ואם כמשחק עמו נראה דהיינו שמתאבקים יחד. לראות מי יגבר. וישליך את חברו לנהר. א"כ סבר וקבל. והוי דניחא ליה.

רש"א בכי יותןנל"ל הטעם דאע"ג דלא ניחא ליה שירד הדלף לתוכן. מ"מ כיון דבללן שלא יהיו מים הרבה במ"א כו' חשיב ניחא ליה. מהר"ם. דכוותה איכא טובא פ"ק.

ואת שבאבן כו'. מ"ש תי"ט בשם מהר"ם. אם פשט טמא ידיו ונפלו מן המים. מים שעליו טהורים. לא הבינותיו.

מצונן לחם הר"מ פירש לפי שעמוד המשקה יתחמם כו'. שהעשן העולה מן החמין משקין הוא חשוב. קשיא לי אי הכי. אפילו מחם לחם נמי. וכ"ש כשהתחתון כחו יפה. לא ידענא טעמא דת"ק. ושמא משום דהבל מוציא הבל (כדאמרינן בכירה) ואינו מניחו להכנס. לכן העליון דוחה את התחתון (דכה"ג ודאי עלאה גבר) ואינו מניחו לעלות. שהנצוק מכביד עליו. ונפסק עמו. ואינו חוזר לאחוריו.

אם הזיעו ידיה הקדרה טמאה לפי שההבל מחבר. כגון מערה מצונן לחם. ודבר תימה הוא כו' אכתי כו' איכא לדמויי למחם לחם דטהור כו' תי"ט.

ואמינאאנא מי דמי. התם הנצוק היורד מלמעלה כבד הוא. ובא להתחתון ונוגע בו. פשיטא אין חילוק בין אם הוא חם או צונן. מכל מקום מטמא הוא את התחתון. שנגע בו. מה שאין בכאן. שאין כאן נגיעה ממש. אלא ע"י הבל המחברן. איברא הר"ש שפיר קאמר. ולא אייתי ראיה אלא על ההבל העולה. שדינו כממש. ומטמא לטהור. הא ודאי שמעינן מהתם. והא הוא דצריך למילף מכה. מ"ט הקדרה טמאה. אע"פ שלא נגעה בה. ולא ירד לתוכה משקה טמא. אפ"ה מטמאים ידיה את הקדרה. כאילו נגעה במשקין טמאין. ודוק.