ויריעה כו' וסדין מוקי לה ר"י בתו' שבת (כח"ב) בשל משי ומחוברים בקביעות. ר"ל אע"ג דשל משי ודאי מיטמא במת. כדאיתא התם (כז"א) דמרבי הכלך וכל מיני בגדים. עוד בפב"א (סד"א) מרבי כל ארוג. א"ה מקבלין טומאה נינהו. ואיך יחוצו. מיהא במחובר בטלו מתורת בגד. ותו לא מקבלי טומאה. דאינו מיטמא טומאת אוהלים אלא פשתן. דאוהל של פשתן לבדו הוא שמקבל טומאה במחובר. ואעפ"כ חוצץ מגזרת הכתוב. והיא גם שטת הראב"ד בפ"ה מהלכות טה"מ. אך הר"ש בפירושו במשנתנו. לא מפליג. ולא שני ליה בין הני לשל פשתן. אלא כולהו שוו בענין טומאת אוהל. דאע"ג דמקבלי טומאה. חוצצים הם בפני הטומאה. כשהם נטויים אוהלים. ואין פשתן חלוק בענין זה.

אלאשכל היוצא ממנו. אינו מטמא טומאת אוהלים אלא הוא לבדו. לאפוקי שאר דברים היוצאים מן העץ. דבשאר מיני הצומח. אין חלוק בהם. שכל הנעשה מהם. ועשוים אוהל מקבלים טומאה. וחוצצים. משא"כ בעץ הפשתן. שכל היוצא ממנו אינו מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן. שהבגד של פשתים העשוי אוהל מתטמא הוא עצמו בטומאה שתחתיו. כמו שמביא טומאה לאדם וכלים שתחתיו. וחוצץ בפני הטומאה שאינה תחתיו. להציל מה שתחתיו מן הטומאה. אבל שאר היוצא ממנו. שהם כל כלי עץ. איך שיהיו בין פשוטין בין מקבלין. וכן מחצלת ומפץ. אין בהן טומאת אהלים. (אע"ג דודאי אית בהו דררא דטומאה (עיין להלן פט"ו מ"ז) וספ"ב דסוכה. ומ"ש שם) שאינם מקבלים טומאת אוהל לעצמם. אע"פ שמביאים. ככל הני דחשיב במתניתין. השדה התיבה והמגדל כוורת ויריעה. וסדין נמי. סתמא אינו אלא פשתן. וכדמוכח מסדין בציצית. לכן אין שטת ר"י הנ"ל נוחה בעיני. אלא סתמא כפירושו בכל מקום. ושטת הר"ש היא המחוורת. ואין לחדש דבר מעתה במשנתנו. וסדין כפשוטו. הוא בגד פשתן.

ועדר בהמה כשאוהל פרוס עליהן. מביאין הטומאה תחתיהן. ומצילין שעל גביהן.

ואוכליםאבל משקים בין טמאים בין טהורים ודאי לא מביאים ולא חוצצים. דאי קרושים נינהו. לא עדיפי מכפור וגליד. ואי בנתונים בכלים אפילו בכלי חרס. מאי מהניא להו טהרתם. הרי עלולים לקבל טומאה. אם לא בכלי מוקף פתיל. ואז אע"פ שהמשקין טהורין. הא אינו נעשה אוהל אלא לטמא. גם אינו מציל בלי דפנות אוהלים.

אירוס והקיסוס כו' כל הני במחוברים איירי.

והגהריםמין חורים. שמשם בא האור. רע"ב.

לפינוסחת התי"ט בגימ"ל. נראה שהיה מפרש המלה מענין גהה ונוגה. יגיה אורו. אכן לא אדע מה טיבה של הרי"ש. ויותר נ"ל שנוסחת הרע"ב היא הנהרים בנו"ן. זה עולה יפה עם באורו. גם מצינו לו חבר במקרא המנהרות. שהם דוגמת אלה ממש. וקרוין על שם האורה. הנכנסת דרך החורים. וזה מכוון.

והסככותעתי"ט שנתקשה לו דבר זה מאד. אי לאו אוהל דאורייתא נינהו כדברי הר"ש. השתא אפילו הטומאה ידועה איה מקומה. והנזיר עבר שם. אפ"ה אינו מגלח. לפי שאינו אלא מדרבנן. כו'.

בהאלא ידענא מאי קאמר מר. קטעי בדאורייתא ובדרבנן. עוד כתב וכן גבי כותים. דכיון שהן מדרבנן. אמאי אינן נאמנין. הא נמי קשיא כחומץ לשנים. וגם אדרבה היא הנותנת. משום דאינה אלא מדרבנן. לא מהימני עליה. כדקתני טעמא. כל דבר שחשודין בו. אין נאמנין עליו. לכן כל מ"ש והאריך בכאן. לא דק. מש"ע על התו' דנזיר שכתבו. ובמסכת נדה משמע דמהלך ע"פ כולה טמא כודאי. שלא יכול לעמוד על דבריהם. שלא ראה כן בספ"ז דנדה. והא דאיתא שם דכותי המהלך ע"פ כולה נאמן לפי שהוא טמא ודאי כו'. שהיא בשדה שנאבד בה קבר. שיש קבר ודאי שם הטומאה מדאורייתא. משא"כ באלו הטמאים משום אוהל. ואין כאן אוהל דאוריי'. עכ"ל.

וכדניים ושכיב אמרה בודאי. כי מאי שנא שדה שאבד בה קבר. דחשיב ליה טומאה דאורייתא טפי מקבר שנאבד תחת הסככות. והפרעות. והוא מהלך ע"פ כולן. ולעיל קאמר דאפילו בטומאה ידועה. והנזיר עבר. אינו טמא אלא מדרבנן. הרי שדבריו מבולבלים תכלית הבלבול. כמי שלא ידע ספר מעולם (שוב עיינתי בגמרא. וראיתי שנאמרו הדברים. שכותי נאמן לומר על הקבר שאבד בשדה. ותחת אילן המיסך בשוה. ומוקמינן לה במהלך ע"פ כולן. הא בהדיא היינו סככות. ואפילו לא היה נאמר בפירוש. ממילא משמע. דחדא מילתא היא לגמרי. דכיון דמהימן עלה אפילו בלא אוהל אחרינא. ומכ"ש כי איכא נמי אוהל. איברא אילו אצטריכא ליה. כדבעינן למימר בס"ד מיהו מ"ש תי"ט לא נהיר ולא צהיר. ולא חזי ליה מאי דקמיה).

ומאידקסבר תי"ט באלה הטמאים משום אוהל דרבנן. אין כאן אוהל דאורייתא אפילו במהלך ע"פ כולן. טעות גדולה היא בידו. דמאי מהני שאין אלה אוהל דאורייתא. כיאיתא לטומאה דאורייתא תחת אחד השיחים או האבנים. והוא הלך ע"פ כולן. דודאי האהיל על הטומאה. הרי טימא עצמו במת. משו"ה פשיטא. דמהימן בכה"ג. כמו במהלך בשדה שאבד בה קבר. מאי איכא בין האי להאי. זה פשוט מאד. אמנם מ"ש תו' דנזיר כמתמיהים על דברי עצמן. שכתבו מתחלה דאף אם יש ודאי טומאה תחת אחת מהן והלך ע"פ כולן טהור מ"ה. ומסיימי דבמסכת נדה משמע דטמא כודאי.

נמילק"מ. דפשיטא שפיר קאמרי מעיקרא. דכי נמי הלך ע"פ כולן. אינו טמא אלא דרבנן. דמ"ה טהור מעליא היא. דספק טומאה בר"ה רחמנא טהריה. משו"ה לדידן ודאי אין כאן טומאה של תורה. מיהת כותים לית להו הך מילתא. דספק טומאה בר"ה טהור. דהילכתא גמירי לה. איברא לדידהו נמי אע"ג דלספיקא לא חיישי. מיהו כי עבר ע"פ כולה. דהשתא ברי עבר על מקום הטומאה. אע"פ שאינו יודע מקומה. לא חשיב ספק לגבייהו. אלא ודאי נגע חשיב לדידהו. משו"ה מהימן כה"ג. זה ברור לענ"ד.

עפי"זדברי תו' נכונים. וא"צ לזוז מהם. עם שלא עיינתי בגמרא בעת כותבי זה. ודברי תי"ט בכאן תמוהים. לא ראיתי. כמוהם. וכ"ש שהוספתי תימה עליו. כשחזרתי לראות ולעיין בגמרא. אמרתי שישו בני מעי.

שאינן עשוין אהלים לרע"ב. אין נטועין כו' שהרי רש"י מפרש כאהלים נטע. כשמים המתוחים כאוהל תי"ט.

נעלםממנו כתוב ויטע אהלי אפדנו.

מסכת לענין קריאת המלה. עמ"ש תי"ט בהקדמתו.

והסריגותצ"ע אם הם של עץ. או אף של ברזל.

וכיפת הברדהיא אבן הברד. השנויה ריש פרק ז' דמקואות. תרגום סלע. כיפא. כך נ"ל ברור.

והעוף הפורח קשיא ליה לתי"ט. לפמ"ש הרע"ב לעיל והעוף ששכן דווקא קשור. א"כ הכא אפילו הכא אינו פורח נמי. האריך בשפת יתר. והטריח עצמו בחנם. כי אם אינו קשור. היינו פורח. זה פשוט מאד. וה"ק נמי תלמודא בהדיא. טורח זה למה.

הן טהורות כו'. לכאורה דבר תמוה הוא. איך אפשר להיות החביות טהורות. אם כל מה שבבית טמא. לכן נ"ל פירושו. דמה שבחביות טהור. משום דמוקפות. אין טומאה נכנסת לתוכן. ומצילות על מה שבתוכן. אבל אינהו ודאי טמאות.

אי נמיבחביות של חרס איירי. דאינן מטמאות מגבן. וכך היא סתם חבית דמתניתין של חרס ודאי כמ"ש רפ"ג דקמא.