לעניןקושית רמ"כ. עמ"ש בלח"ש פ"ז דנזיר. והנה ראיתי במ"ל פ"ה מה"ל ט"מ. הביא לשון סמ"ג בענין חרב ה"ה כחלל. שסיים בדבריו וכבסתם בגדיכם היינו טבילה. וכתב עליו במ"ל ולא ידעתי כוונתו.

ונראהלי שיש ליישבו בשני דרכים. אם שהוא לשון דיחוי. ר"ל שאין ראיה גמורה מכתוב זה לענין שיצטרכו הבגדים הזאה. שהרי בכל מקום שכתוב כבוס בגדים. אינה אלא טבילה בלבד. ואע"פ שכאן כתוב וכבסתם ביום השביעי. גם זו אינה ראיה כי מפני האדם הוצרך. שקודם שביעי אין טבילה מועלת לאדם הטמא במת. ואם אולי יש בו חסרון והשמטת תיבה. וצ"ל טבילה (והזאה) לומר שכבוס זה. חלוק משאר כבוס בגדים שבתורה. שזה כולל הזיה עם הטבילה בהכרח. מדכתיב וכבסתם ביום השביעי. ואני בעניי אין לי סמ"ג. שאוכל לעיין בו. למקור כוונתו האמתית יותר. רק מפי העתקת המ"ל אני חי. אולם לאחת משתי אלה נתכוין הסמ"ג בודאי. וראשון נראה עיקר. וכן דעת רמב"ן על התורה. עם היותו מכת הסוברים. חרב ה"ה כחלל בכל הכלים. מ"מ סובר הוא שא"צ הזיה. ואעפ"כ טמא טומאת שבעה.

והאדם שנים אף לפמ"ש רע"ב בריש פרקין. דבעודו נוגע במת מטמא טטומאת שבעה כמת עצמו. מ"מ אינה אלא גזרת חכמים. הילכך לעולם לא משכחת לה אלא שנים.

שהבגדים הנושאים את הזבאפילו אינם נוגעים בו. מטמאים אדם.

ואין אדם הנושא זב ואינו נוגע בו כו'.

הותזו ראשיהן אע"פ שעדיין הראש מעורה בעור הגוף. הר"מ. ופכ"מ דאל"כ פשיטא. כלומר דאע"פ שמפרכסין. אינה רבותא כלל. תי"ט.

ואניאומר מדוע לא. ומי יגיד לנו בטבע איזה משכן הנפש החיונית. אם במוח. או בלב. או בכבד. הלא הטבעיים נחלקו בזה. ופשיטא רבותא גדולה היא שהשמיענו התנא. ולכן גם פשיטותיה דהכ"מ. לא ברירא לי. אך מ"ש הר"מ. אינו נראה שיסמוך על הדיוק בלבד. אם שהוא דבר פשוט בעצמו. שאין חיות בעור לבדו.

אבלבאמת תלמוד ערוך הוא בפיו של הר"מ. פ"ק דחולין (ד"ך) דעור אינו מעכב בהבדלה דעולת העוף. שאינו מעכב אלא דבר המעכב בשחיטה. והויא לה מתה במליקה. ובהדיא אפליגו נמי אמוראי התם. בפירושא דמתני' דהכא. ומפורש עוד בגמרא דר"פ השוחט. מנין לרבות את הראש שכבר הותז. ופרש"י דבשחיטת סימנין קרי ליה הותז.

ושמונה בנקביו נ"ל שצ"ל בנקבים. ואין מקום לכינוי כאן. יותר משאר איברים כולם.