**כלל אמרו.**עפ"ק דפאה:

**חייב במעשרות.**בזמנים ששנויים להלן. ובתי"ט כתוב כאן פירוש כשאוכל קבע. ואין לשונו זה נופל על לשון המשנה. כי עדיין לא הוזכר הזמן הקובע לאכילת קבע. ונראה ששגגת הדפוס היא שקבע לשונו זה שלא במקומו. וראוי להיות לקמן במ"ב דתנן מאימתי הפירות חייבות במעשרות. עלה קאי דפירושה כשאוכל קבע. וכך צריך לתקנו:

משנה לחם אוכלעיין שילהי פירקין ועמ"ש בס"ד מ"א פ"ט דתרומות.

משנה לחם האגוזים משיעשו מגורהעפר"ש דמייתי אגדה מה אגוז יש בו ארבע מגורות. ש"מ דגדולים שיש להם קלפה בפנים. שחולקתם לשנים חלקים גדולים. והם לארבעה. הם קרוים אגוזים. והאוכל שלהם אינו חלק כשל קטנים. שהם נקראים לוזים.

**התלתן משתצמח.**עמ"ש בס"ד מ"ה פ"א דתרומות:

משנה לחם החייב בשקדים המרים פטור במתוקים קשיא לי הא תנן פ"ד דשביעית. ושאר כל הפירות משיוציאו. ותנן נמי התם. כעונתן למעשרות. כך עונתן לשביעית. ואליבא דר"י הכא השקדים משיעשו קלפה. ואפשר דת"ק הכי ס"ל בשקדים. דלא פליג ר"י אלא אאגוזים. דכייל להו עם שקדים. ושקדים אתאן נמי לכ"ע. בין הכי ובין הכי. סתם שקדים חייבין בקטנן. וצ"ל הא דמתוקים קטנים פטורים. אגורן דלקמן קאי. ר"ל אע"פ שהגיעו לעונת המעשרות. ורשאי לעשרם אם ירצו. אך עדיין אוכל מהם עראי עד שיתבשלו כל צרכן. אהא קאי דפטור במתוקים קטנים. דאכתי לא הוי להו גורן. אע"ג דהוו פרי. ואיידי דקתני רישא ובירק כו'. דליכא לפלוגי בהו בין גדולים לקטנים. קמ"ל בשקדים יש חילוק. אבלאין נראה לחלק בין קטנים לקטני קטנים. דוק. ועסי"ג פכ"מ (דלו"א) מ"ש בס"ד על התו'. ד"ה לא נטעי.

**איזהו גרגן למעשרות.**אימתי הוקבעו למעשר ואסור לאכול מהן עראי. משיפקסו וכו'. דהו"ל גמר מלאכה כמו דיגון הגורן בתבואה:

וכמושבתבואה אין הטבל מתחייב במעשר אפי' נגמרה מלאכתו. עד שיראה פני הבית [ב"מ פ"ח ע"א]. הכי נמי בפירות גמר מלאכה דידהו. לא קבע אלא בראיית פני הבית. והכי אוקימנא למתני' משיפקסו בבית כדאיתא בפ' הפועלים. והא דתני סיפא בד"א במוליך לשוק עיין לקמן בסמוך:

**משיפקסו.**משינטל פיקוס שלהן. ר"ל שיטול האדם פיקוסן ולא שיפול מאליו. כ"פ הר"מ והר"ש ז"ל:

ודיקאנמי דקתני ואם אינו מפקס. ומדסיפא בדידיה. רישא נמי בדידיה איירי. וקמ"ל דאע"ג דאכתי לא גמר פיקוסייהו. אפ"ה גמרן בידי אדם נמי הוי גמר מלאכה. והכי אמרינן בגמרא בהדיא. דמשו"ה לא תני נמי עד שיפקסו. אלא משיפקסו דמשמע אתחולי פקוסייהו. דהיינו לא שפוקסין מאיליהן. אלא ע"י אדם. וכ"ש אם נפקסין מעצמן:

והאדפיקוס קובע אוקימנא בגמ' בראה פני הבית דמשיפקסו בבית דווקא. ונתקשו בזה התו' [ב"מ ד' פ"ח ע"ב ד"ה ולא] דלהוי כמכניס התבואה במוץ. ותירצו דשאני קישואין ודילועין שדדרך לפקסן בבית. ומדברי הר"ש נראה דל"ד כלל לתבואה דכיון דאין גמר מלאכתה אלא ע"י דיגון. משו"ה לא חשיב ראיית פני הבית כשמכניסה במוץ. אפי' מירחה אחר כך משום דבעינן ראייה בהכנסה דווקא. אבל הני דאף בלא פיקוס נמי זימנין דהו"ל גמר מלאכה. כדתנן ואם אינו מפקס וכו'. דש"מ דאין הכרח לפקסן. משו"ה חשיבא ראייה אף שהכניסן קודם פיקוס. הכי משמע לי מלשונו של הר"ש. עם היותו מגומגם בנוסח שלפני ונכון הוא:

איבראלא ידענא מאי דוחקייהו דקשי' להו ואינו מוכרח כלל ממ"ש משיפקסו בבית דר"ל שיהא פיקוסן בתוך הבית. אלא לישנא קלילא נקט איידי דהוי בעי למימר משיפקסו בשדה אמר נמי משיפקסו בבית. והמכוון מבואר דה"ק משיפקסו ויראו פני הבית. דתרתי בעינן:

ולאהבנתי מ"ש התו' מדפריך עד שיפקסו מבעי ליה. דודאי ה"פ עד שיפקסו הו"ל למימר. דהוה משמע אפי' הכניסן לבית אינן חייבים עד שיפקסו תחלה. ואח"כ יכניסם לבית וק"ל. ולא אוכל להבין איך אפשר לפרש כוונת הגמ' כדבריהם ז"ל. דבעי דווקא שיפקסו תוך הבית אטו לא סגי בלא"ה. ואם פקסו בשדה והכניסן מי נימא דלא הוי גרנן:

ותולא ידענא מאי ק"ל אפי' לפ"ד. דהיכא מוכח דהכנסה במוץ פוטרת לגמרי. אפי' אחר מירוח. דהא פשטא דר"א לא משמע אלא אכילת עראי. כדקאמר שתהא בהמתו אוכלת ופטורה וכפירש"י שם:

ואימשום דאמרינן גבי חבר שמת אימר לא טבילי דעבד כר"א [פסחים ד' ט' ע"א]. מהכא נמי לא משמע מידי דמאן לימא לן דעשאן כרי ומירחן. דילמא מעט מעט דש אותן דרך עראי. אע"פ שכינס מגורה מלאה. וכן משמע לי בדעת הרמב"ם ז"ל וצ"ע:

**ואם אינו מפקס.**שאינו מסיר הפיקוס ומוכרן בפיקוסן לפעמים. אבל אם אינו צריך לפקסן שכבר נפקסו מעצמן כל שכן דהוי גרנן כדכתיבנא. דהא גמר להו פיקוסייהו:

**משישלק.**ניקודו כמו כן מהנפעל $משישלק ע"י אחרים. כנז':

ירקכולו קמוץ. משיאגד מהנפעל:

**כלכלה.**בלוקט תאנים איירי. שכן דרך תאנים לכונסן בכלכלה. וכי הא דתנן לקמן פ"ב כלכלת תאנים. והכא בפירות הנאכלין לחין עסקינן. דגמר מלאכה דידהו במילוי כלי או ליקוט כל צרכו הוי. ולקמן מפרש דין גמר היבשים:

ולמהשפירש הרע"ב הך מתני' נמי בירק. קשיא תרתי בירק למה לי. דהא כולהו שמעינן בקמייתא ולתני נמי מחפה לעיל. אטו כלכלה אצטריכא ליה. אלא מיחוורתא דהכא בפירות האילן שהן נאכלין סמוך ללקיטתן קמיירי. ואל"ה תקשי נמי אמאי לא אשמעינן גרנן למעשרות כשאינו רוצה לייבשן וק"ל:

**בד"א.**שזהו גרנן. במוליך לשוק. דשמא ימצא לקוחות ויהיו הפירות טבולים כמ"ש הרע"ב. משמע דמיד שנגמרה מלאכתן נאסר לאכול מהן עראי במוליך לשוק. משום דשמא ימצא לקוחות. והוטבלו למפרע משעת גמר מלאכה:

ולאאוכל להבין זה דהיכן מצינו כיוצא בו שהמקח יקבע למפרע. והא בכולה מכילתין מוכח איפכא. וביחוד בפ"ב דהמעלה פירות למכור אוכל עד שמגיע למקום שהולך או ששובת כנז' שם. ואליבא דכ"ע לא נאסר בהן משעת הליכתו ואף במקום המכר הנז' אינו אסור אלא מחמת שנכנס בבית ע"ש:

ואיבראאע"ג דמהירושלמי יצא להם דבר זה למפרשי' ז"ל. מ"מ נ"ל דלפי שטת גמרא שלנו אין אנו צריכים לכך. ותתבאר כוונת המשנה בריווח. ואתי נמי שפיר הא דנתקשו הר"ש והרא"ש ז"ל במשנתנו. דלא סלקא להו שפיר אליבא דסוגיא דידן דפ' הפועלים. דאוקימנא למתני' משיפקסו בבית. אימא סיפא בד"א במוליך לשוק. אלמא מוליך לשוק מיחייב בלי ראיית פני הבית:

והיאבאמת פליאה גדולה לא אוכל לה. ולא אדע במה נתפייס הר"ש שכתב ולמסקנא דלא אמרו אלא בזתים וענבים ניחא. ומאי ניחותא וכי אפשר להטעות כל אותה הסוגיא. שגם המקשן גם התרצן ובעל המסקנא כולם נשתבשו ח"ו ולא ירדו לסוף כוונת המשנה שהוכיחו ממנה. שהרי מפורש בה לפי דבריהם דמוליך לשוק לא בעי ראיית פני הבית. ואיך לא נסתייע ממנה בעל התלמוד כלל להכריח המסקנא. ולא בדרך אב"א. הלא דבר הוא שאין הדעת סובלתו:

גםבפי' הרא"ש ראיתי שנדחק מאד לקיים אותה סוגיא דפירושו בבית שבשדה ע"ש. ואיני יודע מה נסתייע מאותה ששנינו המעלה דהא מהתם איפכא שמעת לה. דהמעלה פירות למכור לא הוטבלו בבית ראשון. ואילו הכא במוליך למכור מיד הוטבלו. ודוק שהוא סתירה לפירושו מכל וכל כאשר יעיד המעיין הישר בלי ספק:

אמנםכל זה גרם להם מחמת שחשבו דגמ' דילן נמי ס"ל כפי' הירו'. לכן נלחצו אל הקיר להניח אותה סוגיא בדוחק עצום מאד:

אבללע"ד פשוט דאליבא דגמרא דילן הכי פירושה דמתני'. בד"א דמשיפקסו הו"ל גמר מלאכה וגורן לאסור אכילת עראי. כשמוליך לשוק מביתו. דהיינו נמי משיפקסו דרישא דאוקימנא בבית. דביתו של אדם טובל לו בודאי. ולא משום מקח העתיד איתסר ליה. אלא משום דראה פני הבית עם הפיקוס. דהכי הוא סתמא דמילתא כשמוליכן לשוק. אבל במוליך מן השדה לביתו. דאכתי לא הויא להו ראיית פני הבית. אוכל מהן עראי אע"פ שפיקסו עד שיגיע לביתו ויראו פני הבית. (והמקשן הוא דהוה ס"ל כפי' המפרשים דלשוק סגי בפיקוס לחוד).

ובהכידיקא מתני' וסוגיא דגמר' טובא בלי שום גמגום ודוחק כל עיקר. וברור הוא מאד בס"ד. ודברי הרמב"ם בחבורו רפ"ג צ"ע שנראה כתופס החבל בשני ראשיו. דמעיקרא משמע דסבירא ליה דפיקוס קובע לשוק גם בלי ראיית פני הבית במסקנא דסוגיא. ולא צריך א"כ לאוקמתא דמישפקסו בבית. אי הכי מנליה דפיקוס דבבית מהני שכתב שם כך עיין עליו ודוק היטב:

גםצ"ע מ"ש הכ"מ על השגת הראב"ד דתירוש ויצהר בגורן תלינהו. שלענ"ד כתב כן הר"א לפי מסקנא דסוגיא. ודומה כאילו לא ראה אותה הרב כ"מ. ואף דעת הר"מ יש ליישבו ואין להאריך:

**הפרד.**התבואה משימרח. מסתמא מיירי כולה מתני' דהכא במוליך לשוק. כמו בבא קמייתא דגרנן למעשרות דרישא. דקתני בד"א במוליך לשוק. עלה קאי וסמיך אההוא לישנא דבד"א דהדר ונקט סירכיה. דסתמא דגורן דהני נמי במוליך לשוק איירי:

והשתאלפום מאי דמסקינן בסוגיא דאייתינן לעיל דלא בעינן ראיית פני הבית אלא בזתים וענבים דלאכילה. דלית להו גורן. ולא מיקבעי כי אם בראיית פני הבית דווקא. אבל בדגן תירוש ויצהר ודכוותייהו כל הני דתנינן הכא דבני גורן נינהו. בגורן תליא מילתא ולא בראיית פני הבית. ואפ"ה פליגי בה. דלהר"מ ז"ל כי לא בעינן ראיית פני הבית בהני דהוו בני גורן. דווקא במוליך לשוק. אבל במוליך לביתו. ס"ל דלעולם בעו ראיית פני הבית ואיתא לדר"י בהני נמי. והשתא אליביה. הבד"א דלעיל קאי אכולהו דבתריה דכלל' הוא דלא חשיב גורן דידהו בלי בית אלא לשוק:

ולהראב"דז"ל כי אתינן למסקנא. משמע ליה דליתיה לדר"י גבי דהני כלל. דכיון דבני גורן נינהו. מיקבעו ע"י גמר מלאכתן בגורן וחייבים מיד בכל אופן. אפי' דעתו להוליכן לבית. ואליביה. הבד"א דלעיל לא קאי אהני דהכא. דודאי כולהו בני גורן נינהו כדגן ותירוש. (דנקטינהו הראב"ד לדוגמא ודוק. אף כי הרב בכ"מ ז"ל לא הבין כך. כמ"ש לעיל שדבריו צ"ע. ודברי הר"מ והר"א שניהם מתיישבים בסוגיא) וליכא לפלוגי בינייהו כדמפלגינן בקשואין והני דלעיל. משום דהנהו דרישא אין גרנן גמר מלאכה דווקא. שהרי נאכלין לפעמים בלי פיקוס כדתנן. וכנז' לעיל. משו"ה לא חשיב גורן במוליך לביתו:

**אע"פ שמרח נוטל מן הקוטעים.**הא מן המרוחין לא. למר כדאית ליה. בשדעתו להוליכן לשוק. אבל לביתו אפילו מן המרוחין. ולמר לא שנא:

**היין משיקפה.**פירושו כדלעיל:

אבל לא יתן לקדרה. דחשיב כמבשל ואש קובעת למעשר. ופירש הר"מ ז"ל שאין המנהג שתקרא אכילת בישול עראי:

האמילתא קשי' לי טובא דהא בהדיא כתב בחבורו ריש פ"ג. דאין האש קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. ואי איתא הא אפי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו קובעת:

איבראהר"ש אסברה לן שפיר דהיינו טעמא דקובע. דכיון דמתבשל חשוב נגמר מלאכה. וכן הדעת נותן שהרי זה תכלית מעשיה. ואין עוד מלאכה אחריה. אבל דברי הר"מ צ"ע דסתרי אהדדי. וגם לא נודע מהיכן יצא לו ז"ל מ"ש בחיבור שהאש אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. והא ודאי מתני' קשיתיה. ועיין לקמן במכילתין פ"ד מ"א.