**הכובש.**הא דלא מנה הרמב"ם כבישה. אפשר לומר לאו משום דס"ל כבישה בחומץ. או ביין ושמן. וכל ששמו כבישה. אינו קובע כי אם במלח לבדו. אלא משום דלא אצטריך ליה. כיון דכבוש הרי הוא כמבושל. הרי הוא בכלל בישול. כל מין כבוש שיהיה. וכל כבישה היא תולדות אור ויסוד אש שבו הוא שנתגבר בו. עד שנתחמם ונתפרדו חלקיו. ולכן קולט טעם וריח. כמו ע"י בישול. והרמב"ם דרכו לקצר כל האפשר:

ותדעאפי' להבנת הר"א והכ"מ בדעת הר"מ. אכתי קשיא מאי טעמא לא שנה הכובש. דאפי' תימא דס"ל שאין כבישה קובעת אלא של מלח. מ"מ היא ע"י שרייה עם מים. ולא במלח לבדו. והו"ל לאשמעינן נמי הא דמים עם מלח ג"כ קובעין אלא ודאי כדאמרן:

השולקעמ"ש בפ"י דתרומות מ"ח:

**המקפה.**כתב הרע"ב ובתבשיל צונן איירי. כ"ה בירו'. ועמ"ש בפ"ק מ"ז. וסייעתא למ"ש הר"ש שם. ותיובתא להר"מ ז"ל: ז"ל:

משנה לחם בלח"שונפרדו חלקיו. נ"ב (כהמס דונג מפני אש בטבע. וזוהי הסבה בעצמה. שכשתשים מלח בשלג תוך כלי של בדיל. ותערבם בכף היטב. ימס וישוב מים. וידבק קרח על גבי הכלי מבחוץ. ואם ישפכו מים ויושיבו הכלי עליו ישוב המים שתחתיו לקרח. ויתאחז בקרח. כי לפי שהמלח יש בו חוזק גדול מיסוד האש. יתגבר על קור השלג. ומגרש אותו על פני החוץ של הכלי. והבדיל יש בו חוזק מיסוד המים. כי על כן הוא נתך מהר. לכן בברוח הקרירות מן השלג על ידי חום המלח שרדפו. יצא על צד אחר של הכלי. ומצא מין את מינו. ונתחזק בהם עד שיהפכו המים הנדבקים שם לקרח).

משנה לחם שםד"ה הכובש. סוף פיסקא כל האפשר. נ"ב ועתי"ט שילהי פ"ק דמ"ק בשם הר"מ שם ד"ה וכל כבשין. אז תבין ותשכיל שכיוונתי האמת.

משנה לחם שםכדאמרן. נ"ב אבל דיוקו של הר"מ מדלא אמרו בירושלמי חומץ קובע נ"ל שאינו כלום. שהמלח קובע מיד. בטבילה בעלמא במלח גרידא. וחומץ אינו קובע אלא לאחר זמן בששהה בו שיעור כבישה.

לשלוח לחברו. מפי' הר"מ משמע דמיירי ששולח' לו לאכל בשבת.

וא"תמאי קמ"ל דהא אליבא דכ"ע שבת קבעה. והיכי פליג נמי ת"ק:

י"לדר"י ס"ל דהוקבעה מיד אפי' קודם שבת. וקמ"ל דנתחייב זה במחשבתו של זה. ומשום הכי לא סבר תנא קמא כוותיה:

אבלמפי' הר"ש והרע"ב משמע דאפי' בחול קבע. משום דשליחות דורון חשובה. כמו סעודת שבת דקבעא כיון דחשיבא:

אם מלח ונתן לפניו חייב. מייתי הר"ש הירו' דפריך אם מלח טובל למה לי צירוף. ואם צירוף למה מלח. משמע דגם מלח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו:

והכינמי מסתברא דחד טעמא הוא כמו בבישול. דא"צ גמר מלאכה אחרת. לפי שמתוקן כל צרכו ע"י כך. כמ"ש פ"ק מ"ז וריש פרקין. וגם זה שלא כדברי הר"מ ז"ל בחבורו שכתב כל הששה דברים שבכללן המלח אינן קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו:

איבראדהך ירו' לא דייק דהתינח אם מלח למה צירוף שפיר קשיא. אבל אם צירוף למה מלח. הא ודאי לק"מ דאין צירוף קובע לבדו. ואפי' גמר מלאכה ממש אינו קובע. אם לא ע"י מקח או חצר. ומעטן לאו גמר מלאכה הוא. וסתמא לאו בבית ובחצר קאי:

**על החמין חייב.**כתב הרע"ב שהוא קובע לפי שאין יכול להחזיר המותר. וכ"כ הר"ש ע"פ גירסת גמרא שלנו:

וקשיאלי תיפוק ליה משום שהאור קובעת. וצ"ל דאין האש קובעת אלא בבישול ושליקה. דרותחין הן שהיד סולדת בהן. אבל חמין שמוזגין בהן אינן אלא פושרין ולא קבעי. אי נמי אפי' מיירי בחמין שסילקן מן האש. מ"מ כלי שני אינו מבשל. והכי איתא נמי להדיא פ"ק מ"ז:

שובראיתי בפי' הר"מ דטעמייהו דחכמים דהכא משום דהאור קובעת. וכן פסק הלכה כוותייהו. והא דלא כסתם מתני' דהתם. דנותן לתמחוי והכי קיי"ל וצ"ע:

משנה לחם תמרותנ"ל שהן השרביטין הארוכים (כעין תורמל וכיס ארוך) שהפולין מונחין בו. וגם הם טובים לאכילה. כנראה בפול הלבן ובאפונים.