**היה עובר בשוק.**לפמ"ש הרע"ב בפרקין דלעיל מ"ה. דבמוליך לשוק הוקבעו הפירות למעשר מיד. אפי' לא ראו פני הבית. מתורת מקח דטובל. כיון דעומדין לימכר כמכורין דמו. א"כ הכא צ"ל דלאו במוכר בשוק עסקינן. דאי הכי אמאי אוכלין ופטורין. אלא ודאי במעביר פירות בשוק להביאן עמו לפי דרכו מיירי. שעובר שם ואין רצונו למוכרן. אלא להוליכן לביתו:

ולאהבנתי מ"ש בפי' הר"מ ז"ל במשנתנו. כשזה המוכר המסבב בשווקים. דמשמע דמפרש למתני' נמי במוכר בשוק דומיא דלעיל. ותקשי ליה מאי שנא לעיל דהוקבע אף לאכילת עראי. והכא לא. (עם היות שדעתו למעלה כפירוש הרע"ב כנראה מסתימת לשונו שם):

ואיבראדלישנא דעובר בשוק הכי משמע כדלעיל דמוליכן למכור. ואל"ה בשוק למה ליה. לשתוק מניה. או נימא היה עובר בדרך (אע"ג דא"ל דלרבותא נקטיה דאע"ג דבשוק קאי במקום לוקחים. אפ"ה כיון דאין דעתו למוכרן לא מיקבעי):

אבללדידן ניחא דפרישנא לעיל במוליך לשוק מביתו דווקא. הוא דאקבעו להו. הא לא"ה לא. אתי שפיר דהכא מיירי בעובר בשוק למוכרן. ואמרינן מסתמא מוליכן מן השדה ולא ראו עדיין פני ביתו. והתם ממילא משמע דמביתו מוליכן לשוק. מסיפא דמיירי לביתו. רישא מביתו. אבל הכא דסתמא תנן היה עובר בשוק פשטא דמילתא שמוליך מן השדה כדרכו לסבב בשווקים למצוא לוקחים. ואע"ג דאפשר נמי דכבר ראו פני הבית. אפ"ה אוקימנא להו אחזקתייהו דלא נטבלו עדיין. וקמ"ל אע"ג דמהדר בתר זביני. אפ"ה לא טבילו. כל כמה דלא ראו פני הבית. או שיקבעו ע"י מקח. משא"כ מתנה דלא קבעא:

**אוכלין ופטורין.**דאימר לא ראו פני הבית ולא הוקבעו עכ"ל הרע"ב. משמע דספיקא הוא דאע"ג דאפשר נמי דראו פני הבית והוקבעו. אפ"ה פטורים. וקשיא לי דאף למאי דתרגימנא לעיל אליביה. דמתני' לא מיירי במוכר בשוק דלא איקבעו מדין מקח. מ"מ מאי מהני הא הו"ל ספיקא דאורייתא. והו"ל למימר שיתקנו דמאי. מספק אימר ראו. והא הוי מצינן לתרוצי כדכתיבנא לעיל. דטעמא דמתני' דאוקימנא אחזקה דמעיקרא לא טבילי. אלא דלדידי לא מיקרי ספיקא אלא ודאי הוי משו"ה ניחא. אבל להרע"ב ספיקא הוי וקשיא ודאי. דלחומרא הוה לן למיזל:

ותוקשיא נמי סיפא דרישא. דקתני לפיכך אם הכניסו לבתיהם מתקנין ודאי. ואמאי כיון דמספקא מילתא. אימר ראו וכבר תיקנם בע"ה. דהא רוב ע"ה מעשרין [שבת ד' י"ג ע"א] ונפיק מנה חורבא דאתי לאפרושי מן הפטור על החיוב או איפכא. מתקנין דמאי הו"ל:

ולפימה שפירשתי אתי שפיר דכיון דלא ידעינן דראו. אזלינן בתר חזקה. ואפי' ספיקא לא הוי. אלא ודאי לא נתקנו. דלא אמרינן רוב ע"ה מעשרין אלא גבי טבל. אבל כל זמן שלא הוטבל אפילו בת"ח אין חזקתו מתוקן. משו"ה אכילת עראי בשוק הוא דשריא להו בכה"ג. אבל הכניסו לבית דהשתא הוא דטבילו להו מתקנין ודאי כנז':

טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהם עראי. הרע"ב קיצר כאן במקום שראוי להאריך בטעמא דהך מילתא מאי שנא רישא ומ"ש סיפא:

והרמב"םאסברה לן הכי דכשאומר הכניסו. כוונתו לומר שהן מתוקנין אחר שכבר נטבלו בביתו. ורוצה בזה שרשאין לאוכלן אפילו בבית. ואנן פלגינן דיבוריה דבהא דקאמר שהן טבולין מהימן. ובמאי דר"ל שהן מתוקנין לא מהימנינן ליה. משו"ה איתסרו מיד באכילת עראי. ובעו עשורי דמאי. זהו המובן לי מפי' הר"מ ז"ל:

וצ"לדהאי הכניסו לבתיהם לאו דווקא. דאפי' בשוק נמי בעו עשורי לאכילת עראי. אלא איידי דרישא נקט האי לישנא. ותו דקמ"ל אפי' הכניסום אינן מתקנין אלא דמאי:

ובאמתהוא פירוש נאה במשנתינו לפ"ד ז"ל (ובפירוש הר"ש ז"ל לא מצאתי טעם מתקבל בזה). אמנם כבר אמרנו מהדוחק שיש לדרכם ז"ל במשנתנו:

וע"קנימא הפה שאסר הוא שהתיר. וכ"ש לדרכינו דכודאי משוינן ליה דלא ראו. דעל פיו בלבד נאסרו כטבולין. פשיטא דאית לן למימר הכי ולהימניה בכולה מלתא. אטו בדבוריה מיגרע גרע להו. והא אפילו בספק גרידא אזלת לקולא:

וי"לדהיינו טעמא דמתני' משום דע"ה לא נחשדו על התרומה [סוטה ד' מ"ח ע"א]. וקיי"ל תרומה קובעת בדבר שנגמרה מלאכתו כראיית פני הבית. והשתא אתיא מתני' שפיר טפי. דרישא סתמא בשוק אכתי לאו טבל נינהו. וסיפא כי קאמר הכניסו לבתיכם. כוונתו שיכולין לאכול אפי' בבית שכבר תיקנם. ומהימנינן ליה כדקאמר. דודאי תיקנם שהפריש מהן תרומה גדולה. כדרכו של ע"ה שאינו מפריש המעשרות רק התרומה. וכסבור הוא שהן מתוקנים בכך. משו"ה ודאי מיגרע קגרע בדיבוריה. דהא השתא ודאי טבלו והוקבעו למעשר. ליאסר מיד באכילת עראי. ע"י הפרשת תרומה דאוסרת כדלקמן. ואפ"ה לא יתקנו אלא דמאי אף לאחר שהכניסום. דשמא עישרם נמי. דרוב ע"ה מעשרין. והרי זה פירוש נאה במשנתינו הסתומה וחתומה מאד. וכל זה כתבתי עפ"ד המפרשים למשנתינו בע"ה:

איבראאיכא לאוק' נמי לכולה מתני' בחבר. והכי מסתבר' טפי וכמ"ש לקמן בס"ד. והשתא דאתינן להכי רישא נמי ה"ט דאוכלין ופטורין. משום דאזלינן בתר חזקה. דסתם תבואה הנמכרת בשוק לא ראתה פני הבית. כי למה טורח זה להכניסה. אבל סתמא מן הגורן מוליכין אותה לשוק כדרך עובדי האדמה מוכרי התבואה:

וכיאמר להו טלו גרידא. להאכילן מיד אכילת עראי קבעי. לכן לא פירש כלום. אבל אי אמר הכניסו מספקינן ביה מאי דעתיה. אי בעי למימר שרשאין לאוכלן אפי' בבית. שכבר תיקנן. או עכשיו עישר עליהן ממקום אחר. מפני שנותן בעין יפה נותך. או שמא כוונתו שלא יאכלו מהן כלום בשוק. אעפ"י שהיא רק אכילת עראי. (שאין קבע בשוק) עד שיבואו לבית ויעשרום:

משו"הלא יאכלו אפילו עראי. ואינן מתקנין אלא דמאי. דהיכי נעביד ניזיל בתר חזקת הפירות שלא הוטבלו מעולם. למאי קאמר להו הכניסו. דממה נפשך י"ל א' משתים. אם שהם טבולים ולא נתקנו עדיין. או שנטבלו ונתקנו. מכל מקום אזלא לה חזקתן. ניזיל בתר חזקת חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. הא ליתא אלא בדבר שנגמרה מלאכתו והוקבע בודאי. (א"נ גבי חד ספיקא דאימר לא טביל הוא דמהני ודוק). וכאן חזקתו בא מן השדה ולא הוקבע עדיין. וכשמכניסין אותן לביתו הוקבעו ודאי. וקמסייע נמי דיבורי' דהיאך לאוסרן. דדילמא משו"ה אמר הכניסו לתקנם. ושמא עישר עליהם נמי ליכא למימר דלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. וזיל הכי איכא לספוקי. זיל הכי איכא לספוקי. (ובפלוגתא דר' ורשב"ג אי חשדינן ליה כה"ג). ה"ט דמתני'. ולעולם בחבר מיירי בכולי הני בבי:

ומ"שהר"ש ז"ל אבל חבר לא יתן עד שיעשר. אין זה אלא בחבר הנותן לע"ה. כדאיתא בירושלמי. והכי מוכח נמי בעירובין ד' ל"ב ע"א. והכא בנותן לחבר עסקינן. דלא אתי תנא לאשמועינן דינא לע"ה:

משנה לחם בפיסקאמה. אינו מוכרח. כתבאלי הישיש הרבני המופלג כמהר"ר אהרן אפטרוד ז"ל. וז"ל מ"ש הרב המחבר במס' מעשרות מ"ב וז"ל מ"ש דצ"ל שהפירות מונחים בשוק אינו מוכרח עכ"ל. יעויין בהרמב"ם פ"ה מהלכות מעשר ויבררו דברי התי"ט. ומ"ש שם עוד וז"ל ומש"ע וה"ה דהוי מצי למתני יושבים בבית וכו'. במ"כ אשתבש וכו'. ואני אומר לא לרבינו תי"ט אחז השב"ש וצדקו דברי תי"ט. ומה שמקשה הרב המחבר דמי סא"ד דנימא ר"י דבע"ה פטור עד שיחזור פניו כו' (בשורה זו יש ט"ס בספרי וצ"ל ומי א"ל דבית הוי מקום שהוא בוש. כצ"ל. ובזה לא הרגיש) וכ"ע משנתינו לא נצרכה אלא להודיעך מחלוקתו של ר"י וכו'. לק"מ כי אע"פ שהפירות מונחים בשוק. כיון שהוא יושב למכרם. בודאי לא ירחיק מושבו שהוא יושב בבית בפנים ויניח פירותיו בשוק למוכרם. אלא הוא יושב בצדי הפתח כדי שיראה פירותיו והבאים ליקח. וכיון דס"ל לר"י דבמקום שהוא יושב ומוכר בוש לאכול בלא חזרת פנים. אף שהוא יושב בשער החצר או חנות. הה"ד אם הוא יושב סמוך לפתח הבית והפתח פתוח לשוק. וא"כ היה יכול לאשמעינן מחלוקתם אף אם היו יושבים בתוך הבית כי גם שם הוא בוש לאכול ואינו קובע למעשר עד שיכנס לפנים. למקום שאם אוכל שם אינו בוש. אבל מקום שהוא בוש אף שהוא בתוך הבית לא. ע"כ ההשגה. עלזה השיבותי על ראשון ראשון. למה שכתב יעיין בהרמב"ם ויבררו דתי"ט. אמרתי (אף שלהר"מ ז"ל ד"א במשנתנו. ולא דרך הרע"ב דביה קיימינן דרכו. לא קרב זא"ז) מתוך כותלי דבריו ניכר שלא נתבררו לו דברי הר"מ כלל. דהא ודאי הר"מ תנא דמסייעא לן הוא. ולשונו מוכח בהדיא. דבהכניס לתוך השער מיירי. ואפ"ה אחרים שאינם בעלי הבית. אוכלין ופטורים. משום דאין ביתו של אדם אוסר לחברו פירותיו. והיא היתה השגת הר"א. שכנראה לא עמד עליה בכ"מ. כי גם הר"א לא נחלק על הר"מ בזו שאין חצר חברו קובעת לאחר. לפירות של עצמו. אלא שתי טענות הן. אחת. שסותר דברי עצמו דלעיל. ובכאן יפה אמר בזה. ועוד שנית. שלא היל"ל שנמצא כאומר הכניסו כו'. דהא ודאי לא צריכא ליה לגמרי. כיון דאיירי השתא בהכניסו לשער. דהא מיהו מהני לחיובי לבעל השער מה"ט דביתו הוא. וטובל ודאי לו. אע"פ שאינו טובל לאחרים. מאיזה טעם שיהא. וחייבים נמי. ודאי משמע. לא דמאי ודוק. עכ"פ זכינו שלדברי כולם דברי תי"ט לא יתבררו לעולם. וכ"ש לפי פירוש הרע"ב. ועוד גם הירושלמי סותר דברי תי"ט כמש"ל בס"ד. אלא דר"מ לשטתיה אזיל. ע"פ המשנה ובמהדורא בס"ד. ותימה מכ"מ שלא הצילו בכך דאיהו מפרש למתניתין נמי בעובר ולק"מ דוק בספרי. והר"א מוקים לה בבעל השער גופיה בדהר"ש. ולמש"ע ליישב מ"ש מי סא"ד דבע"ה פטור גם בבית עד שיחזור פניו כו'. אמרתי שגם זה הבל. כמדומה סבור הוא בדעת תי"ט. שלד"ה אפי' לא הכניס בעל השער הפירות. חייבין. כיון שהם מונחים בצד הפתח. נטבלו מחמת ראיית הפתח בחוץ. ובהא פליגי. ת"ק ור"י. אם כשיושב בע"ה על פתחו (בין בשער וחנות בין בבית. כה"ג) הוי מקום שהוא בוש או לא. ותמהתי מראות. זקן כמותו יעסוק בדברים בטלים כאלו. במ"כ לא הבין כלל אפילו דברי תי"ט. וכ"ש דלא ידע לגמרי מאי קאמינא חלילה לי לחשוד לבתי"ט בשבוש עצום כזה. להוסיף על דבריו. ולחשוב שנתכוין לומר שגם בעל השער וחנות שחייבין. אע"פ שהפירות מונחין בשוק. מיירי. ודר"י נמי הכי ס"ל. ול"פ אלא משום דס"ל כשיושב על הפתח. אפי' בבית הוי מקום בוש. הרי עוד שיבוש אחר שלא עלה ע"ד שום אדם מעולם. ומה הזקיקו לכל זה. לחשוד בכשרים ולתלות בוקי סריקי בהגאון בתי"ט. ח"ו לא תהא כזאת בישראל. ואני כשהשגתי עליו. לא השגתי אלא משום דמוקי למתניתין בתרי טעמי. דהוה משמע ליה טעמא דרישא דפטורין. היינו משום דלא ראו פני השער. אלא נשארו מונחים בשוק. ובהא בלחוד קאמר תי"ט. דה"ה דהוה מצי למתני היו יושבין בבית. דמידי הוא טעמא. אלא משום דלא ראו פני השער. א"כ ודאי ל"ש שער חנות או בית. אבל סיפא דחייבין בעל השער והחנות. ה"ט משום דסתמא כפירושא איירי בפירותיהן שהכניסום לשער ולחנות. ולא ניחא ליה לתי"ט בהכי. לאוקמה במונחים בשוק. דכה"ג פשיטא דליכא דאמר דחייבין. אע"ג דלא ראו פני השער או פתח הבית. ואצ"ל שאין מי שסובר דהיושב על הפתח בצד הפירות. מחייב וקובע הפירות שבשוק. או פוטרם מחמת שהוא בוש לאכול שם. בושני מדבריו הללו במ"כ כו'. ומ"מ לא ניחא לן בדתי"ט. משום דק"ל. דלא היה אפשר לשנות אחריו מחלוקת ר"י. כמ"ש בספרי בס"ד. המעיין ישר הולך אשר יראה שם. יגיד שכל דברי נכוחים למבין. וזקן זה שפטפט כנגדי. במ"כ תחת אשר קנא לבעל תי"ט וחשב ללמוד עליו זכות. הרבה פצעיו חנם פצוע והכות. וחדש מדעתו שני דברים זרים. אחד שפירות בעל השער א"צ שיראו פני השער מבפנים אליבא דכ"ע (שמא נתחלף לו זה במ"ש בשמעתא דסבלונות דילמא על פתח בית חמיו. בית חמיו קרי ליה) והשנית אליבא דר"י. שכיון שהוא בוש לאכול בסמוך לפתח אף בבית מבפנים. משו"ה אינו קובע שם למעשר. ולפ"ז גם אם נכנסו הפירות לשם לא הוקבעו. מי ראה מי שמע כזאת. ועל החלוקין אנו מצטערים. דהיינו שער וחנות. אלא שבאת לחלוק עלינו את השוין. ר"ל בית. גם הירושלמי והר"מ שסמך עליו. סותרין אותו. דא"ה. מנ"ל שאין ביתו של אדם טובל לאחרים. דילמא משום דלא נכנסו ולא ראו פני השער הוא דפטורין. ובעל השער וחנות דחייבין למר כדאית ליה (דמוקי לה בעובר) משום דהו"ל כאומר הכניסו לבתיכם. ולמר (בבע"ה) ע"כ משום דעתיד להכניסן הוא. או משום דמקרבי לפתח הוא. ודי לקבוע לעצמו. להחשיב ראיית השער מבחוץ ולא לאחרים כה"ג. אבל בנכנסו. לעולם אימא לך דביתו טובל גם לאחרים. ואפילו חנותו נמי. וכן אי מיירי בתרי טעמי כדמפרשינן לדתי"ט. נמי תקשי הכי. מנ"ל להירושלמי להוכיח ממשנתנו לחלק בין לו ולאחרים והא לא דמי. רישא לא נכנסו. וסיפא בדנכנסו עסקינן. אלא מיחוורתא כדשנינן בספרי. כולה בחד טעמא לשבחא. רישא וסיפא בדנכנסו קיימינן. ולמר. טעמא דאחרים פטורים משום דאין ביתו של אדם טובל פירות של אחרים. ולמר אפילו פירות של עצמו אינן טובלין לאחרים ע"י שער וחנות. אע"פ שטובלין לעצמו. זהו דבר ברור ותו לא מידי. ויטול מעכ"ת מה שחידש להמליץ בעד התי"ט. כי הוסיף דעת זר והוסיף מכאוב ידוע. וכל המוסיף גורע. ודב"ל.

משנה לחם שםאלא מדרבנן לא (ותו דאפילו בית נמי אינו קובע אלא פירות של עצמו. ולא של אחר. והכי מוכח בהדיא בפ"ה דה"ל מעשר להר"מ. דבהכניס הפירות לתוך השער וחנות עצמו. פטור. ולכן השיג הראב"ד שם. ודוק (יעויין מש"ל בס"ד בתשובתי להישיש מהר"א) אבל להר"מ ז"ל מיירי הך בבא נמי. דאמר העובר לאלו שיושבין בשער. או לבעל השער. שהפירות אינן של בעל השער. ועיין בירושלמי שהביא בעה"ח מ"ז פ"ג. ודוק).

משנה לחם שםסד"ה. ובעל השער. כנ"ז. נ"ב ואתיא כדעת הר"מ ז"ל. ר"ל חייבין לעשר דמאי. אבל אינו נראה לי. אלא חייבין. סתמא. ודאי משמע. ויראה שהיא היתה השגת הר"א. דעתו ז"ל שהם חייבין. מפני ראיית הבית. דהשתא טבלי להו ודאי. והך בבא מתפרשא כי רישא. דבבא קמייתא. דקתני נמי פטורין בשוק. ומתקנין ודאי בבתים. הכי נמי הכא בשער וחנות. דדמו לשוק גבי הנך. פטורין לגמרי. ולגבי בעלים. בתיהם נינהו. וחייבין נמי לגמרי. דבעו עשורי ודאי. והכי ודאי מסתברא (ולא אצטריכא הך בבא. אלא לאשמועין דינא דחנות ושער. שיש בו חילוק. שדומה קצת לשוק. ובקצת לבית. כדפרישית) והכי ודאי מסתברא. דמאי טעמא נימא דהוי כאומר הכניסו. והלא כבר הכניסו ממש. משו"ה חד דינא הוא כדלעיל.

**ואמר טלו לכם.**ז"ל התי"ט פירש הרע"ב בעל השער. וצריכין לומר שהפירות מונחים בשוק. דאילו הפירות ג"כ בשער וחנות א"כ כו' אסורין גם לאחרים כו'. וה"ה דהוה מצי למתני היו יושבין בבית אלא שדרך המוכר כו' עכ"ל:

מהשכתב דצריך לומר שהפירות מונחים בשוק אינו מוכרח. דאיכא למימר בהא אפילו ת"ק נמי מודה. דשער וחנות אינן טובלין לאחרים. דאע"ג דקיי"ל ביתו של אדם טובל לו ולאחרים. ביתו דווקא כיון דטביל מדאו'. משא"כ הני דלא טבלי אלא מדרבנן לא. ולא פליג ת"ק אר"י אלא לגבי דידיה. דס"ל לדידיה מיהת טביל בכל גוונא.

ומש"עוה"ה דהוה מצי למתני היו יושבין בבית. אלא משום דאורחא דמילתא נקט. במ"כ הרב אשתבש דהיכי הוי מצי למנקט פלוגתייהו בבית דמי סא"ד דנימא ר"י דבעל הבית פטור עד שיחזור פניו וכו'. ומי איכא למ"ד דבית לא הוי מקום שהוא בוש. ולא בחזרת פנים תליא מילתא אליבא דכ"ע. דבכל אופן שאוכל בבית פשיטא דהוי טבל גמור דאורייתא:

וכלעיקר משנתינו לא נצרכה אלא להודיעך מחלוקתו של ר"י. (ביחוד לפי הבנת התי"ט דאיירי במונחים הפירות בשוק. הא ודאי רישא דאוכלין ופטורין כדי נסבה. דהיינו ממש בבא קמייתא. אע"ג דהתם עובר והכא יושב) ועכ"פ לא היה אפשר לשנות אחריו מחלוקת הנז'. דהא ודאי לא פליג ר"י אלא אשער וחנות דווקא כנז' ולית בה ספיקא. א"כ אפי' לפ"ד לא הי"ל לומר דתני חנות משום אורחא. אלא משום פלוגתא דר"י לא אפשר למתני בית. והיא שגגה מבוארת:

ובעל השער והחנות חייבין. לפ"ד הרע"ב והר"ש ז"ל במשנתנו. צ"ל דהכא נמי בע"ה הנותן איירי כולה. דהא משמע דהכא פשיטא באומר הכניסו דמחייבי וק"ל. ואי בחבר הא סבירא להו דלא מספקינן ביה. דלעולם אינו נותן עד שיעשר:

וקשההכא דבעל השער ע"ה הוא. (כפירושם כאן שהוא הנותן) אטו ע"ה ציית לן דקתני חייבין. (דהכי דייקינן בעירובין (דל"ב עא"ב). אע"ג דאשכחן בעלמא דכוותה לסטים חייבים) ולפירושינו במתני' דלעיל ניחא. דהכא נמי בחבר הנותן עסקינן. וטעמא דאמר טלו סתמא. הא טלו והכניסו חייבין דמספקינן בדיבורי'. אי עישר אי לא. ובפלוגתא דר' ורשב"ג כנז':

**אוכל מהם עד שמגיע למקום שהוא הולך.**לכשיגיע לשם נאסר משהכניסם שם לבית. וקמ"ל אע"ג דקיי"ל אין בית אחר טובל. כי אם ביתו של בעל הפירות דווקא. מ"מ כה"ג דקובע לו מקום באכסניא למכור פירותיו. הוי כביתו וטובל:

ולאמשום שעתיד למוכרן. דאע"ג דכבר הביאן למקום המכר. אין המקום גורם לאוסרן. כל זמן שלא הוקבעו ע"י מקח. או ראיית פני הבית. (כדכתיבנא בפרקין דלעיל מ"ה ע"ש). אלא היינו טעמא דע"י שהולך לכאן כדי למצוא לוקחים. חשוב כמקומו. והוקבע בבית זה שלן וששובת. להיות נדון כשלו (כשכירות ביומו). לאסור פירותיו כדאמרן. ודוק. וכל שכן למ"ש לעיל פ"ק:

**כלכלת תאנים שתרמה.**לפום מאי דפרישנא בפרקין דלעיל מ"ה. דליקוט כלכלה הוי גרנן של תאנים לחין:

צ"להא דתנן הכא דאכתי לא נגמרה מלאכתה. מיירי בשלא חיפה ולא מילא את הכלי ולא לקט כל צרכו. ובכה"ג דווקא הוא דפליג. וס"ל דאין התרומה אוסרתה. משום דהוו מותרין עד האידנא כטעמיה. אבל בנגמרה מלאכתן כנז'. דכבר הוקבעו בגורן ואתסרו להו. מודה דלא אתיא תרומה ושריא להו כך נ"ל. וטעמייהו דרבנן מסתבר כדכתב בתי"ט:

אךמ"ש דכ"ע לא עבדי הכי אלא מחליקין. אינו ענין לכאן. דבעגול לא קמיירי ודילמא ליכא מאן דפליג דבעינן שיחליקנו. דפירות שכונסן לייבשן. אית להו גורן בפני עצמן כמ"ש בס"ד:

רי"א אוכל אחת אחת פטור. ומיירי בלוקטן א' א' מן האילן או אם נשירתן קודם שכנסן בע"ה. כדמוכח מפי' הרע"ב. דאי בנותן לו מתוך הכלכלה אחר שהוקבעו בגורן. ודאי לא קאמר ר"י דאוכל א' א' פטור. מאחר שכבר נגמרה מלאכתן. ונאסרו ע"י מקח אף באכילת עראי אליבא דכ"ע. ואפי' בזמן שהקונה עצמו בורר לו מתוך הכלכלה. ליכא למימר דהוה פליג ר"י. וכל שכן דלא מודה ר"מ כה"ג וק"ל:

והשתאשמעינן מהנך מתני' מילתא חדתא. דאם לא נגמרה מלאכתן. צירוף שתים חשיב כגורן. ליאסר ע"י מקח. ותו לא מידי:

וטעמאדר"מ נראה משום דס"ל דכיון דקונה ה' ביחד הוי כצירוף. ושמא בקונה א' א' מודה ר"מ דפטור. כך נ"ל:

אבלבירו' משמע דר"מ מחייב. משום דס"ל מקח טובל אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו ולפ"ז הא דנקט ה' תאנים לאו דווקא. אלא אורחא דמילתא נקט. מ"מ קשיא דודאי הויא רבותא טפי אי אשמעינן דאפי' בקונה א' א' חייב. ודילמא להודיעך כחו דר"י קבעי:

לקצות כו' ובנו אוכל וחייב. כתב בתי"ט סתמא דלא כר"י דס"פ:

ולאידענא אמאי. מי לא עסקינן דאמר ליה ע"מ שיאכל בני בתאני' לחין שכבר נגמרה מלאכתן:

ותודהא דקאמר ר"י לקמן לקצות פטור. הא קפריש לה איהו גופיה דהיינו לאכול א' א' בלבד הוא דפטר. כמ"ש לשם בס"ד. ומתני' דהכא אפי' תימא ר"י. ובנו חייב כשצירף. (ונ"ל דרש"י ותו' שוים בזה כמ"ש בסמוך):

וכןיש לתמוה ביותר מאי דעתיה דהרב הנזכר דמוקים נמי לבבא דסיפא. דתנן ולאחר הקציעה חייב דלא כר"י. והיכי משמע ליה. הא לאחר הקציעה משמע נמי דעשאן קציעות ודרסן בעיגול. ומי איכא למ"ד דכה"ג פטור:

או שיאכל בני. פי' רש"י בשכר שקצצת לי. והתו' מפרשים תחתי. וחייב אפי' על מה שהיה אוכל האב דמיחזי כמקח:

נראהדרש"י הוכרח לפרש כך. משום דקשיא ליה הלא אפי' מקח גמור אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. והכא דלקצות הוא. אכתי לא נגמרה מלאכתן אמאי חייב. אלא על כרחך בשכרו שקצץ לו קנה אכילת בנו. וס"ל דקציצת אכילה חשיבא טפי ממקח דעלמא. (וה"נ מסתברא משום) דאינו קובע באכילת א' א'. (כמ"ש לקמן) משא"כ בקונה אכילה גמורה. ואוכל כסתם אכילה הרבה בצירוף. ודאי דהו"ל מקח בדבר הנגמר. דעדיף מצירוף שתים. דהוי גמר וגורן. ואע"ג דלישנא דגמרא דמיחזי כמקח לא משמע הכי:

והיינודק"ל להתו' על פירש"י. ומשו"ה הוצרכו לפרש דבשכרי תחתי קאמר. ואתי שפיר דקאמר דמחזי כמקח. ואע"ג דמקח אינו קובע בדבר שלא נגמר. אפ"ה הכא חייב. דמקח דלא קבע כל שלא נגמר. בא' א' הוא דווק'. אבל במצרף ודאי קבע כדבעינן למימר בס"ד. הא בהדיא דלתרווייהו לא הוי צריך בתי"ט למדחק. ולאוקמה לסתם מתני' דלא כר"י דקיי"ל כוותיה וכנ"ל:

**ולקצות פטור.**נראה פשוט כמ"ש בתי"ט דלא פטר ר"י בלקצות. אלא באוכל א' א'. אבל צירף שתים ודאי חייב:

וטעמאדת"ק דמחייב בלקצות בכל גוונא. צ"ל משום דס"ל דלוקח עיניו במקחו. כדפירש הרע"ב בסמוך ריש פ' דלקמן:

ודמסקינןבגמרא אין המקח קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו הא מני ר"י. דכוותיה קיי"ל ודלא כת"ק דהכא. וא"כ לא אתיא מתני' דלקמן ר"פ כר"י. ועיין לקמן:

ולפמ"שלעיל מ"ז דאיכא לאוקמה לההיא אליבא דר"י. בע"מ שיאכל בדבר הנגמר. כגון תאנים הנאכלין לחין מתוך הכלכלה ודכוותה. אי בעית אימא פטר ר"י הכא אפילו בצירוף. דווקא כי התם דקונה בדמים.

וצ"להא דתנן לעיל מ"ה דר"י מחייב בצירוף. דווקא כי התם דקונה בדמים. משא"כ במחליף דהכא. דלאו מקח גמור הוא. ות"ק דמחייב. ע"י צירוף הוא דמחייב. דהו"ל כדבר שנגמרה מלאכתו. וא"כ מתני' דר"פ דלקמן. צ"ל כמ"ש בתי"ט שם. דמ"מ מודה ר"י דאמרינן לוקח עיניו במקחו. בהוקבע בחצר. ע"ש:

ואםנפשך לומר דמ"ז דלעיל נמי כקונה בדמים ממש הוי. דמקח גמור הוא. משו"ה נאסר בצירוף. נמי אתי שפיר. ומתני' דהכא מיתוקמא כדפרישנ'. ומתני' דבסמוך ר"פ דאסורין. בצירוף:

ואב"אמיחוורתא כדשנינן מעיקרא. דלא שרי ר"י הכא. אלא בא' א' וכמ"ש בתי"ט. ואפ"ה תיתי מתני' דלקמן כר"י. דשני ליה בין מקח גמור לשאינו גמור. או דילמא לאו הכי. וטעמא דמתניתין דר"פ דבסמוך כמו שאכתוב שם בביאור יותר בעזהי"ת:

משנה לחם עייןירושלמי דמייתי הר"ש. ואיכא למשמע מניה. דמותר לקיים המורכב אף בא"י. ודלא כר"ע.