בפתיחההביא תי"ט לשון הר"מ. ז"ל. וי"ל מ"מ סדר קדושין באחרונה כו'. וא"ת שלא סדר אותה קודם כתובות. בשביל שלא נפריש בין יבמות לכתובות. שענינם אחד ענין ביאה. ושהיו דבריהם נקשרים. וכו'. הי"ל לכתוב בראשונה קדושין ואחריה גטין. עמ"ש דוחק. וי"ל בזה עם מה שאמרו חז"ל כל שאינו יודע בטיב גטין וקדושין. לא יהא לו עסק עמהן. ורגילים לפרש בטיב דיני קדושין שאחר גטין דווקא הוא. משום דתקיפי למגמרינהו. ונפק מנייהו חורבא בדבר שבערוה. אם אינו יודע ובקי בהן ובהלכותיהן. ואיכא למימר דרמזה נמי רבי להך מילתא. בסידורא דמתניתין ועחי"ג.

האשהעמ"ש בס"ד בריש כתובות. והכא דנסיב לה בה"א. נ"ל שבא להורות על האשה המבוררת (וכמ"ש גם התו'. אלא שלא פירשו מה ענין הבירור באשה דקרא) והידועה באשה גמורה.

לאפוקיאיילונית שלא הכיר בה. דאינה נקנית בשלשה דרכים לגמרי. ואפילו גיטא לא בעיא. כמ"ש התו' ריש יבמות. והיינו משום דלאו אשה היא (אלא דוכרניתא) כי אם בשתוף השם. ולא הידועה הנרצית כאן.

הואהדין למי שקידושיה קידושי טעות דלא מהני בה. אפילו בנה מורכב על כתפה. אינה קנויה. ויוצאה בלא גט. משום דלא הויא האשה הידועה והברורה. ולא חלו קדושיה מעיקרא. ורמזה נמי רבי במתניתין.

נקניתפריך גמרא ליתני מתקדשת. ואע"ג דלא שייך לישנא דקידושין בסיפא. מיהו הוה ליה למתני ונתרת. דשייך גבי קדושין תו'.

בדינרהוא קצ"ב פרוטות (סימן לדבר. לשון כתוב קצב אחד. ר"ל דבר קצוב) הוא ודאי דבר חשוב. והוא חלק ראשון של מטבע הגדול. שהוא הסלע. היינו דאמרינן בגמרא. כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמה אדינר. ולמה לא אמעה. או אפונדיון וכדומה ממטבעות קטנות. אלא משום דכל אחד ממטבעות הפחותות מדינר. חוזר ומתחלק עד פרוטה. א"כ מאן מפיס הי מנייהו ניהו. להכי אוקמה אדינר. שלמעלה ממנו הוא הסלע. שהוא מטבע שלם. שאין למעלה ממנו בכסף.

ומחציתוהוא כופר נפש. ש"מ דנפש מישראל. שוה שני שקל (עיין ברכות הורי)

ועודדילפי מגירוע כסף כו'.

א"נשיערו ב"ש אחד ממאתים בכתובה של בתולה.

ומאתיםהם מזון לשנה (כמ"ש שילהי פאה) אם יש לו מאתים חסר דינר. אפי' אלף נותנים כאחד. ה"ז יטול. נמצא כשמחסר עצמו דינר. יוכל להתפרנס אם הוא עני.

בפרוטהמלשון פרט וכלל. שהאיסר כולל פרוטות הרבה. והפרוטה פורטת חלקי האיסור כמה הם. ועיקרו מלשון תורה. ופרט כרמך. וסודו עיין בברכות הורי.

בפרוטה וש"פז"ל תו' תימה. דלא הו"ל למתני אלא בש"פ כו'. וי"ל משום דתני בכסף מפרש באיזה כסף כו' ופרוטה לב"ה. ולפי שלא נטעה לומר כסף דווקא. ע"כ.

ואכתילא מיחוורא. דהאמרינן פריטי דכספא לא עבדי אינשי. א"כ הפרוטה דקתני אין זה כסף. אלא שוה. א"ה הדרא קושיא לדוכתה. לא לתני אלא ש"פ.

איבראאורחיה דתנא למתני' לא זו אף זו. והתם (בהזהב) באגב מייתי להו חמשה. נסיב דרך קצרה.

האיטלקימפרש ר"ת ע"ש איטליא של יון. כך נראה לפרש ודאי. וכ"כ בערוך. אלא שיל"ד מחמת אותה ששנינו ביין האיטלקי. עמ"ש בפב"ס בס"ד.

ובגרעוןעיין שי"ע (סימן אבג).

נכסים שיש להם אחריותנראה שפירושו כמו עליהם. ר"ל שהקרקעות יש עליהם האחריות. שמקבל עליו הלוה או המוכר. שאם אין לו לשלם. או נלקח המקח מיד הלוקח. מחמת המוכר. ואין לו לפייסו משלו. חוזר המלוה או הלוקח על קרקעותיו המשועבדים וטורפם ואפילו לא כתב לו האחריות בפירוש. הא קיי"ל אחריות ט"ס. ואגב אורחא קמ"ל הא דמקרקעי משתעבדי לב"ח. אבל לא מטלטלי. דלא סמכא דעתא דב"ח עלייהו. ועל כן אין עליהן אחריות בסתמא. ואין נגבין מלקוחות. עד שיכתוב וישעבד בפירוש. מטלטלי אגב מקרקעי. דכה"ג ודאי משתעבדי. וגובין אותן מלקוחות. לדינא דגמרא.

אבלאין לפרש להם כמשמעו. ר"ל שהקרקעות הנמכרים. יש להם אחריות. אם יצאו עליהם עוררים מחמת המוכר. חוזר הלוקח הנטרף וגובה מעותיו מקרקעותיו של המוכר. או מלקוחות שקנו אחריו. אם לא מצא מלגבות מהמוכר עצמו. משא"כ במטלטלין שאין להם אחריות. אם נלקחו בסבת המוכר. מיהת שלא לחזור על המשועבדים.

דהאודאי ליתא. דאי מכר שלא בשטר. מאי שנא מקרקעי ממטלטלי. תרוויהון לית להון אחריות על הלקוחות. כיון דלית להו קלא. ואי בשטר אידי ואידי אית להו. וטרפי ממשעבדי אפילו לא פירש את האחריות. ט"ס הוא. לא שנא קרקעות. לא שנא מטלטלי. כמקרקעי דמו. זה פשוט. ועח"מ סרכ"ה.

אחריותנ"ל שהוא מלשון אחרית ותקוה.

ובחזקהכתב תי"ט. ותמה אני אמאי שייר קנין חליפין ע"כ.

לענ"דדבר פשוט הוא שנכלל בקנין כסף. דשוה כסף. ככסף בכל מקום. אצל הדיוט. וכדאשכחן נמי לעיל לענין קידושי אשה וקנין עבד. וחליפין נמי מתורת כסף אתו. דאל"ה מהיכא ניתו. דליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא. והכי הוא ודאי. דהיינו קנין כסף ממש. דשוה כסף וכסף. דבר אחד הוא בכל הקנינים.

והיינודתנן בסמוך גבי חליפין. הנעשה דמים. דתורת דמים עליו. מאחר דנישום בדמים. והא דאין קונין במטבע. משום דדעתיה דאינש אצורתא. דעבידא דבטלה. אבל בלי משקל ובלי מנין. אין הכי נמי דקני. ופירות משום דלא הוי דומיא דנעל. דלא פסיד. וחשיב שוה פרוטה בכל שהו. ומשום דקונין בכלי כל שהו. ואפילו מחט מיקרי שוה פרוטה. כמו לענין שבועה. משא"כ פירות. דמשכחת דלא הוו ש"פ. משו"ה ליתנהו בחליפין לגמרי. דוק.

אלא במשיכהערפ"ד דמציעא.

במשיכהערפ"ד דבתרא.

במשיכהה"ה במסירה והגבהה. עתי"ט. שכתב ואכתו קשיא חליפין לא יקנו כו'. ותירץ רמ"ז נ"ל כמ"ש ח"מ. סקצ"ה דאין קנין סודר מועיל. אא"כ מקנה לו החפץ מיד. אבל אם אמר קנה סודר זה. ותקנה לי חפצך אחר שלשים יום. לא קנה. דבשעה שיש לו להקנות. כבר החזיר הסודר לקונה. משא"כ אם היה קונה במעות וכיון שק"ס מקנה מיד. ילך ויביא מקנתו לביתו. ואם לא הלך. איהו דאפסיד אנפשיה עכ"ל.

לאידענא מאי קאמר. אי הכי. בכסף נמי איהו דאפסיד אנפשיה. דהא סתמא ודאי מהשתא הוא דקני. עד שיתנה בפירוש שלא יקנה עד אחר שלשים (ואפ"ה חשו לה חז"ל) וכן בסודר. השתא הוא דקני עד דמפרש. ומאי איכא בין קנין סודר. לקנין דכסף. על כן אין הבנה לדבריו הללו. וכמדומה אני דקסבר בכסף בכל גוונא קני. ואפילו התנה שלא יקנה עד אחר שלשים. יקנה אחר שלשים כפי תנאו. ואפילו נתאכלו המעות הילכך כיון דהויא מילתא פסיקתא. דבכל ענין יכול להקנות בכסף. משו"ה תקנו ליה משיכה. משא"כ בק"ס דליכא למימר הכי. משו"ה לא חשו לו חז"ל מטעם שכתב. וגם זו טעות היא בידו במ"כ. דודאי בקנין כסף נמי דינא הכי. אי לא אקני ליה מעכשיו. כדאיתא בסי' קצ"א. ובכה"ג בק"ס נמי קני. אלא לא שנא.

כלע"פ רע"ב שכתב ואין שם דרך שיועיל בקניית המטבע. היכא דליתא בעינא אלא להקנותו אגב קרקע ע"כ. אי נמי באודיתא כעובדא דאיסור גיורא.

ודווקאבש"מ. אבל לא בבריא. דלא כדמר אבא בתשו' (ט"ז) הכ"מ. מאן יהב לן מעפריה ומלינן עיינין. ברם בהך מילתא לא דק כמ"ש במקומו בס"ד.

**כל מצות הבן על האב.**המוטלות על האב. ז"ל תי"ט. ונ"ל דעקים תנא לישנא וקתני מצות הבן כו' לאשמועינן דאלו המצות שחייב האב לבנו. הם ג"כ מצות הבן עצמו. ע"כ.

האפשיטא לא צריך לאשמועינן. זיל קרי בי רב וערל זכר אשר לא ימול. על כן אני אומר בלשון אחר. כי אלה המצות. של בן הם בעצם וראשונה. והאב אינו מתחייב בהם אלא מתורת שליחות וערבות. מאחר שהן מוטלות על הבן לקיימן. והוא אי אפשר לו לעשותן בעצמו. דאנוס. ואינו בכחו עדיין. לפיכך מוטל על האב לעשותן בשבילו. כי היכי דכי ליכא אב. מיחייבי ב"ד וכל ישראל לממהליה. מדין ערב. שכל ישראל ערבים זה בזה. וכי איתיה. ודאי דעליה רמיא טפי.

הילכךאני אומר. שאין כאן עיקום בלשון כלל. אבל לשון צח וברור בחרו להם חז"ל. שבודאי מצות הבן על האב לעשותן במקומו ובחריקאיה. וסיפא נמי דווקא. שבודאי מחויב האב לחנוך את בנו בכבוד ובמורא. ולזכותו ג"כ בשכר המצוה הגדולה. ואע"פ שאם רצה למחול על כבודו. מחול. זה דבר אחר רשות בעלמא. ואפ"ה מי לא מיבעי למעבד ליה הידור.

ונראהמשום דבן עקר. ובמילי טובא מיחייב ליה. נקטיה. מיהו לא דווקא בן אלא ה"ה לבת. במילי דשייכא בה. כגון ללמדה מצות הנוהגות בנשים (אע"ג דאינה בחינוך עיין מגדל) ולהשיאה. ולהשיטה בנהר נמי. דהאנשים חייבים (ונשים פטורות) דמאי שנא מבן. וה"ה במצות האב שעל הבן. ודאי ל"ש בן או בת. אלא דבנשואה איכא לפלוגי בין בן לבת. אברא סיפא עדיפא. דאב נמי לאו דווקא. דבמצות אב על בן. אב ואם שוין לכל דבר. אלא דכבוד אב עודף על כבוד אם.

וכל מצות האבכו' עתי"ט פירש"י אם היה חולק עם אחד בדבר הלכה כו' והרמה"פ זה א"צ דהיינו סותר דבריו. ואני אומר צריכא רבה. כי מצינו כ"פ רבי חולק ע"ד אביו. ואמרו האב ובנו כו' נעשים אויבים זה לזה בשער כו'.

חוץלשון תו' וקשה. אמאי לא תני חוץ תרומה ומעשר. וי"ל כו' משום דלא גזרו במקומות הרחוקים מא"י. וטעמא משום דאינן מוטלות אלא על מי שי"ל קרקע ע"כ. וז"ל תי"ט. ואע"פ שמי שקנה טבל ודאי שנתחייב לעשרן כו'.

שכחדמן התורה פטור. דדרשינן זרעך. ולא לוקח. וכיון דאפילו בארץ ישראל פטור הלוקח. לא ס"ד דליחייב בח"ל אפילו מדרבנן. והיכי ליתנייה. לכן א"צ לדוחקו כלל.

כל העושה מצוה אחתיתרה על זכיותיו. כדי שיהו זכיותיו מכריעות לכף זכות. מיטיבים לו ומאריכין ימיו. בעוה"ז. ונוחל ארץ החיים בעוה"ב. ככתוב והחוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קדשי. הכי דייקא מתני' טפי. וכ"ה פירש"י. ואזדא למסקנא דגמ' אלימא דרבא.

**ומתני'**דלא כר"י. דס"ל ש"מ בה"ע ליכא. אלא ודאי יש פירות למצות בעוה"ז. וגם הקרן קיימת לעוה"ב ברוב זכיות מיהא (משא"כ במחצה על מחצה כדבעינן למימר. ובמעוט זכיות. אליבא דכ"ע יש ש"מ בעוה"ז. אבל לא נשאר כלום לעוה"ב. כי משלם לו ע"פ להאבידו) והא דתנן התם אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם. הני ותו לא. מיתוקמא שאם היתה שקולה (הכף. ואית במחצה זכיות. חד מהני) מכרעת. וחשיב כרובא. ואינו צריך למצוה יתרה דמתני'. וכי לית בהו חד מהני בעינן יתרה. והא דאמרינן בבינונים רב חסד מטה כלפי חסד. היינו להטות הכף לזכות. למלטם מדינה של גיהנם. ולנחול חיי עוה"ב. אבל אין להם פירות בעוה"ז אדרבה צריכין מירוק עונותיהן בעוה"ז. כך נ"ל פשוט וברור בס"ד בלי שום גמגום. ולא ידעתי מה ראו התו' ותי"ט לדחוק בו. וסיפא דקתני כל שאינו עושה מצוה א' כו'. על כרחך לא היא דומיא דרישא. אלא מיירי שאינו עושה מצוה אחת אפי' רק להשלים למחצה זכיות (כפי' הר"מ ז"ל שהוא מוכרח ודאי כמ"ש תי"ט) ואז הדבר בהפך. כי הללו אוכלין קרן ופירות בעוה"ז ומכלין הכל בפ"א (ומ"ש אין מטיבין כו'. היינו ע"פ הדין אין מטיבין לו לזכותו. כדרישא. כי מה שי"ל טובה לאלו בעוה"ז. אינה ממדה טובה. אלא מדת פורענות. ולרעתם משא"כ הטובה דרישא. שהיא ודאי טובה גמורה) אבל בינונים השקולין. אינן נוטלין כאן כלום. ונשאר להם הכל שמור לע"ל. והמוכרעים בזכיותיהן היינו צדיקים גמורים. אוכלין בעוה"ז. ונוחלין לעוה"ב. כמו ששנינו בפ"ה דאבות. הרי אלו שלש כתות ליום הדין. ושטה זו נוחה ומיושבת מאד ועמש"ל בבית העצל בס"ד ובסוף עלית הבטחון.

מטיבין לולעולם הבא כו' עתי"ט דאזדא לה שטת רע"ב בהא כאביי.

וצ"עמאי שנא דאזיל בתר אביי. ולא פרשה למתני' כרבא. דביה סליק תלמודא. ובכל דוכתא הילכתא כוותיה (בר משית פסקי דדיני) ומתני' נמי דייקא טפי. וכמש"ל בפ"א. ועמ"ש בס"ד ריש פאה.

**וכל מי שאינו עושה מצוה אחת.**שיהיה מחצה על מחצה. עתי"ט שהאריך ויצא לחלק שאינו דומה צדיק מרובה בזכיותיו כו'.

וזהוממש מה שאמרו התו'. ועמ"ש שם בס"ד.

וצריךלידע דהא דפליגי ר"י ור"ל בפסוק ופערה פיה לבלי חוק. דמר אמר אם לא קיים אפילו חוק אחד. ומר ס"ל אפילו לא שייר אלא חוק אחד צריך לפרש דאליבא דמתניתין דהכא קמפלגי מאי אחת דתנן. היינו דברישא כי איכא אחת יתרה. סגיא ליה לר"י להיטיב לו. למר כדאית ליה. בעוה"ז ובעוה"ב. ולמר כדאית ליה בעוה"ב לחוד. ובסיפא. אפילו באחת משלמת למחצה זכיות בלבד. סגי למלטו מיד שאול. אבל לר"ל. על כרחנו צ"ל דה"פ. סיפא דמתני' דומיא דרישא. דאם אינו עושה יתרה. עכ"פ אינו נמלט מדינה של גיהנם. מאחר ששייר חוק שעליו לעשותו. להכריע הכף. להצילו מפי שאול. ודוק.

אינומן הישוב. ופסול לעדות. עמ"ש בס"ד במו"ק ח"מ (סל"ד).