**היא אומרת כו'**בדלא נקיטא כתובה איירי ודאי. דאל"ה ליחזיא כתובה. ובמקום שאין כותבין כתובה. דאי במקום שכותבין. הא קיי"ל כשמואל. דעליה להביא ראיה (ותקשי לשמואל מהכא) ואי הכי. כי אתו עדי הינומא מהימנא. על כרחך צ"ל דהיינו שני עדים כשרים. כפירושו בכל מקום. דאל"ה אלא אפילו בחד דמעיד מה שראה בקטנו. כבשלהי פרקין. קשה להמניה לבעל. במגו דפרעתי. וליכא למימר דהו"ל מגו במקום עדים. אימור דשמעת לה. במקום שני עדים ממש. כנגד חד דמסהיד מ"ש בקטנו. מי שמעינן להו. וצ"ע בגמרא.

בתולה נשאתנינראה דלא בעינן שיבוא עליה דווקא. אלא מכיון שנכנסה לחופה אע"פ שלא נבעלה. וכל שכן אם בא עליה שלא כדרכה. דחשיב כדרכה לכל דבר. כמש"ל בס"ד רפ"ק מ"ב.

וראשה פרועהקושיא נגלית בכאן. דהא מן התורה אסור. כדלקמן פ"ז מ"ב. וכר"מ בפירוש שגם הפנויה בכלל האיסור. לכן רוצים לדחוק ולחלק. בין בתולה לאלמנה פנויה. ולדידי מעיקרא לק"מ. ובמ"כ בכדי טרחו כל האחרונים בכך. כי לא עמדו על פירוש משנתנו לפום ריהטייהו. ולא שערו דהכא תרתי בעינן. יוצאה בהנומא וראשה פרוע. והנומא (לשני הפירושים) ודאי לא גרע מקלתא דשריא בדאורייתא ואסירא רק מדת יהודית. והיינו לנשואה דווקא. שייכא דת יהודית. שהחמירו הנשים על עצמן. אבל לא חלה חומרא זו על הפנויות לגמרי. נמצאו כל דברי חכמים קיימים. ודר"מ ברית הן הדברים שנאמרו למשה מסיני. שאין חלוק בפריעת ראש דקרא בין שום פנויה ובעולה. אלא בדת יהודית ודאי יש חילוק ביניהן. שזו הולכת בשוק פרועת ראש עם קלתא. וזו נאסרה מכל וכל. ולא סגי בלא"ה. כדי להבדיל ביניהם. ולהכיר הנשואות להתרחק מהן. ולידע הבתולות הראויות להנשא. דלקפצו עליהו אינשי לנסובינהו. זה דבר ברור בס"ד בלי שום גמגום. ועיין עוד מו"ק א"ח (סע"ה) ומ"ש בתשו' בס"ד.

תואיכא למידק מאי טעמא לא תני נמי אם נשאת ברביעי כתובתה מאתים. ופשוט ג"כ דלק"מ דהאיכא מפני האונס והסכנה. שהתירו לכנוס בשלישי וגם בשני. משו"ה אפילו לא נשאת ברביעי אינה מפסדת. מציא למימר בתולה הואי. ואתנוסי הוא דאתניס כדאי' בגמ' גבי העברת חבית דאלמנה וה"ה אפכא י"ל שמא מפני הדוחק נשאת ברביעי.

**ואם יש עדים כו'**נראה פשוט שאם כ"י יוצא ממ"א. אינם נאמנים לומר אין זה כתב ידינו. אלא מזויף הוא. שאם לא כן היאך מקיימין ע"פ אחרים. שמא עדי השטר יכירו הזיוף. אלא ודאי. בשום אופן אינן נאמנין לפסלו. ועמו"ק ח"ה (סמ"ו)

ע"י נפשות אסורהאפילו אחר שנצולה. וכ"ש בעוד שלא נמלטה. שאסורה לו מזמן שנחבשה. אף אם מניחין אותה להזקק לבעלה. ונראה דלא בעינן נגמר דינה להריגה. ועדיין צ"ע.

זה כתב ידו של אבאדקיום שטרות דרבנן. דמשו"ה עדים החתומים על השטר כמ"ש בב"ד נ"ל עיקרא דהך מילתא בעדים הניכרים וידועים לנו. דכה"ג ודאי לא חציף אינש לשקורי ולזיופי (כגוונא דאיירי הכא במתני') דמילתא דעבידא לאגלויי הוא. דקיי"ל בעלמא דחד מהימן אף בשל תורה. ולאו דווקא עד כשר. אלא אפילו אשה ועבד וקטן נמי מהימני. כמו שנאמנין בעדות אשה. וכן להעיד על הקורבה. ודכוותה טובא. וכללא דמילתא. היכא דיכולין לעמוד על החקירה. ולקיים עדותם מיד בלי טורח. הרי היא כחקורה ומקוימת. דקיי"ל כל הראוי לבילה כו'. אבל בעדים החתומים. שאין אנו בקיאין בהן ובשמותיהן. וכל שכן אם הם מעיר אחרת. ואין נודעים לנו לחקור אחריהם. אין הכי נמי דאין עדותן עדות דבר תורה. עד שתחקר. או עד שיוודעו ע"י חתימתן. כגון שכתבו שם עירם. וידענו שאין שם בני אדם אחרים ששמם כשמם ועחי"ג ומו"ק סמ"ו.

בתי"טכאן נדפסה הגהה משובשת (פרק קמא) וצריך למחקה.

שיצאה בהינומאנ"ל הכא איירי דלא טעני יורשין ברי. ולא דמי למתני' דריש פרקין דקכפר בעל או יורש ואמרי לא כי אלא אלמנה נשאת משו"ה לא סגי בלא שני עדים גמורים כשרים. וצ"ע ודדיקה בגמרא ופוסקים.

יוצא מבית הספרע"פ רע"ב. שאסור ללמוד את העבד תורה. צ"ל בקביעות בבית הספר דווקא הוא דאסור. וטבי עבדו של ר"ג יוכיח.

בתי"טד"ה יוצא. ועכשיו נשתחרר (או מכרו לישראל).