יוסיףעתי"ט ז"ל וגדולה מזו התירו כו'. ואני אומר אין זו גדולה. כי שם ודאי צ"ל כך להשוות המדה לכל הכהונה. ברם הכא כי כתב לה דחזי ליכי. לדעתי לאו שפיר עביד. ומחינן ביה.

בתולה גובה מאתיםהיינו בדלא הכניסה לו משלה כלום. כסתמא דמילתא בארוסה. מיהו אי הכניסה לו כספים. והוסיף לה שליש כדין הנשואה (כדלקמן פ"ו מ"ג) נראה דלכ"ע אית לה ההוא תוספת שליש בכל גוונא.

ה"ז בעילת זנותצ"ל אחר תקנת כתובה. דכתובה דרבנן היא. תדע דהא פילגש לגרסת ראב"ד ורשב"א. בקידושין בלא כתובה היא. ואפילו למ"ד בגמרא (פ"ק דיט"א) כתובה בתולה דאורייתא. מיהת באלמנה כ"ע מודו דהויא דרבנן. מיהו בגמר' דפרקין (נו"ב) משמע דר"מ ס"ל כתובת אלמנה נמי דאורייתא (עחי"ג שם).

אמנםבפילגש הנוסחא הישרה היא בפכ"ג בלא קידושין ובלא כתובה. כמ"ש בחי"ג שם בס"ד.

שנים עשר חדשוכך מצינו אף בערלים. ככתוב מקץ היות לה כדת הנשים יב"ח. נגד זה מצינו בעברים ההפך. כי כתוב מלא שבוע זאת ונתנה לך וגו'. ופירש"י מיד אחר שבעת ימי המשתה. שמא מפני שרחל היא היתה באמת מיועדת ליעקב. אע"פ שלבן נהג עמו מדת רמאות. והערים להשיא לו לאה בתחלה. מ"מ לא היה בדעתו לעכב רחל. לבלתי תת גם אותה לו לאשה. כאשר כה עשה בסוף. לכן מתחלה כשהכין צרכי נשואי לאה. אז הכין מסעדי גבר. גם צרכי נשואי רחל בבת אחת בידעו שיעקב חפץ ברחל. ויעשה לו כל רצונו בצאן. בשבילה. על כן ודאי הזמין מיד גם צרכי השניה בפעם אחת כי לא ימנענה ממנו. אם יאות לו לעשות חפצו. בענין שמירת צאנו עוד.

כך נותנין לאישואין משגיחין בו. אם הוא אלמון. נראה לי פשר דבר. דהיינו אם נושא בתולה.

ולא נשאועתי"ט. ז"ל. ומיהו ק"ל דתנן התם ישאו קטנות. והו"ל ינשאו. הא ל"ק קרי ביה יִשָאו וכמנהג חסרי הפא. שהדגש עומד במקום החסרון. אלא מיהא נושאות קשיא. וי"ל נשאות מהנפעל לא מצי למתני. כי אז הוא נפעל נשלם. ולא שייך התם אלא עתיד. לפיכך נשתמשו גם בקל. וזה מדרך לשון חז"ל. להשתמש בפעלים. כפי צרכם. לדבר והפכו. כמו שיאמרו חולץ ונחלץ. תופס ותפוס. רוכב ורכוב. והרבה דומיהם. ואין זה חדוש כלל. אבל מ"ש בנוסח ירו'. נישאו ביו"ד. אינו אלא לסימן הנקודה. כי אי אפשר להיות כאן חיר"ק מושך יו"ד. זה ודאי טעות.

ב"ד שלאחריהם אמרואע"ג דנראה שלא היו גדולים מב"ד שלפניהם. אעפ"כ היו יכולים להחמיר על דברי הראשונים ולא חשוב בטול דבריהם. עפ"ה דמ"ש. ובתרא דנדרים. אע"ג דהתם ודאי שאני דקלקול הדורות גרם.

**הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת.**תמהו התו' שאם הוא זן אותה. א"כ מה מרויח הבעל. דבלא שפחה היא היתה עושה הכל. ולא היה זן אלא אותה לבדה. ועתה זן אותה ואת שפחתה. ואינה תימה כלל לענ"ד. שהרי משתמש בשפחות בבית ובשדה לכל צרכו. ואוכל פירות ושבח שמביאות. אטו נהום כרסייהו לא שוי. ותו דאית ליה נמי מנייהו ולדות.

ונראהדלאו דווקא בהכניסה לו שפחות. הדין כן. אלא אורחא דמילתא נקט. והוא הדין לעבדים. אע"ג דלאו אורחייהו במלאכת נשים מיהו ודאי לא גריעי ממעות.

בסש"אכתוב סימן יפה לדברים הנ"ל שהאשה חייבת לבעלה. והוא הפסוק שמחה לאיש במענה פיו. ר"ל. ר"ת. 'שבעה 'מלאכות 'חייבת 'האשה לאיש. 'בושלת (ואופה בכלל) 'מכבסת 'עושה בצמר 'טוחנת 'הצעת המטה. נותנת דד בפיו של בנה. וטוב הוא לזכרון.

יושבתכו' לשון רש"י שלא לילך בשליחותו. מבית לעליה. נשמר דלא תימא בלא הכניסה. שולחה אנה ואנה לשוק. להוליך ולהביא. כי זה בכל אשה אסור להשתמש בה. שכל כבודה פנימה.

**העונה כו'.**עונות קצובות הללו השנויות כאן. עוד צריכות באור בגבול השנים. שבודאי הזקן אע"פ שכבר נתחייב בעונה הקצובה כשנשא אשה ילדה בילדותו ובחרותו. א"א שימשך חיובו זה לעת זקנתו ככלות כחו ונס ליחו. ויש לזה סעד מפורש בגמרא פ"ד דקידושין. בעובדא דרחב"א. דאמרה אשתו הא כמה שנין דפריש ליה מנאי. ומשמע קצת שפירש ממנה נגד רצונה. (מ"מ אינו מוכרח. וי"ל ג"כ דמדעתה עבד פרישה).

ונראהעכ"פ כל עוד שיש לו גבורת אנשים לבעול ולפלוט ש"ז בה. אינו רשאי לבטל עונתו. בלי רשות אשתו. ביחוד אם היא עדיין בת בנים. שעז"א הכתוב. בבוקר זרע וגו'. וכל זמן שיכול לעמוד על רגלו אחת ולנעול ולחלוץ מנעלו ילד מקרי אפי' בן שמונים. וש"ז שלו מטמאה.

הטייליםעתי"ט לשון תו'. אגמרא קאי כגון רשב"ש. אבל עיקר תואר הלז נגזר מלשון טיול. הידוע ורגיל על לשונם ז"ל.

הפועליםיוצאין שלא ברשות שבת אחת. אע"פ שיש עליו פעמיים בשבת. נראה דהיינו נמי. משום דכה"ג מוקמינן להו אעונת חמר ות"ח. אבל לחמר. אין נותנין לו יותר משבוע. וכן לטייל. נותנין לו פחות משבוע. אע"פ שעונתו בכל יום משום שעיקר העונה בעצם וראשונה. כן היא אחת בשבוע.

הספניםכו' עמו"ק אה"ע (סך"ה) בס"ד.

שבעה דינריןז"ל תו' בירו' מפרש. כנגד ז' מלאכות. שהאשה עושה לבעלה. וגבי המורד דמוסיפין שלשה דינרין. מפרש כנגד שארה כסותה ועונתה. והתלמוד שלנו אינו סובר כן כו'. ויש להשוותם דלק"מ מצד זה שזכרו תו'. ותלמודין לא נחית אלא לפרושי מאי שנא מורד דלא קנסוהו כל כך כמו מורדת לזה יספיק טעם דיצרו גדול משלה. אך עדיין לא נתיישב מה טעם בערך שבעה ושלשה. למה לא יספיק שיעור מעט יתר באשה. ומדוע לא היה די אף הכפל. אטו לאו טעמא בעי.

אבליש לדקדק על תו' דעדיפא הל"ל לאוכוחי בהדיא דגמרין לא ס"ל כירו'. דהא פליגי בה. אי מורדת ממלאכה. ויש לומר דהירו' אתי אליבא דתרווייהו. ואמר לך. אב"א מורדת מתשמיש. אע"ג דאכתי לא אמרדא ממלאכה. פוחתין לה. כנגד המלאכות. משום דכיון דחזינן דמתשמיש מרדה. סופה להיות מורדת גם ממלאכות. ואב"א כמ"ד מורדת ממלאכה. פשיטא ניחא טעמיה דירושלמי. ואכתי צריכא רבה. עחי"ג בס"ד.

שבעה דינרין בשבתדינר ליום. ואם חזרה בה. אין פוחתין לה אלא לפי מנין ימי מרדה. וזה אפילו לאשת ת"ח. משום פת בסלו. ושמע מנה שכר ביאה קצוב לדינר. וכן יש להוכיח מן התורה ומן הנביאים דוק. וכיון דמפחית פחית. לא מיחזי כשכר שבת. אע"פ שאין פוחתין. אלא כנגד הימים עיין לעיל.

ע"פהרע"ב שכתב ואפילו נדה. נראה פשוט דהיינו כשהתחילה למרוד בימי טהרה. ועמדה במרדה גם בימי נדה. אז אין פוסקין מלפחות או מלמנות ארבעה שבועות. עד שתתרצה.

אבלאם התחילה לומר בימי נדתה שתמרוד בו מעתה. לא מיבעיא אם בימי טהרה חזרה בה. שאין מנכין לה כלום. אלא אפילו גזמה ועבדה. ונמשך מרדה גם בימי טהרה. אין ימי טומאה עולין לה לפחיתת כתובה. ולא לספירת ארבעה שבועות דעונה אחרונה.

שלשה דינריםאיהו כיון דאוסופי קא מוספא מיחזי כשכר שבת. ואיני מותר מדין הבלעה. משום דאין מוסיפין לכל השבוע ביחד אלא מה שעולה בכל יום. כ"פ התו'. וצ"ל לדבריהם. דאע"ג דמוסיפין נגד הימים שמורד. מ"מ אין מחשבין לה יום שבת. אלא כך מחשבין. שלשה דינרים לששת הימים. ואם מרד ד"מ חצי השבוע. מוסיפין לה דינר וחצי. בין שהתחיל מרדו בשבת. והתמיד עד סוף יום שלישי. בין התחיל ביום ראשון. וכן אם התחיל ביום רביעי. במרדו שלשה או ארבעה ימים. הכל אחת. ואינו מוסיף אלא מחצית השלשה דינרין. ולפי דרך זה. מוסיף חצי דינר לכל יום מששת ימי המעשה. שמורד. ואין מחשבין לו יום השבת כלל. דאל"ה. ודאי לעולם מיחזי כשכר שבת. וזה ברור.

והאדלדידה פחתינן גם כנגד יום השבת. אע"ג דבודאי מחשבין לה כמו כן הימים. שעומדת במרדה. והרי פחתה קצוב דינר ליום. א"כ ע"כ צריך לחשב גם יום השבת.

איןבכך כלום. דכיון דאינה נותנת כלום. אלא מפסדת. דבר שאין בו משום חסרון כיס. הילכך לא מינכר כשכר שבת כמש"ל. ושמא אע"פ ששכרה קצוב דינר ליום. היינו לימי החול בלבד. אבל אין יום השבת בכללם. ומ"מ אין פוחתין לה אלא בהבלעה. דהיינו ד"מ. אם מרדה חצי השבוע ויום השבת בכלל. אין פוחתין לה ארבעה דינרין. אלא שלשה דינריו וחצי (או אפשר רק שלשה בלבד). ואם מרדה שלשה ימים. פוחתין שלשה. אבל היכא דמרדה שבוע שלם. פוחתין שבעה. דהייני הבלעה. עכ"פ דברי הגמרא והתו' צריכין באור. באחד משני הדרכים והתי"ט לא כיון יפה בהעתקתם בלשון מגומגם וסתום.

לא יפחות משני קביןמפרש בגמרא דתרי סעודות יתרות לארחי ופרחי. מכאן משמע שהאשה נשואה אינה פטורה מצדקה. ותקשי אדהר"מ בי"ד (סרמ"ח) דס"ל שהבעל יכול למחות באשתו שלא תתן אף כל שהוא. ובודאי כל שהוא לאו דווקא. דהא אפילו עבדו ושפחתו של בע"ה. רשאין ליתן פרוסה לעני. מ"מ קשיא דהכא מוכח איפכא. שמא יש לחלק בין אכילה לשאר דברים. שאין לה רשות לתת שלא מדעתו. ועיין בית ישראל.

וקב גרוגרותהוא השעור גם לעני בגורן עימ"ז דפאה.

ואוכלת עמו בל"שעיין רע"ב. ש"מ דעונת שבת קבועה לכל אדם מישראל אפי' לפועלים ולחמרים. וכ"מ נמי מתקנת עזרא. שוב ראיתי שכ"כ גם תי"ט בשם הר"מ בפ"ח דנדרים. ואם יכול להפטר מעונת שבת. ע"י שקיים עונתו בימי החול. עמש"ל מ"ו ועחי"ג.

בליליעלח"ש פ"ח דתרומות.

ואם אינו נותן לה מעה כסףעמ"ש תי"ט דלאו בדידה תליא. ואינו מוכרח שהרי מחלוקתו בצדו. ועוד אני אומר. דשאני מותר לד"ה. שעכ"פ שניהם יכולים לעכב באמת.

חמש סלעים שתיהוא שעור בגד קטן. כדתנן פרק ראשית הגז.

עשר סלעים ערבשעורו כפול משל שתי. לפי שהוא עב כפלים בשל שתי. נמצא שהות המלאכה בשניהם אחד. מה גם שמלאכת השתי שהוא דק. כבד משל ערב. שזה מפני דקותו. נטווה כלפי היד. וזה כלאחר יד (כ"כ הר"ש בפי"א דנגעים מ"ח) ועושים הערב עב וגס בצמר הרך. מהני שהערב תנועתן יתרה מהשתי. שהוא לח. ועוד שחוטיו רבים יחד. ואינם נתקים מהרה. כערב שהוא חוט אחד ונזרק הנה והנה. אך של פשתן חזק הוא. לכן שניהם שוים.