מושכרין בעירן‎ שהיו מושכרים. אבל השכירן לאחר מכן. לא כו'. דא"א אפילו בשכירות שרי. ליתני השכירן עכ"ל תי"ט. ואיכא למימר משום סיפא נקטיה. משו"ה אינו כל כך הכרח בעיני. אלא לעולם שכירות ביומיה ממכר הוא.

או שמכרו לאחרכר"ן ה"ה אם נתנן כו' אלא להכי נקט מכרן לאשמועינן כו'. אבל אמר ביתך כו' ומכרו לו אסור ע"כ. גם זה אינו מוכרח לדעתי. שי"ל ג"כ דקמ"ל רבותא בסיפא דאפילו מכרו לאחר אסור. ולעולם אימא לך ברישא אפי' לדידיה שרי. והיינו בשאני נכנס. אבל בשאני לוקח. פשיטא לעולם אסור בין במכירה בין בנתינה.

בדבר של עולי בבלע"פ רע"ב. לפ"ז מכאן ראיה מפורשת. שדרי ח"ל גם הם עולין לרגל ומסייעא למ"ש בס"ד בשי"ע (קכ"ז) יע"ש. איברא פירושו אינו מוכרח. כי יש לפרש עולי בבל. על עולי הגולה מבבל לא"י. שבנו בית שני בימי כורש. וזה נראה יותר. דאל"כ מאי שנא עולי בבל דנקט,

ובטעםהדבר ג"כ אני אומרו בלשון אחר. מפני שהבור ההוא מוחזק לכל העולם. לא לבד לעולי רגלים.

הרהבית והעזרות. עמ"ש תי"ט בשם הרא"ש. דחומות ירושלם לא אתי משירי הלשכה.

וצ"לדבאין משל אנשי ירושלם. דהוו להו בני העיר שותפין בגווה.

והספריםעמ"ש בס"ד שילהי בכורים.

והכותבחלקו. ה"ק והכותב כו' כדי שיוכל להשתמש בדברים הללו. היאך דינו. מחלוקת ר"י וחכמים. ומ"ש רמ"ז אין לו טעם ולא ריח.

וחכ"אכתב תוי"ט חכמים היינו ת"ק כו'. ואין לשונו מדוקדק. דאי קושיא היא ליתא לגמרי. איברא איפכא משמע לכאורה. דר"י היינו ת"ק. דמפליג בין נשים להדיוט. וחכמים לא מפלגי ואי בניחותא קאמר. מנליה הא. ואני אומר תרוויהו אליבא דת"ק קאמרי. והכי הו"ל לתי"ט למימר ר"י וחכמים לפרושי לדת"ק קאתי. וז"ל רמ"ז נראה דר"י וחכמים פליגי אליבא דת"ק. דר"י סבר כו' וחכ"א דכתיבה דת"ק אין לו זכיה. ע"כ. ואם אין זכיה. למאי מהניא כתיבה. הלא לד"ח זה וזה צריכין לזכות. אלא כך היה צריך לומר. כתיבה דת"ק. היינו זכיה. וכותב שטר ראיה על הזכיה.

כל מתנה שאינולפירוש הר"ן צריך להיות העמדה בהפסקת טעם. במלת שאינה. ר"ל כל מתנה שהיא כמו שאינה שהרי אם הקדישה. אינה מקודשת. איננה מתנה ועתי"ט די"ג תהא מקודשת. וי"ג כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת כו' והכל אחד במכוון.