מן הקשר ולחוץ טהור כשאינו סורגו ומכניסו בבתי הסירוג. כי הצריך למטה. ודאי חבור הוא. וכל המחובר לדבר הרי הוא כמוהו. כדתנן לעיל פי"ב. והכי משמע בתוספתא שהביא הר"ש. וצ"ע בחבור הי"ד.

עד ה' טהור וחמשה כלמעלה. תוספתא כתבה הר"ש. ויש ט"ס כו'. וצ"ל ומייתי לה כו'. תי"ט. לא כן הוא. במ"כ פסל לשון הר"ש במומו. לא עיין בה אלא אגב שטפא. ולא ראה יפה. ודברי הר"ש מכוונים אמרתו צרופה.

מחמשה עד עשרה ועשרה כלמטה תוספתא. ומייתי לה התם בפא"ט.

אךזו טעותא היא בידיה דתי"ט. דלא מייתי לה בפא"ט כה"ג. אלא ס"ד הוא ומסקנא לאו הכי. אלא עשרה כלמעלה.

שבו קושרין ומשלשלין לרע"ב. וחזי לשלשל המטה כלומר להוריד מן העליה לגג.

לשוןמשובש הוא. מהופך ומסורס.

מזרןנגזר מן אזור. ע"ד מגולה לביתו. מסורת הברית.

נישא על המיזרן מעשרה ולפנים טמא לרע"ב טמאה גרסינן כו'. ולא שמיע לי לשנות הגרסא שלפנינו טמא. לשון זכר. כן היא בגמרא ותוספתא. כמו במשניות דר"ש ור"מ. אף פירושו דרע"ב לא ס"ל. ולא במיזרן היוצא מן המטה איירי השתא. אלא במיזרן לבדו כשהוא בפ"ע. קמיירי הכא. וקמ"ל דשעורו שוה עם היוצא מן המטה (אתאן לר' יוסי) שאם נישא עליו הזב. נעשה אב הטומאה. דהוי מידי דחזי למדרס. כמטה עצמה. ואשמעינן תו. דלא תימא. הרי הוא מעתה כמטה ממש. וניתב ליה יוצא. כאילו הוא כרוך במטה. קמ"ל מעשרה לחוץ טהור. ולית ליה יוצא לגמרי.

כאןחסר בדפוס משניות של תי"ט. בבבא דהיתה טמאה טומאת שבעה כו'. וכך צ"ל. פרשה היא טמאה טומאת שבעה והמיזרן טמא טומאת ערב.

ואינו חבור לו ע"ל פ"ה מ"ג ופי"ב.