**המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו.**הוא הדין סיכך גפנו של חבירו ע"ג תבואתו של חבירו ה"ז קידש אליבא דת"ק. (והכי איתא בירושלמי) כדמוכח דמהדר ר"י לת"ק מעובדא דר"ע. והתם תרווייהו לאו דיליה נינהו דהקרקע בשביעית אינה שלו. ושמע מינה דת"ק אפ"ה ס"ל דאוסר לעולם אפי' בששניהם אינן שלו:

והאדקמ"ל בשהאחד שלו. להודיעך כוחן דר"י ור"ש דשרו אפי' בכה"ג. ולא אמרי' הואיל וגפנו נאסר דשלו הוא. תאסר גם התבוא'. ומשום דכחא דהתיר' עדיף [ברכות ד' ס' ע"א]. ותו דהילכתא כוותיהו דר"י ור"ש. להכי נסיב ברישא רבותא אליבייהו. ומשום דפליג ת"ק אפי' בששניהם אינן שלו. קאמר ליה ר"י אודי לי מיהת בהא דלא קידש דמעשה רב:

**ה"ז קידש.**נ"ל פשוט דמ"מ בעי מיהא דהוסיף במאתים. אבל כל כמה דלא הוסיף ודאי לא איתסר. דהא הו"ל זרוע ובא. וקיי"ל אפי' בשלו הוסיף אין. לא הוסיף לא. דכתיב המלאה כדאי' פ' כ"ש:

משנה לחם ובא מעשה לפני ר"ע ואא"א מקדש דש"ש ומה שיצמח מהתבואה והגפנים. הרי הן פירות שביעית הפקר לכל.

**קוצרו ואפי' במועד.**לשון הרע"ב ואע"פ שאין אדם אוסר שאינו שלו [חולין ד' מ' ע"ב]:

הוכרחלפרש כן דליכא לאוקמה אליבא דת"ק דלעיל דאדם אוסר שאינו שלו. דא"כ מאי מהני קצירה אחר שכבר נאסר ביד האנס. וזרוע מעיקרו הוא בהשרשה. ואף על גב דהכא תרווייהו אינן שלו. הא אוכחנא לעיל דאפי' בכה"ג פליג ת"ק. ומעתה קשה מ"ש בתי"ט אמאי פסקו הר"מ והרע"ב לעיל כת"ק והא סתם לן תנא הכא כר"י ור"ש:

איבראלדידי חזי דלק"מ דהא לפירושא קמא דכתב רע"ב אפי' תימא כרבנן דאסרי אתיא מתניתין דהכא. והא דקוצרו אפי' במועד. לאו משום פסידא אלא משום איסורא דמחזי כמקיים כלאים אצרכוהו לקוצרו. והא דקאמרי המפורשים ואע"פ שאין אדם אוסר וכו'. מלתיה יתירתא נקטי לפרושי למתני' אליבא דכ"ע דאפי' לר"י ור"ש נמי תיתי. וה"ה דלא הוי דבר האבוד אליבא דת"ק. דכבר הוה אבוד מעיקרא. ומיהא מתניתין שפיר מיתוקמא כת"ק דלעיל נמי. והשתא מאי אולמיה דהאי סתמא למיפסק הלכתא כר"י:

ותוללישנא אחרינא דכתב הרע"ב דמשום פסידא נגעו בה ושרו לקוצרו במועד. נמי תיתי מתני' כת"ק דאוסר בשל חברו. והכא במאי עסקינן בשזרע האנס את הכרם כשהוא סמדר ויצא מלפניו עד שלא הגיעו הענבים לפול הלבן. דקיימ"ל זרעים אסורים משום קנסא בלחוד. והגפנים מותרים לפי שלא הגיעו עדיין לעונת הפירות שיתקדשו משו"ה שרו ליה רבנן לקצור במועד משום פסידא. שלא יגיעו הענבים בתוך כך להיות כפול הלבן. ויאסרו אף הגפנים אם לא יקצור במועד:

ואםלא מצא פועלים עד שליש קוצר כדרכו ואפי' לאחר המועד. דאינן נאסרין אפי' יגיעו בתוך כך לפול הלבן כיון שלא נתעצל מלעקור הכלאים (וכצ"ל גם לפי מה שפירשו המשנה בשיטת ר"ע ולפירוש הב' דרע"ב. ודקאמר הרע"ב מ"מ אם הוסיפה מאתים לאחר שחזרה לבעלים קידש. ר"ל אם נתיאש ממנו ונעצל לגמרי וק"ל) והוי ליה כרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו [פרק ה' משנה ו']. דמותר אליבא דכ"ע אפי' הוסיף מאתים בנתים. הכין אתי שפיר פירושא דמתני' אליבא דת"ק נמי ולהוי סתמא כוותיה. ואזדא לה תמיהת התי"ט לגמרי דלא תקשי סתירה על פסק המפרשים. ומה שכתבו פירוש המשנה אליבא דר"י ור"ש לאו בדוקא. דהא אינו מוכרח כלל אלא לפרושי אליבא דכ"ע:

**מאימתי נקרא אנס משישקע.**מאותה שעה חשוב הכרם כשלו ויקדש כל מה שזרע בו:

וא"תתינח אי מפרשינן רישא דמתני' בשטת מ"ד א"א אוסר שאינו שלו. קמ"ל השתא בסיפא מאימתי חשוב כשלו לאוסרו מיד כשיזרענו דלא תהני ליה קצירה. כי הדר אתא ליד בעלים ישראל. אלא למאי דפרישי' נמי אליבא דת"ק מי ניחא. הא כיון דאית ליה אדם אוסר אפי' שאינו שלו. מאי איריא משישקע אפי' בלא שיקוע נמי איתסר ליה כי זרע לי' בשהגיע לעונת שיתקדש. ואי לא הגיע הא אמרן דת"ק נמי מודה דאינו מתקדש:

האלאו מילתא דהא אמרינן זרוע מעיקרו בהשרשה. זרוע ובא הוסיף במאתים אין. לא הוסיף לא כדאייתינן לעיל. וכי אמרינן בכה"ג אדם אוסר את שאינו שלו כשהוסיף במאתים דוקא. והשתא אתי שפיר דרישא דאיירי בלא שיקוע בעינן דוק' גמר פירי ענבים לפול הלבן ותבואה משתשריש או שתביא שליש ותוסיף במאתים ביד אנס. וכשלא הגיעו שתיהן לעונה זו אפי' הוסיף מאתים קודם שיצא מלפניו אית ליה תקנתא דקוצרו כנ"ל:

וסיפאאיצטריכא ליה דבשיקוע היכא דהגיעו הענבים לעונת שיתקדשו בעודם ביד האנס. נאסרו מיד אפילו לא הוסיף עדיין במאתים. אלא תיכף שזרע התבואה והשרישה בידו נתקדש הכל. דהוי ליה זרוע באיסור מעיקרו כיון דבשלו זרע. וזרוע מעיקרו בהשרשה סגי ליה. היינו דקמ"ל בסיפא מאימתי נקרא אנס לאסו' הכרם ע"י זריעתו בהשרשה לחוד. משישקעו דחשוב כשלו דהו"ל זרוע מעיקרו באיסור. דינו בהשרשה ולא בעי הוסיף ודו"ק:

משתשרישעיין בפירוש הר"ש אם תרצה לעמוד על עיקר דבר זה: