמי ליה הכ"מ. גם הראב"ד הודה לו.

הפעוטותלא נודע לו חבר. ומוצאו נעלם.

הפעוטותהקטנים. כבן ז' כבן ח'. נ"ל דשבע. לבת. ושמנה. לבן. לפי שבינה יתרה נתן הקב"ה באשה. וממהרת לבא שנה לפני האיש. וכן לענין בריאות הגוף. כדקיי"ל לענין השלמת תענית ביה"כ. על כן מגעת לכלל דעת קודם לו. בעצם וראשונה אמנם ודאי גם הנקבות כזכרים יתחלפו בבינה. שחלק להם תולדתם במקרה. שהאחד מקדים שכלו לצאת אל הפועל. קודם חברו ובן גילו. לכן יש להם שעורין חלוקין. לפום חורפייהו.

מקחםלפי מה שנוהגין לקרות מ"ם מקח בסגו"ל. תהיה קריאת מ"ם מקחם בחיר"ק. כבעלי הסגול בנטיה. כמו מכר. מכרם בכסף. כסף שברם. מן שבר. מצח מצחם נחושה. והדומים. כן בנחים מכסם לה' מן מכס. וכן בחסרים בשורש זה עצמו. הנפרד חרו"ק כמש"ל בס"ד. אולם לפי נקוד שם הרבים ממנו. הנמצא בכתוב (נחמיה ז') נפתח"ה המ"ם. המקחות (עם שלדד"ק גם היא חרוק"ה. לא מצאנוה כן בכ"ה) ויראה שכך הוא בנטיה כמו בקבוץ. ואולי גם בנפרד הוא פתו"ח כמש"ל. וא"כ נשארה המ"ם פתוח"ה גם בכינוי. כמו תרומת מתנם. ממתן. מסעם. ממסע. וכן מגע. מצע. משע נצר מטעי ומכוש מבטם. מן מבט. כמ"ש בס"ד שילהי פ"ד דאבות.

מקחע"ש באבות. ועם שדעתי שם. היות מ"ם מקח בחיר"ק. באמת אין הכרח מהכתוב ומקח שוחד. כי יכול להיות שהוקל בסמיכות. ויתכן היותו בנפרד פתוח.

במטלטליןאבל בקרקעות. אין ממכרם ממכר. ואין מקחן מקח. שאם רצה. חוזר. אבל המוכר. אינו יכול לחזור בו.

כךנראה מסתימת הפוסקים. וכן משמע ממאי דכתב רמ"ז בשם סמ"ע בטעמא דמלתא. אבל לא בקרקעות. משום דמכירת קרקעות צריכה יותר חריפות ובקיאות. וצ"ע תינח בקרקע שירש. אבל שקנה או שניתן לו. למה לא יוכל למכור כדרך שקנה.

וליהיה נראה. משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת. וכשקנאה הקטן. עדיין לא יצאה מרשות בעלים. עד שיגדל.

והשתאניחא נמי דמשמע. מסתמא דמתני'. דבקרקע אין מקחו מקח. כמו שאין ממכרו ממכר. אע"פ שהפוסקים שתקו מזה.

וטעמייהודודאי המוכר לו. מסתמא לא יחזור. אבל הקטן פשיטא דחוזר. ואין במעשיו כלום בקרקע. בשום אופן בעולם. והפוסקים מילתא דפסיקא נקטי. וה"ה שהמוכר יכול לחזור. אלא דלא שכיח כה"ג. משו"ה שבקוה.

כהן קורא ראשון מפני ד"שדמדאורייתא יכול הכהן לתת רשות למי שירצה כו'. עכ"ל רע"ב. דבר זה לא נזכר בגמרא. ונראה שמפרוש המשנה להר"מ לקחו. שכתב אם יתיר לכמותו או פחות ממנו.

ודבריםהללו תמוהים. כי בגמ' לא אמרו אלא אם בא לחלוק כבוד לרבו. ולמי שגדול ממנו כו'. אבל נשוה אליו ולפחות ממנו. ודאי אסור דבר תורה. שאינו רשאי לוותר על כבוד הכהונה. אם לא משום כבוד תורה דעדיף.

וכנראההכריחו לר"מ לומר כך. הפך הלשון שבגמרא. משום דהוה קשיא ליה. היאך אפשר להעלות עה"ד. אם בא לחלוק כבוד לרבו (בבה"כ בשוי"ט) שאינו רשאי. הלא אפילו בלי רשותו ושלא מדעתו. הגדול קורא ראשון בעל כרחו של כהן. כרב דקרי בכהני. וכמו שהשריש הר"מ בהצעה לפירוש משנה זו. שהקדים לבאר שאין הכהן קורא לפני ת"ח. מדין הגמרא. והרחיב פה האריך לשון בזה. להשיג גבול המנהג וכמ"ש גם מאותה ששנינו בהוריות. אבל ממזר ת"ח קודם לכ"ג עם הארץ.

על פיאותן הדברים המשיך מ"ש אחר כך. והוצרך להפך הלשון מגדול ורב. לקטן ופחות. דבכה"ג דווקא הוא דצריך לרשותו של כהן. ומצי מחיל ד"ת. אפ"ה אסרוה חז"ל מפני ד"ש. זאת היא שטתו. כי זולת זה לא היה יכול להלום המשנה עם הגמרא. ולפי הנחתו הקודמת. שלא חלק בין חכם לחכם. אלא השווה את המדה. שכל חכם הגדול מהכהן. הוא קודמו לקרות ראשון. ולא סלקא ליה שמעתא. עד דמפיך לישנא דתלמודא.

אבלמי התיר זה לת"ח. לדקדק בחלוקו להפכו שלא כדרכו. הפך ומחה על פיו. מה שלא עלה ע"ד אדם. ולא ערב אל לבו אחד מהמחברים אנשי השם אשר מעולם. לעשות כזאת. לשנות לשון התלמוד מקצה אל הקצה. ולהפכו על פניו. אמנם א"צ כלל לומר כן. בלא"ה לק"מ לשטת המפרשים. דרב דקרי בכהני. משום שכל הכהנים שבעולם הוו כייפי ליה. אבל בענין אחר. לא זו בלבד שאינו קורא ראשון בלי רשות כהן. אלא אפילו בא כהן לחלק רשות לגדול ממנו. לא מהני משום ד"ש. כדאמר תלמודא בהדיא.

אלאדאכתי קשיא ההיא דר' פרידא. דמוקי לה תלמודא בשוין. משמע דמדינא הוה מצי קרי לפני כהן. ומשום מדת חסידות בלבד נמנע. איברא לתו' משמע. דלא בשוין ממש עסקינן. דא"כ מאי רבותיה דר"פ. ונ"ל דדיקא נמי. מדקאמר תלמודא אפילו לגדול אינו רשאי למחול. כ"ש לשוין. אף מד"ת נמי לא מצי מחיל. דהא לא אמרו אלא למי שגדול ממנו.

אפ"הלא ניחא. אכתי קשיא. מאי רבותיה דר"פ. וצ"ל על כרחנו. דכ"ע הוו כייפי ליה. א"נ בברכות המזון איירי. לא בקה"ת. דהכי דייק לישניה טפי. וכמ"ש תו'.

ומאותהשכל ת"ח שמניח כהן ע"ה לעלות לתורה לפניו שחייב מיתה. לק"מ. דע"ה דידהו ודאי שאני. ועמש"כ במו"ק סקל"ה. ובתשובה ארוכה ססקצ"ג.

ובעירשרובה או כולה כהנים. עמו"ק שם.

ואחריוישראל מפני ד"ש. ועמ"ש בחידושי גמרא בס"ד.

ושואלין בשלומםעיין מ"ש בחי"ג. ובלח"ש רפ"ב דברכות.