שהטוה"ט בידי כהן עשי"ע (סקל"ח) צ"ע אי בעי בגדי כהונה. אע"ג דאמרינן אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם. דילמא הני מילי בעבודות שבמקדש משא"כ ראיית נגעים שהיא בכל מקום בא"י. ובר"פ בא לו כ"ג איתא בהדיא בגדי כהונה אסור לצאת בהם במדינה. ובפרק טרף מצרכינן קרא בפרה. דצריכא בגדי כהונה. והיינו משום דנעשית בחוץ. ורחמנא רבייה. חטאת קרייה. דעבודתה תחשב כעבודת פנים. והן דומות זו לזו. והתם הוא דכתיב בגדיו.

ולכאורהנראה מדכתיב הכא נמי קרא יתירא. בניו הכהנים. למימרא דבעי בגדי כהונה. וכדאמרינן פ"ב דזבחים. בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם. דאל"ה הו"ל זרים. אלא דהתם לענין עבודת פנים אתמר. ולפום ריהטא בספר הי"ד (פ"ט מהלכות צרעת) מוכח נמי הכא. דדרשי בת"כ הכהנים בכהונתם. איברא תברה בצדה. דלא מפיק מניה אלא חלל. ברם בתר דמבעיא לי. הדר פשיטנא לה. דבודאי לא בעיא בגדי כהונה. דהא איתה אף בח"ל ובזמן הזה. ואף טהרת המצורע נעשית בטומאה. הא ע"כ לא פסיל בה מחוסר בגדים. שאין עכשיו בגדי כהונה. ואי נמי איתנהו. הא אטמו להו. ולא כהונתו עליו. כשהוא ובגדיו טמאים. ולא חזי לעבודה. ואם לטהרת מצורע דדמיא לעבודה. הוכשר. כ"ש לראיית הנגע. לטהרו או לטמאו.

נותנין לו שבעת ימי המשתהפשוט שהוא אחר בעילת מצוה. כדמוכח פ"ק דכתובות. בשמעתא דבועל ב"מ ופורש. ואפשר דהוא הדין אם נכנס לחופה. אע"פ שעדיין לא יבעול. אם מחמת שפרסה כלתו נדה. או לסבה אחרת. מ"מ דינו כחתן לכל דבר. כמו לענין ז' ברכות. משקנאה ונעשית אשתו נשואה (עיין אה"ע סס"ב) לאפוקי ארוס שאין עושין אותו חתן לשום ענין.

ועתי"טשכתב ז"ל. ותמהו התו' דלר"מ דהתם למה אינו רואה להקל ע"ש.

העתיקלשון תוספת בט"ס דמוכח. ועמ"ש שם בחי"ג בפירוש דתוספות.

וכן ברגל צ"ע במ"ש בחידושי גמרא פ"ק דמ"ק.

עור הבשר שנראה בו אחד מארבע מראות כגריס.

בשער לבן במחיה בפשיון סימנם על שפם יעטה. שעורן של בהרת ומחיה. מבואר בפ"ו מ"ז. ושל שער לבן פ"ד מ"ד.

ובפשיוןכל שהו. ודין הבא כולו לבן בתחלה. עיין רפ"ח. ושם מ"ח.

בירקרק ובאדמדם הא דקרי בבגדים ובבתים סימן טומאה ירקרק ואדמדם. ולא קרי לעיל סימן טומאה לד"מ כו' ע"ל רע"ב דבריו הללו מגומגמים ולישנא קטיעא הוא מיגז גייז ללשניה דהר"ש. גם הוא קשה להלמו במ"ש ירקרק. דאיהו לא שייך בד"מ שבעור הבשר ולשונו צריך תקון.

ונראהשצ"ל ואע"ג דאידי ואידי כארבע מראות. ותי"ט לא חלי ולא מרגיש.

בתחלהלהסגיר. ואין זה כמו בתחלה דלעיל משנה ג' דפרקין.

כתבתי"ט מ"מ תני לה. משום פשיון כו'. ולאו למימרא דאינו מסגיר כלל. דדל פשיון מהכא כו'. אלא כלומר שאינו מסגירו מחמת הפשיון. דברים הללו לא נתנו להכתב. כי מה אכפת לן מפני מה מטמאין בתחלה. אם מפני האום. או מפני הפשיון. מ"מ טמא הוא להסגר.

ואחזהאנכי שדברי הר"ש על כרחנו מתפרשים כך. שהפשיון משונה מן הנראה בתחלה. שבתחלה. נראה הוא להסגיר. משא"כ הפשיון. שתחלתו (ר"ל פעם ראשונה שנראה הפשיון) אינו להסגיר. אלא לשרוף. היינו דקאמר הר"ש. דבתחלה אינו מסגיר. אלא שורף. ובכן דבריו מובנים היטב. ומ"ש תי"ט בשם מהר"ם. מגומגם מאד. וז"ל דהיינו כו' אבל אם אותו נגע הולך ופושה (ר"ל עד סוף שבוע כו') אינו מסגיר כו'. בער אנכי ולא אבין פשיטא צריכא למימר. הא ודאי משו"ה מסגיר. לראות אם פשה ביום השביעי. כדמפרש קרא. ומאי אשמעינן דאינו חוזר ומסגיר על הפשיון. אלא באדם מחליט. ובבגד שורף. ומאי קמ"ל.

בסוף שבוע ראשון להסגיר.

בסוף שבוע שני לשרוף.

לאחר הפטורלשרוף.