מקדשדאסר לה אכ"ע כהקדש. ולשון התקדשי. כתו' כלומר להיות לי מקודש לעולם. בשבילי ע"כ.

**קשיא להו.**האי כי אמר לה התקדשי לי. או תהא מקודשת לי. הא קאסר לה אדידיה כהקדש. על כן הוצרכו לפרש אליבא דגמרא מלת לי. בשבילי. ולפשטא דמילתא. מקודשת מלישנא דקרא. לא תהיה קדשה. דקדשה סתמא. היינו העומדת ומיוחדת לזנות לכל העולם. וכשאומר מקודשת לי. הרי בכך מייחדה ומייעדה לעצמו בלבד. כי ברוב אין קדש לגזרת בעלי הכבד. אלא לשון הזמנה. התקדשו למחר ואכלתם. והקדישם ליום הרגה. הקדיש קרואיו. קדשו עצרה. וכן האשה המקודשת. אם מוכנת למשכב נואפים. או מזומנת למשכב איש מיוחד. כך היא קרויה.

אלאשבלשון חז"ל. הרגילו להשתמש בלשון סתמי. על המקודשת לאיש מיוחד. וזה שהוא לשון פעול. יורה היותה מקודשת מזולתו. כי הפעול מקבל פעולתו מן הפועל בו. משא"כ קדשה. אינה פעולה. אלא מזמנת עצמה למשכב. בלי שפעל בה אדם מאומה לזאת ההכנה. רק מנטייתה ותאותה לפעולה המגונה.

ונמצא של זהבאפשר למצוא מטבעות של כסף. חשובות משל זהב. כגון אותן של מלכים קדמונים ישנים מאד. החשובים הרבה ויקרים ביותר אצל מכיריהם. ולפי הצורה בלבד. נערכים. ואין משגיחין כלל על שיווי משקל הכסף והזהב. ולפעמים אפילו הם של נחושת. יקרי הערך הם מאד יותר הרבה משל זהב החדשים. ושוקלים תחתיהם הרבה של זהב. וכענין זה כתבתי בס"ד במו"ק ח"מ (סרכ"ז) לענין אונאה.

לשבחלפמ"ש לעיל. י"ל לשבח מאי לשבח דמים. בכל ענין. איך שיהא שיווי הדמים יותר.

**אע"פ ששלח סבלונות לאחר מכן.**הא קודם חוששין. עמו"ק (סמ"ה).

אינה מקודשתכתו' וא"ת מי גרע מהמקדש ע"מ שאדבר עליך לשלטון.

ע"לבתי"ט ד"ה רי"ה אומר.

בשור הנסקלמת ושחוט. אבל כל זמן שלא נסקל. כתו' דמותר בהנאה לדר"ת.

וקשיאלי' אי הכי. מ"ט אם הקדישו בעליו. אינו מוקדש. ליקדיש לדמי הנאה. ושכר מלאכה שבו. כל זמן שהוא חי. וי"ל בדוחק. לפי שבודאי אין משהין את דינו. אם משום דומיא דבעליו. דאין מענין דינו. ועוד משום דכל עוד שהוא חי. איכא תקלה. וקלון. על כן חיוב הוא למהר לסלקו. ולית ביה ש"פ בשווי הנאתו ושכר פעולתו. הילכך אין הקדש חל עליו. ולפ"ז אם קדש בו האשה אף מחיים. אינה מקודשת. וצ"ע.

ובצפרי מצורעכתו' דמשולחת נמי מתסרא משחיטת חברתה. והכי מסתברא. דאל"ה. לא מיקיים קרא. ושלח את הצפור החיה.

נמצינולמדין שגם כאן יש איסור חוזר להכשרו.