**אוכלין ופטורין.**כבר רמזתי לך למעלה דהיכי דאמרינן אוכל ואוכלין. סתם אכילה דמתני' (לאפוקי דקרא בכזית) כדי שביעה במשמע. (ע"פ הרוב) ולא א' א' כנז'. והכי נמי הכא דקתני אוכלין אפילו הרבה בצירוף רק שלא בקבע. שכל זמן שלא נגמרה מלאכתן ולא הוקבעו ע"י חצר או מקח. בניו ובני ביתו אוכלין אכילת עראי ופטורין:

והפועליםבזמן שאין להם עליו מזונות שאוכלין מן התורה. אפשר דאפי' דרך קבע שרי להו. דרחמנא זכי להו ולא חל על חלקם חיוב המעשרות כלל כמו מתנות עניים. ואע"ג דמ"ע נמי כשעשאן גורן הוקבעו. (כדאייתינן בשילהי פאה וריש דמאי). מיהא אכילת קבע ודאי לאו גורן היא:

**הרי אלו לא יאכלו.**דהוי כמקח. ולגבי לוקח חשיבי כנגמרה מלאכתן. שהלוקח עיניו במקחו עכ"ל הרע"ב:

לפמ"שדרישא דקתני יאכלו משמע ודאי אפילו ע"י צירוף. לא צריך לפרושי הכא משום דעיניו במקחו. דבלא"ה נמי גבי מקח אסור לאכול שתים שתים בצירוף. דהיינו גמר מלאכ' כדשמעינן בפרקין דלעיל. ולמאי חדית לן השתא הך סברא דלא בהדיא אתמר לענין זה:

אלאעל כרחך צ"ל דבעי לאשמעינן דהך לא יאכלו לגמרי משמע. דאפי' עראי לא. כסתמא דלישנא דלא יאכלו כלל. ואפי' א' א' לא. וכי היכי דלא תקשי לך ההיא דס"פ דלעיל. דקיי"ל דעכ"פ א' א' שרי אליבא דר"י דהילכתא כוותיה. אצטריך ליה לחדש טעם דלוקח עיניו במקחו. ולא בעי גמר מלאכה ולא צירוף שתים. אלא אפי' א' א' חשיב לגביה כנגמרה מלאכתו מהך טעמא:

ולפ"זצריך לחלק בין מקח דהכא. ובין ההיא דמחליף אכילה עם חבירו. כמ"ש לעיל דההיא ודאי לא מיקרי מקח ממש. ואינו קובע מן התורה אלא מדרבנן. משום דמיחזי כמקח כדלעיל. אבל הכא היינו מקח גמור כיון שבא בשכרו. כדפרישית נמי מ"ז דפרק דלעיל דאוכל בקציצה הוי קונה בדמים ממש (והכי נמי דייק לישנא דהרע"ב דהכא כתב דהוי מקח וק"ל):

והשתאדאתינן להכי אין צורך לומר כמ"ש בתי"ט. דאתיא מתני' כר"י משום דאיכא חצר דקובעת. דאפי' בלי חצר נמי מודה ר"י הכא. דאקבע ליה ע"י מקח:.

ואיהוה מפרשינן למתני' דהכא דלא יאכלו בצירוף שתים דומיא דרישא. אבל מ"מ יאכלו א' א' דמודה ביה ר"י. נמי מצי אתי כר"י. אפילו אי נימא דלא חשיב מקח גמור. ולא חצר גמור הקובע. מ"מ הא שמעינן ליה לר"י דצירוף שתים חשוב כדבר שנגמרה מלאכתו. ונאסר אפילו במידי דמיחזי כמקח. אע"ג דמקח גמור לא הוי וא"צ ג"כ קביעות דחצר. אלא דאי הכי לא הוי צריך לטעמא דלוקח עיניו במקחו:

ואעפ"כאפשר לומר דהאי טעמא לא מהני אלא לצירוף שתים. ודילמא היינו נמי טעמא דאסור לצרף שתים ע"י מקח. אע"פ שלא הזכירוהו למעלה. או כלך לדרך זו שבאמת אין הכרח לפרש משנתינו כך. דאין כאן ענין למה שאמרו לוקח עיניו במקחו שנזכר בדבר אחר. (או דר"י לא ס"ל הכי כדכתיבנא לעיל ספ"ב) ובלא"ה נמי אתיא מתני' שפיר כר"י וכדפרישנא:

**אבל לא מן הסל ולא מן הקופה.**ז"ל בתי"ט דלגבי לוקח הוי כמוליך לשוק דסגי לקובעו כמ"ה פ"ק ולוקח עיניו במקחו עכ"ל:

ולענ"דלא דמי לגמרי. דהתם במוליך לשוק דנאסרו גם באכילת עראי ואפילו א' א' לא. משום דאוקימנא לההיא בשפיקסו עם ראיית הבית דאיכא תרתי. אבל הכא שרו באכילת עראי דא' א' מן התאנה מיהא. משום דאיירי במוציא פועליו לשדה. שהפירות עדיין לא הוקבעו בראיית פני הבית. ולא נגמרה מלאכתן. שאף ע"י מקח לא נאסרו בא' א' מן התאנה. דהיינו מן האילן שלא באו לידי גורן:

וכברהודענוך למעלה שאין המקח קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. א"כ מ"ט סגי מקח לקובען כאן דתנן אבל לא מן הסל ומן הקופה. אמנם פשוט דה"ט דמן הסל וקופה לא. משום דהיינו גרנן שליקטן בהן ומילאן כל צרכו. דהו"ל גמר מלאכה דידהו כבפ"ק. וכיון דאתי מקח עלייהו. דינא הוא דליתסרו אפילו באכילה כל דהו. דקבע להו מקח ככל הני מתנייתא דלעיל. ולא צריך נמי לטעמא דלוקח עיניו במקחו. דל"צ אלא להיכא דלא קבעא גמר מלאכה. (דלעיל. ואף שם הוא דוחק ואין לו עיקר כמ"ש לפי שלא נזכר כ"א בנוטה לחצר) וזה ברור:

ולא מן המוקצה. קשיא לי טובא דאיכפל תנא לאשמועינן כל הני. דמאי קמ"ל טפי. ולא כל שכן הוא אם מן הכלי אסור. כ"ש מן הכרי:

ונ"לדבר הגון בס"ד דלא כדי נסבה. אלא טובא אשמעינן בהכי. למימרא דאפי' ודאי לא נגמרה מלאכתן. אפ"ה לא יאכלו. והכא במאי עסקינן בפירות העומדות לייבשן. כגון תאנים לעשותן גרוגרות וקציעות. והמקום שנעשין בו או המחצלת הוא הנקרא מוקצה (כמו במ"ש פ"ג מ"ו) שנשטחין בו לייבש ומוקצין מאכילה. עד שתגמר מלאכתן וידרסו בעיגול. דאע"ג דהני לא נגמרה מלאכתן עדיין. כדאי פ"ק דפירות יבשין אית להו גורן אחר. ולא נאסרו במילוי כלי וליקוט כל צרכו. והא ודאי רבותא קמ"ל. דלא תימא סל וקופה דווקא משום דחשיבי גמר מלאכה כדכתיבנא לעיל. ורישא בלחין. והשתא בסיפא אשמעינן רבותא ביבשין:

שובראיתי בפי' הר"ש ובתי"ט. שהביאו ירו' ניחא לא מן הסל ולא מן הקופה והא מן המוקצה אמאי. ומשני אר"י מוקצה עשו אותו כמצרף עכ"ל. ולא פירשוהו לנו דמאי קשיא ליה ומאי קמשני:

ונראהברור שכוונתו כמה שכתבתי. דקשיא ליה אמוקצה טפי מאינך. משום דלא הוי גמר מלאכה כדאמרן. וקמשני שפיר דעשו אותו כמצרף. והא פרישנא ס"פ דלעיל דאפילו לקצות לא שרי אלא א' א'. אבל צירוף שתים לעולם קובע כיון דנמלך עליהן לאכילה. והרי אלו דברים נכונים בלי ספק:

איבראדצריך טעמא למה עשו כמצרף את שאינו מצרף. שהרי אסור לאכול גם א' א'. וליכא למידחק ולומר דמוקצה דמי טפי לצירוף. דאין בזה טעם כלל. ואדרבה במקומן שרי טפי כדלקמן. והנראה לי בזה משום גזרה אסרי לה. דילמא אתו למיכל נמי שתים דהו"ל איסורא דאורייתא:

ולאדמי להני דפרקין דלעיל ודמתני' דבסמוך דאשתרו בא' א' אע"ג דאתסרו בצירוף שתים. דהתם שאני דהמקח נעשה במחובר. ולא קבע ולא אסר דבר תורה. משא"כ הכא דבתלוש הוא. וקובע ד"ת בגמר מלאכה או בצירוף שתים דכוותה גזרו רבנן בא' א' אטו שתים. וכל אלה דברים נכוחים לענ"ד:

ותודלעיל ודבסמוך אית להו נמי היכירא דמגרגר במחובר וכן לקמן מקרטם עלה ולא התירו לו לאחוז הקלח בידו. אבל הכא לית ליה היכירא לגמרי:

**ופטורות מן המעשרות.**מ"ש הרמב"ם אבל יעשר דמאי. משום דס"ל דספיקא הוי ולא ודאי הוא דמתאנה זו נפל. אימור מאחריני נפל שהוליכם בדרך זה. ולא מהני מאי דאפקרינהו ואייאוש מרייהו. למפטרינהו ממעשר. אחר שכבר נגמרה מלאכתן בחיוב והוקבעו. וה"ט דסיפא אם דרסו רוב ב"א חייב. והו"ל ספק מעושרין:

ומ"שבתי"ט ממ"ה דפ"ד. לא דמי דהתורם אין בלבו על הצדדים. אלא לפי שהן שלו. ואין לאדם אחר זכות בהן. אבל פשיטא דאין בלבו על מה שאינו שלו. ולא עוד אלא אפי' היה בלבו עליהם אין שם מעשר ותרומה חל כלל על מה שמפריש כנגד אלו שאינן שלו. ודוק:

משנה לחם ד"הופטורות. שהוליכום בדרך זה. נ"ב (איברא כודאי נמי דמי. דקיי"ל רוב וקרוב. הולכין אחר הרוב. אפילו בקורבה דמוכח. עיין גמרא פ"ב דב"ב אמתניתין דנפול. ופ"ז דשקלים. והיינו נמי דמותרות משום גזל. ועיין בי"ד סקכ"ט).

משנה לחם שםוהוקבעו דדמי להקדיש פירותיו משנגמרו דכבר חלה עליהן זיקת תרומות ומעשרות ביד ב"ה.

משנה לחם ומרפסתנ"ל שהוא שם נגזר מלשון מקרא. ומרפס רגליכם. שהוא מענין מדרך ומרמס. ועל שם שזה המקום הוא מדרך כף רגל. לרבים בני עליות השותפים בו. ועל ידי זה נרפס מאד. הוא קרוי כך.

תאנהשהיא עומדת בחצר. וחצר קובעת. ואם יקשה לך מאי שנא ממכניס תבואה במוץ שלה. עיין מ"ש בס"ד ריש מכילתין. ועי"ל משום דראשו של אילן רשות אחרת היא כדמוכח בסיפא. והכא איירי במצרף בראשו של אילן ואח"כ הוריד לחצר. להכי חייב ודוק:

**אוכל אחת אחת.**העומד בחצר אוכל מן הנוף כדפירש הרע"ב. והכא לא שייך למיזל לא בתר עיקר ולא בתר נוף. דבמחובר ליכא חיובא דמעשרות. עד שיתלשו הפירות ויקבעו במקום החייב כשיהיו תלושין:

ולאידענא למאי נסיב תנא הכא האי דינא היכא אזלינן בתר עיקר או נוף. ושמא איידי דאצטריך ליה לאשמועינן דלא ניזיל הכא בתר עיקר ולא בתר נוף כמו בעלמא. מילתא אגב אורחא קמ"ל. היכא אזלינן בתרייהו:

**ובבתי ערי חומה הכל הולך אחר העקר.**התי"ט האריך להשיג על הר"ש במ"ש דסתם מתני' כר"מ דערכין:

וכלדבריו אינן מוכרחין. וכמעט סותרין את עצמן. דמעיקרא קאמר דליכא בינייהי דר"מ ור"י אלא חולסית ומצולה. ודייק מנה דלא מרבה אלא הראוי לבנין. משמע דאפי' לר"מ גנה לא. והדר קאמר דאפי' לר"י גנה אין. ולא שפיר קאמר הר"ש דעכ"פ אתיא טפי כר"מ דבהדי' קאמר אף השדות. ואע"ג דמפרשינן ליה אחולסית ומצולה לא למעוטי גנה אלא דעדיפא נקט. אע"ג דאין ראוין אלא לבנין ולא לזריעה. וכ"ש גנה דחזיא נמי לבית. ור"י מנ"ל דגנה כבית סבירא ליה. (והא ודאי לאו הכי ס"ל כדמוכח מהתוספתא ומאן ציית ליה להרב בתי"ט דלימא לן דלא דסמכא היא. רבותא לשבושי למתניתא דר"ח. ולא בי אדא אוכמא מיתניא) והיכי מוכח מניה מידי.

ואע"גדהרמב"ם פסק דגנה כבית. גברא אגברא קרמית. ועדיין לא ידענו מהיכן יצא לו להר"מ ז"ל. שמא מהירו' או ברייתא אשכח:

ועודלע"ד אנכי היודע ועד דהר"מ ז"ל נמי מודה דמתני' דהכא כר"מ. והיינו טעמיה שהשמיט לבבא זו דבבע"ח הכל הולך אחר העקר. דמשמע ליה דאתיא כיחידאה. ולא בעי לאוקמה באילן העומד בחצר. אלא סתמא דמתני' בכל גוונא איירי. והכי סבר לה הר"ש. ומיחוורתא דלאו בחצר דווקא איירי. ואפי' חצר אכתי ערבך ערבא צריך. ואינו מוכרח כלל לומר שכל החצרות כבית לענין בע"ח. והראי' שהביא בתי"ט יש לדחותה וק"ל:

משנה לחם בלח"שסד"ה ובבתי. לענין בתי עיר חומה. נ"ב והרי לענין מכירה. אין חצר בכלל בית.