נראה בראש נוטל את כולומדתלי בנראה. מסתבר לי דאחליצה קאי דאי אנתיצה. הרי נותץ כל הבית ומה לי באיזה אבן שנראה. תי"ט. לא ידענא מאי קאמר מר. הא תנן נותץ שלו. ומניח של חברו. ומסתברא טפי דאנתיצה קאי. וה"ק אימתי חומר בנתיצה. דנראה בראש. אבל נראה בפתים. אינו נותץ. אלא נוטל את שלו. ודוק.

מטמא מתוכו פירש רע"ב כדכתיב וגו' וכ"כ הר"מ. נראה מדבריהם דלא מטמא מתוכו. אלא כשיבוא כולו לתוכו. תי"ט. אין הכרע כל כך בדבריהם). ולא דקו. כי לא נתכוונו. אלא למצוא סמך לדבר. שאינו מטמא מאחוריו כמוחלט. אבל לא שיהא צריך כניסה לענין טומאת מגע. וטומאת ביאה דבר אחר הוא ודאי. דלא צריכה נגיעה לגמרי. הכי דייקא מתניתין בהדיא. ודברי תו' שם תמוהים. בזרות כפול. דמשמע דמצרכי נגיעה בנגע מעצמו עמ"ש שם בס"ד.

א"ר אלעזר הוא בן שמוע סתם ר"א דמתני' והוא טוביינא דחכימי. ונראה ה"ט דר"מ דפסק כוותיה. אבל אי בתר סברא ניזיל. ודאי מסתברא כוותיה דראב"ע. ותו תינח בית המוחלט. אלא מיהא דמוסגר שאינו מטמא מאחוריו. אמאי טמא כה"ג. כשאין נכנסין לתוכו. והא מאחוריו טהור הוא. ואנן סתמא תנן. והו"ל לפלוגי ביה.

טהור שהכניס ראשו עיין מ"ש בסמוך.

וטמא שהכניס ראשו דרך ביאה. אבל הנכנס דרך אחוריו. אפילו חוץ מחוטמו. אינו טמא.

טמאהומה שבתוכו. כמוהו בכתוב. ותטמא הארץ וזולת.

וסנדליו ברגליו וטבעותיו באצבעותיו כצ"ל. ובמשניות של תי"ט נדפס בשבוש.

עד ד"א לרע"ב דקומתו של אדם בינוני ג"א. ואמה לפשוט ידים ורגלים. ורגלים כדי נסבה. ויש למחקה. כי אין לה מקום כאן. אך פליאה נשגבה היא בעיני. כראותי שכך היא שומה בפי כל המפרשים. שלא אחד בהם שת לבו גם לזאת.

נכנס לבה"כ עושים לו מחיצה י"טצ"ע מ"ש דאשמעינן הך דינא בבה"כ. ולא כייל ליה בבבא דלעיל דסלק מנה ולפלוג בדידה. ולתני שאינו מטמא הבית שנכנס בו אלא עד המחיצה. אפילו היא רק גבוהה עשרה (ואינה מגעת לתקרה) ברוחב ד"א. כדאשמעינן (במשנה דלעיל) בגובה. עד היכן מגעת טומאתו. לכן נ"ל מ"ש רע"ב דפחות מעשרה אינה חשובה מחיצה להציל. ליתא. ולא כן פירש ר"ש. אלא כך הוא לשונו. אינה חשובה להפסיק. ר"ל אינה מצלת בבית המקורה.

וכךהוא הענין לדעתי. אם הוא באוהל. אז ודאי אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת. והיינו גם העוברת על כל פני הבית וחולקת. אינה מצלת על האדם והכלים הנמצאים בבית. מצד אחד של המחיצה אם אינה מגעת עד התקרה. כי אינו שוה בזה עם טומאת אוהל המת, אלא הב"ע. בבהכ"נ שאין עליו קירוי (וכ"ה בהדיא בגמרא דנזיר נב"א) כסתם בהכ"נ שלהם (וכך הם עוד היום בתוגרמה אינן מקורים) בכה"ג אשמעי' דאע"ג דאין כאן משום טומאת הבא אל הבית. דקר' לא מיירי אלא בבית דיר' ואוהל מקורה. אפ"ה בעי הפסקה. והרחקה ממקומו. משום דכתיב מושבו טמא. הילכך צריך לפרוש ממושבו ומעמדו ולהתרחק ממקומו. ביחוד בבה"כ מקום מקודש. מה גם בעת התפלה. וזה משום מעלה ופרישה לקדושה. וכדרך שהוא מוצא מערי חומה. ובמחיצה עשרה ורחבה ארבע. ודאי חשיב רשות בפ"ע בכ"מ. לכל דבר הפסקה בלבד.

ומ"שנכנס ראשון כו'. היינו להכרא. שיהא נזהר מלגע בב"א היוצאין והנכנסין. וק"ל. א"נ רבותא אשמעינן. וה"ה אפכא. ולעולם ליכא קפידא הכא אלא אמגעו. ונתגלה טעמה של משנתנו. מ"ה האירו עיני בה.