וגרשה ארסה ונתארמלהנראה פשוט דהוא הדין איפכא. ר"ל נתארמלה ברישא. והדר נתגרשה. חדא מילתא היא בתרווייהו בב"י. אלא סדורא דכתיב בקרא. נקיט תנא נמי.

כתובתה שלונראה דנדוניא בכלל. ובזה י"ל דהיינו דאיכא בין ת"ק. לאמרו לו דלדידהו לא הפסיד אלא רשותה בלבד. אבל לא מה שהכניס לה משלו. שחוזר לו בגרושיה. אי נמי איפכא. ואב"א סיפא פירושא מפרשא לרישא וק"ל.

הגיורתעתי"ט ז"ל וכן יש להוכיח מסוגיא דספ"ג דקדושין ע"כ.

ואומראני אף זו מן התוכחה. שלא הבין דברי עצמו לפום ריהטיה. יעוין מ"ש שם בס"ד.

היתה הורתה ולדתהכו' נ"ל שאם נולדה זו (נערה מאורסה שזנתה) מעבד ונכרי שבא על בת ישראל. מועל הגיורת. הורתה ולדתה בקדושה היא קרויה. ודינה כבת ישראל כך פשוט בעיני. דוק.

שםוז"ל. וזאת פחותה משלש. אין בה דעת לתבוע. אומר אני אכתי מי לא משכחת לה בקנה שפחה קטנה.

ובביאהשמוסרה לביאה כו' לכל מי שירצה.

ובלבדהכשר לה. עתי"ט מ"ש על מפרש הירו'. שלא כדת רדף אחריו ולא השיגו. כי הדבר פשוט שהדין עם המפרש. שכוונת רש"י דהיינו זכותו דאב. דאי בעי מסר לה כו' ומקבל מעות בשביל כך. וזכות גדולה הוא זה לאב העני ודאי. וכמו שפירש"י עצמו ספא"נ. ואייתי להו תי"ט גופיה לחובתיה. ובאמת דברי התי"ט קטי הציור וחסרי הבנה הם בכאן. מה רצה בהביאו לשון רש"י הנ"ל ומה חשב בו ותו לא מידי.

וחייב במזונותיהנ"ל. פשוט דלא נקט תנא אלא הנהו מילי דשייכו בתרווייהו, ר"ל באב ובעל כי הדדי. ולא שוו בחיובא דידהו. דכל הני תלתא דקחשיב. בעל חייב בהן. יתר על האב. שאינו חייב במזונות בתו (וכסות בכלל) ולא בפדיונה ובקבורתה. דהוה איכא למיטעי בהו. כיון דזכאי בכל שבח נעורים. אימא פשיטא דחיובי מיחייב בכל הני מילי דבעל חייב. שאינו בדין שיאכל גם אכול את כספה. ויחשבה כשבוית חרב. קמ"ל דלאו מילתא היא. אלא יתר הוא בבעל מה שאין באב. אבל מידי דלא שייך בגויה דאב. כגון עונה צריכא למימר דיתר עליו הבעל. בהא ודאי לא קמיירי. זה ברור ופשוט. לחנם האריך בתי"ט בכאן.

בפרקונהמה שנשתמש התנא בלשון ארמי כאן. נ"ל שעשה זה להבדיל ענין ההצלה מן השביה, מענין פדיית שפחות מישראל. ואיברא דאיכא למידק הא אב נמי חייב מיהא בפדיונה כשמכרה לאמה. כדאיתא פ"ק דקדושין. ומפדין אותה בע"כ. ואמאי לא תני לה (וליכא למימר דשיירה, דמאי שייר דהאי שייר) מי נימא דמסייעא לפירוש התו' התם, דאבני משפחה קאי. ותיובתא לרש"י דפריש לאב כופין וי"ל במאי דכתיבנא לעיל. דלא נסיב תנא דידן הכא אלא מאי דאיכא בין אב לבעל במידי דשייכן בגווייהו. מיתרצא הא נמי שפיר. דכיון דפדיית אמה. בבעל לא משכחת לה. באב נמי לא צריכא להו. אי נמי משום דלא דמי חיובא דבעל, דמילתא פסיקתא היא. בין יש לו בין אין לו. דאפילו עני שבישראל חיובי מיחייב בכל הני. דתנאי כתובה ככתובה. דאפילו מגלימא דעל כתפיה מגבינן. משא"כ חיוב האב לפדות את בתו משפחות. דבדאית ליה הוא דמחייב. ואי לית ליה לא כייפינן. לא פסיקא ליה. משו"ה לא תנן לה. ועמ"ש בס"ד בשי"ע (ס"ג).

האב אינו חייב במזונות בתוולא בכל צרכיה (בחייה) בכלל. וכן אינו חייב בקבורתה. ומ"מ אם ירש ממנה ממון שנפל לה מבית אבי אמה. או כסף קנסה. ודמי בשתה ופגמה וצערה וחבלתה, ומעשה ידיה. העודפים על מזונותיה. נראה ודאי שמוציאין לצרכי קבורתה. אע"פ שלא תקנו לה מזונות תחת ירושתה. משום דלא שכיחא.

בתוה"ה לבנו. ופשטא כר"י. דנקט בתו לרבותא. אע"ג דאיכא משום זילותא טפי. וק"ו לבנו.

רשאימ"ש תי"ט כאן. דברי הבאי הם במ"כ.

מיגדומד"ג מידר ברי"ש. לא משתבש. הוא לשון דירה.