בת י' ימים בזיבה אם ראתה ג"י אחר ז'. משמע דווקא אחר שראתה נדה. הוא דמיטמיא בזיבה. וכמ"ש בס"ד במגדל. שוקת ב'.

תנוק בן יום אחד אפילו שעה אחת. אף רגע אחד. זהו יום אחד. וכך הוא לכל דיניו. ובכל מקום. דמקצתו של יום ככולו.

ופוטר מן היבוםאם חי שעה אחת אחר מיתת אביו. אבל עובר אינו מתירה לינשא.

אע"גדמעוברת בלא"ה לא חזיא לינשא. ההיא מדרבנן. ועדיין צ"ע אם זו אסורה דבר תורה.

ומיטמא בט"מ טמא ומתטמא בן יום אחד. ואפילו לא יצא כולו לאויר העולם. ולא הוציא אלא רוב ראשו. דהיינו פדחתו. ומת עודו במעי אמו. נטמאה היא. וכל הנוגע בו אז. וכן החי משהוציא פדחתו לפרוזדור. מקבל טומאה. עמ"ש בס"ד מ"ד פ"ז דאהלות. וכן הדבר לענין שאר דיני בן יום אחד. השנויים מכאן ואילך. חוץ מן הנחלה. דאפליגו בה אמוראי. אי פדחת פוטרת. כדאיתא בגמרא דהמפלת.

ופוסלע"ל תי"ט. דא"ל נמי לענין פסול דאמו (ר"ל אם היא בת כהן. פסלה מתרומת בית אביה) כמו במאכיל כו'. וא"ת כו' לוקמה באשה א' גרושה וי"ל בן אחד. דבן יום א' פוסל (עבדים שירש מאביו) אבל כו' אלא שאינו פוסל (במקום בנים) משום כו' אבל הרע"ב שפירש דאין זכיה לעובר משמע שא"ל זכיה כלל (אף באין בנים. ור"ל א"ה הדרא קושיא לדוכתה. מאי דוחקיה לאוקמה בשתי נשים) ועוד אפ"ל דאתא למימר דא"ל זכיה כו'.

דבריוהללו מגומגמים. דהשתא קבעי לאוקמה כמ"ד א"ל זכייה לעובר כלל. ואפי' את"ל דלא פסיל נמי שלא במקום בנים ניחא. ולא ידענא מאי ניחותא. אכתי קשיא למה ליה דמהדר אדוחקא דשתי נשים. לוקמה באשה אחת. בין גרושה בין אינה גרושה. דילוד מאכיל. שאינו ילוד. אינו מאכיל.

ואףשנראה כאילו רצה להשמר מזה. במאי דמסיק תו. ל"ק דפוסל תנן. ואילו בת כהן לאו משום פסול הוא. בזה רפא שבר על נקלה. לא ידענא מאי מהני. עובר גרושה נמי לא פסיל. לכן אין הבנה לדבריו.

ונוחל ומנחיל אבל עובר לא. אם לא שנהרגה או שמתה אמו מחמת לידה. דכה"ג ודאי חי. וכמ"ש תו'. והנך תרי גווני קושטא נינהו.

והאדלא תני נמי עובר נוחל ומנחיל כה"ג. עמ"ש תו'. ולי נראה שא"צ לדחוק. אלא כה"ג לאו עובר מיקרי. שאינו עוד ירך אמו. ואין חיותו תלוי באמו. אלא הרי הוא כילוד. ובן יום אחד הוא.

ולכל קרוביו המתאבלים עם אביו ואמו.

כחתן שלם ואפילו הוא מתאומים. ויצא אחיו לפניו בחודש שמיני. בין חי בין מת. שהרי הוא נפל.

מ"מזה שנולד אחריו בתשיעי. הרי הוא בן קיימא לכל דבר. כשאר ולד שכלו לו חדשיו. ואינו נגרר אחר אחיו הנפל. וכמ"ש בס"ד רפ"ח דבכורות. וה"מ דכלו לו חדשיו. ונראה פשוט. שגם בר שבעה. קרוי כלו לו חדשיו כמו בן תשעה. וכן הדין בשניהם. בנולדים למקוטעין. בכלל כלו חדשיו הוי. כמש"ל פ"א. ועמ"ש בתשובה באריכות.

ונראהשגם יוצא דופן חשוב בן קיימא. לכל הדברים שנזכרו כאן. וכ"מ ברפ"ח דבכורות. דחי הוא. ונוטל כפשוט לדברי הכל.

וחייבין עליה משום א"א אם קבל בה אביה קדושין. ותמהו תו' דמסיפא שמעינן לה. דקתני ואם בא עליה אחד מכל העריות.

לאידענא מאי קושיא. בסיפא מיירי בעריות דקורבה. וקמ"ל דהן חייבין. אע"פ שהיא פטורה. אכתי מנא ידעינן דשייך בה אישות אפילו דביאה. אע"ג דיבם קנאה. לא יהא אלא קטן בגדולה. שקנה אע"פ שאין לו אישות. משו"ה אשמעינן נמי דמתקדשת בביאה. והשתא למאי אצטריך תו. וחייבין עליה משום א"א.

אלאעל כרחך לא נצרכה אלא לאשמועינן נמי דמיקניא בקדושי כסף. דמביאה לא ידעינן להו. כיון דאפילו בגדולה אינן קידושין גמורים דבר תורה. כמ"ש הר"מ בהדיא. דקידושי כסף מד"ס הן וכמדומה כן עיקר. ובזה דברי רש"י מיושבים היטב.

והיא פטורה ואאשת איש דרישא נמי קאי כו' לפי שראיתי לרש"י ספ"ק דערכין אדתניא. עד שיהיו שניהם שוים דרי"א. פירש"י הנואף והנואפת יהיו בני עונשין כו'. ומוטב לפרושי מתניתין כסתמא דספרי. מלאוקמי כיחידאה. תי"ט.

ולאאוקימתא היא לגמרי. אלא פירכא בעלמא היא דפריך תלמודא. מנלן למילף משניהם. לרבות הולד. דילמא מיבעי ליה לילפותא דרי"א. דמצריך שיהו שניהן שוין. ושנינן דאפילו לרי"א אתי שפיר. משו"ה לא חייש רש"י. אי אתיא מילתיה דרי"א דלא כמתניתין. דרי"א יחידאה הוה. ובודאי לישנא דרי"א דייק כפירש"י.

**בן ט' ויום א' כו'.**ודאי נראין הדברים שגם זה הל"מ הוא (כמ"ש תי"ט) אלא שעל כרחנו צריכין אנו לומר דהל"מ היא זו לדורות אחרונים. ברם לדורות ראשונים היתה ההלכה. בן שמנה. עיין גמרא דפבסו"מ.

קנאהעתי"ט ביאה שא"צ דעת ביאתו ביאה. א"ה ישן אמאי לא קני. עמ"ש בס"ד פ' הבע"י.

ופוסלכגון נכרי ועבד כו'. וכ"ש כהן לוי וישראל שבא על אחת מכל העריות. שפסלה. אלא משום דקתני לה סיפא לענין מיתה. שבק לה הכא.

ופוסל את הבהמה מע"ג המזבח הא להדיוט שריא. משו"ה אוקמה רש"י בע"א כו'. ונ"ל דה"ה בשני עדים. וקודם שנגמר דינה. נמי אפסלא למזבח משהועדה בב"ד. אע"ג דלהדיוט שריא. כל כמה דלא נגמר דינה להריגה.

**בת י"א יום כו'**והא דתנוקת קודם לתנוק פירש הר"ם להיות חייהן נוצרים מחיי האיש.

דילמאמש"ה נמי קדמתן בינה כטעמא דגמרא.

מ"מיש לתמוה עליו. מי התיר לו לר"מ. לחדש טעם אחר מלבו במשנה. ממה שפרשו עליה בגמרא. מי סני מאי דאמור רבנן. דשתוק מניה. והי"ל לומר טעמו על דברי הגמרא. אין זה אלא רוח יתירא. גם הטעם שהמציא אינו כלום. כי מ"ש חייהן קצרים. זה אינו אלא בילדות שעלולות למות בלידה. אבל בפנויות וזקנות. אין כלל זה מאומת.

תביאכתו' איכא דגרסי הכא נמי יביא. ומפרשי לה שפיר. אם רוצה לישא אחותה. עליו הראיה שקדושיה קדושי טעות וי"ג גם כאן יביאו. ע"ש.