אם יכולה לשתות כו'. שאין תלוי באויר. רש"י פ"ק דחולין. אבל תלוי באויר. כשר לחטאת. ואעפ"כ אסור משום גלוי. כדאיתא בירו' שהנחש משתלשל ויורד. ונראה הא דאם יכולה חולדה לשתות במונח בארץ דפסול למ"ח. היינו שמכוסה בדבר קל. כנייר וכיוצא בו. שמונח עליו ברפיון. לא צרור ולא מהודק בשפה סביב. ולא פקוק. ולא מכוסה בדבר כבד. שאין השרץ יכול להזיזו ולהגביהו. דכה"ג נראה אף לגילוי לא חיישינן.

ומ"שאבל מצאו כמו שהיה לא חיישינן. אע"פ שחשו לספק מים מגולים (דחמירא סכנתא) כתב תי"ט. והזיה לא קרבן הוא כו'.

לאנהירא. דהא חשו חכמים שלא יעבור עליהם אדם. וגם אסרו לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו. כדאיתא פא"מ א"ה היכי שרו הכא להזות בהם על האדם. וחמירא סכנתא. אלא פשיטא אע"ג דכשרים להזיה. מדינא דמ"ח לא נפסלו. ומסכנתא לא מיירי תנא דמתניתין. דאפ"ה ודאי אסור להזות בהם משום סכנה. כיון דמחמרינן בה טפי. דכוותה תנן. אכלה הרדופני או שהכישה נחש מותרת משום טרפה. ואסורה משום ס"נ. כה"ג נמי אשכחן במוצא איברים חתיכות מותרות. ואמ"ר עלה מותרות משום נבלה כו' פג"ה. הכי נמי הכא. אע"ג דכשרים להזיה. ולית בה משום חשש פסול. משום ס"נ אסורין. אלא דאכתי איכא למימר דהיינו במטהר עצמו לחולין ולדבר הרשות. אבל לדבר מצוה. כגון לעשות פסחו וכיוצא בו. ואין מ"ח אחרים מצוים לו אלא אלו שנתגלו. ואין בהם ריעותא. דילמא כה"ג לאיסורא נמי אין לחוש. כיון דספק רחוק הוא. שמא י"ל בזה שומר מצוה לא ידע דבר רע.

ועדייןצ"ע משום פירוקא לסכנתא ורז"ל החמירו מאד במים מגולים.

דבלה כו' אם יש בה כביצה. לענין מ"ש תי"ט כאן. עיין בקונטרס לחם לשובע. מו"ק א"ח (סר"י).

והאוכלה חייב מיתהמכלל דתרומת תאנים דאורייתא. לכאורה הוה תמיהא לי טובא. שוב ראיתי בתי"ט שהר"ש ותו' נתעוררו בזה. ונדחקו מאד. ולדידי חזי לאוקמה ביין הבא משניר שדומה לדבלה קעילית והרי זה מכוון.

איבראאשכחן לתנא זימנין סגיאין. דמשוי ד"ס לד"ת. כדתני גרושה וחלוצה בהדדי זימני טובא.

האוכלה חייב מיתה עתי"ט אי"ל הרי דבנה נמי טמאה כו' מ"ש הר"ש מתני' דהכא לא סברה הכי. הוא דוחק גדול בעיני עכ"ד. אולם בעיני לא דוחק יש כאן. אבל פליאה נשגבה היא לא אוכל לה. הר"ש אוצר בלום לתורה. איך נשמט ממנו תלמוד ערוך בשני מקומות בחולין ובזבחים. שבנטמא הגוף תחלה. כ"ע לא פליגי דאיסור חל על איסור. והא הכא נמי לא נטמאת דבלה אלא מחמת אדם האוכלה. שנטמא במ"ח הטופחים עליה. והיא לא נטמאת מהם (בטהורה) מפני שתרומה טהורה היא. כדבעינן למימר. ועוד רווח והצלה לפנינו להעמידה בלא הוכשרה (היינו בדבלה כמשמעה) שלא קבלה טומאה ממשקה מ"ח הטופח על פניה. שטמא את האדם האוכלה ודאי. וכי אכלה בתר הכי. בטומאת הגוף קאכיל תרומה טהורה. וחייב מיתה. ודתנן בין טמאה. נוקי לה בהוכשרה ולא נטמאת עד עכשיו. שנגע בה האדם הטמא (דכוותה אשכחן טובא. דקרי לפירות מוכשרים. טמאים. ע"מ מכשירין) (מ"ש תי"ט דההוא ר"א תנא הוא. לא היה צריך להביא עצות מרחוק. דהא בהדיא איתא התם. הא דרביה. הא קמן. דההוא ר"א ודאי רביה דשמואל הוא). אכן הריקו"ר נטפל בדברים בטלים. חוץ לכבודו. במ"ש שתטמא דבלה את המים. ויחזרו מים ויטמאו את הטהור להם.

ועכ"זעדיין לא עלתה ארוכה למחלת הקושיא (ריקו"ר ותי"ט נכוו בפושרין ולא ברותחין) הלא קושיא במקומה עומדת ביתר שאת. איך לא נטמאת דבלה במ"ח. שהם אב הטומאה. כמ"ש ריש כלים.

גםאת"ל שלא נטמאת דבלה במ"ח. הלא האוכלה ועדיין משקה מ"ח טופח עליה. נטמא במ"ח. שמטמאין אדם ד"ת. והוא מטמא אחד. כמ"ש בפ"ה דזבים. ועושה את הדבלה שני. נמצא עכ"פ טמאה היא. ומ"ט יהא אדם האוכלה חייב מיתה. אלא הדבר ברור כמו שאמרנו. ברית הן הדברים שנאמרו למשה מסיני. עתה אני חוזר על דברי ריקו"ר כפי שהועתק בתי"ט. להראות בעליל שאינם לעזר ולא להועיל. כי מ"ש בין טמאה כו'. ה"ק ל"מ כשהיא טמאה שנטמאו המים (אלה דברי הבל. וכי מה תעלה או תוסיף טומאת הדבלה למ"ח לענין גוף האדם. שהרי לא נעשו המים אלא שני או תחלה דרבנן. ודבלה עצמה אינה מטמאה אדם. ותנא לא נקטה אלא לאשמועינן שהמים לעולם טמאים מדרבנן) אלא אפילו היא טהורה נטמאו כו' ואותו שאכלה חייב. ככל טמא דעלמא. והיינו כשהיא טהורה (כבר ראית שהם דברים קשים ומרים משובשים) וא"ת והרי נטמאו המים כו' הא ל"ק ההיא מעלה בעלמא כו'. הכל הבל ושפת יתר. כחומץ על נתר. הנהו בונה חיץ מעצמו נופל ומניה וביה נסתר.

הטהור לחטאת הכניס ראשו ורובו נטמא אדםדווקא. משום גזרת י"ח דבר. אבל אוכלין ומשקין טהורין שנגעו במ"ח. נראה דלא בעו שיעור. כשאר טומאת משקין. דבכל שהו מטמאין. מיהו לא מטמו לאו"מ טהורין. אלא משום מעלה. כיון דלא מקבלי אלא טומאה דרבנן. פשיטא אינן חוזרין ומטמאין לאוכל הנוגע בהם. אלא טומאת מעלה דרבנן.

ואת החולין ואת המעשרהקדים החולין לפי שכוללין גם מעשר ראשון. ועוד שהראשון קודם לשני. כמ"ש בפ"ג דתרומות. ותרומה קודמת לראשון. כדתנן התם. הרי הסדר מכוון.

לאחר ביאתועתי"ט העתיק לשון הר"ש בהני דבעו הערב שמש. ההיא דכהן השורף את הפרה.

כצדוקיםאמרה. לא חלי ולא מרגיש. ור"ש אגב שטפיה אתיא ליה.

האזוב המוכשר במשקין הטהורין לחטאת. דאל"ה כו'. תי"ט. ר"ל דאי לאו הכי. אלא במי חטאת הוכשר. נטמא כו'.

ושל טהורה כתי"ט ה"נ בפחות מכביצה כו'. ואינו מוכרח. ח) דאיכא לאוקמה בשלא הוכשרה. שוב חזרתי לומר דהאי טהורה ודאי לא הוכשר' היא (דכל הכשר. טמא קרי ליה תנא) וכ"מ במ"ח דלקמן וכ"ה בגמרא בהדיא. א"נ במשומרת לחטאת. כדקיי"ל לקמן במלקט לחטאת. ומשום דתרומה הוא. לא גרע.

שלא גמלוכתי"ט נראה שהוא מלשון ויגמול שקדים. ומקרא יותר מבואר בידינו. ופרח גומל.

אע"פ שנגבו פסול ואע"פ שלא נטמא כו' וסייעתא למש"ל דהוכשר במשקין טהורין להזות מיירי. אבל קשה דכיון שפסול להזיה (דברים תמוהים הם) היכי קתני לעיל דאזוב המוכשר מתטמא. ומשמע ודאי מטעם חומרת ומעלת החטאת כו'. תי"ט. אומר אני שאין זה בהחלט. אלא בטעון ביאת מים מד"ת. פסול מד"ת. והטעון מד"ס. פוסלו מד"ס. ואפשר דכשר נמי בדיעבד. אבל האזוב הנפסל מחמת שהוכשר במים טהורים שאינם ראוים לקדש. ועדיין לא נטמא לגמרי כדאיירי הכא. מעלה בעלמא היא. ואם הזה בו אחר שנגב. ודאי כשר בדיעבד.

לקטו לחטאת ונפלו עליו משקין.

כמלקט לאוכלין אבל מ"ח אינן מטמאין אותו אפילו שלא בשעת הזיה. עיין שלהי מכלתין.

כל שהוא כר"ש ש"מ דבתחלתו יש לו שעור ושיעור ל"א. ואם לא נאמר בו שיעור. אני אומר שאינו צריך. אלא תחלתו כגדילתו. בין קטן בין גדול. רק שיהא שלם. וראשי גבעוליו קיימים (וכענין שיעור מי הזיה. כדי שיטבול ראשי גבעולים) ואפ"ה אצטריך למתני גרדומיו. דהשתא לאו שלם הוא. סד"א פסול. משו"ה ממתני' ליכא למשמע דליבעי שיעור.

וצ"עבענין גרדומים דהכא. אי פירושו כמו גרדומי תכלת. שכלו מחמת תשמישם. או אפילו עדיין לא נשתמש בו להזיה. אלא מחמת עצמם בלו ונבלו. ואינו מוצא אזוב שלם קמיירי.