ואוחז באזוב ומזה עתי"ט בשם רש"י. ולי מסתבר לומר בלשון זה. שאם יאחוז בספוקו ויזה. קרוב הדבר שיפלו המים מן הספוק הנטבל ג"כ. וכשיראה טפין על המוזה. יחשוב שהזה. שמן האזוב נפלו. ואינו אלא מן הספוק. ואפילו ספק לא הוי. לפי שמתנענע הנה והנה. והספוק בידו להטותו. והוא מטהו אל המוזה. לפיכך כודאי חשוב.

מחט שהיא נתונה על החרסוהחרס אינו טמא כו' תי"ט. תמהתי איך יהא זה. ב) והלא המחט אב הטומאה. אלא שיכול להעמידה בפשוטי כ"ח. וא"כ קשה. מאי איריא כ"ח. אבל בחנם הוצרך לומר כן. שהרי אפילו בחרס שמא היה יכול להעמידה. דכ"ח אינו מקבל הזאה. דלא בר חיטוי הוא. ואין לו טהרה אלא שבירה. דמשו"ה נמי אינו נעשה אב הטומאה לעולם. ולכן יכול להזות על המחט בעודו מונח על החרס הטמא. והמחט נטהר. לפי שאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה. והשתא קמ"ל בחרס כל דהו. בין טמא בין טהור. אע"ג דלאו בר הזאה הוא. ועדיין לא נעשית מצותן. אפ"ה פסולה ההזאה. בספק מיצה מן החרס.

צלוחיתשל מי חטאת.

טובלהאזוב בה.

על דבר שאינו מקבל טומאהנ"ל ה"ה לשאינו מקבל הזיה. אע"פ שמקבל טומאה. חד דינא הוא. והא דלעיל (מ"ב) בכ"ח. דמשום ספק הוא דפסול. הא לא"ה לא ישנה. היינו משום דנתכוין למחט. גם נפלה עליו הזיה. כה"ג ליכא קפידא. כי נפל מן המים גם על דבר שאינו בר הזיה.

אם יש באזוב לא ישנה בטבילה. אלא מזה ממה שנשאר בו.

אם יש באזוב ישנה בטבילה. ולא בעי ניגוב בתחלה. כי המים אינם פסולים. שהרי המנטפים כשרים. אלא מיהא טבילה לשמה הוא דבעי.

המזה מחלון ש"ר כו' פטורע"פ רע"ב דהוי כספק טומאה ברה"ר דספקו טהור.

לכאורהתמהתי מראות. אטו לא ידע מר דאין חייבין קרבן על ספק טומאת מקדש. שוב ראיתי שגם תי"ט עמד על זאת. ולא מצא מענה ללמד זכות על שני גדולי עולם. ואני אמרתי חלילה לי מחדול מלחפש להם טענה. חס לי למימר על תרי גברי רברבי כוותייהו. דלטעו בדבר משנה כדסבר תי"ט. ותרווייהו מרוקא חדא תפיאו. אף לא ידענא. אמאי ניחא ליה בפיר"מ טפי. הא אכתי לא מיתרצא. היכי אחייביה קרבן. תו איכא לתמוהי טובא אפירושא דהנהו תרי אשלי רברבי. דמדמו לה לספק טומאה. אי דר"ה. או דרה"י.

האלא דמי. היכא אמרינן ספק טומאה ברה"ר טהור. היכא דהספק שקול. כהנהו דפ"ה דטהרות. דאימור לא נטמא. אבל היכא דודאי נטמא. ואח"כ נולד ספק בטהרה. הרי הוא טמא כשהיה גם בר"ה. כההיא דתנן רפ"ה דמקואות. הטמא שירד לטבול כו'. וכן בגמרא דפרק האומר. במקוה שנמדד ונמצא חסר. דהעמד טמא על חזקתו. ודינו כטמא ודאי בכל מקום.

איבראשפיר קאמרי הנך פרשני דווקני (ותי"ט לא קאי אדעתייהו דרבני) פשיטא לא סליק אדעתייהו לחיובי באשם תלוי המוזה מחלון של יחיד כו'. אלא אוקי טמא אחזקתיה. אימור לא טביל. הילכך מייתי קרבן עולה ויורד כדיניה. ברם מחלון ש"ר היינו טעמא דפטור. אע"ג דאכתי איכא למימר העמד טמא על חזקתו. אימור לא נטהר. הא נמי לא מילתא. היכא אמרינן הכי. דווקא כי איתא לטומאה קמן ודאי. כההיא דמקוה חסר לפנינו. משא"כ הכא איירי בספק טומאה שאירעה במ"ח ברה"ר. דהספק הוא אם נטמאו המים. אע"ג דברה"י דינם כודאי. אבל בר"ה. ודאי טהורים נינהו. דאוקי למיא אחזקת טהרתן. וזה ברור.

מחליקיןבפיר"מ העתיקו תי"ט. מעמידין צ"ל ממעידים. ויותר נאה בלשון לומר נמעדים. באלו המים.

לפני חלון ש"ררבותא נקט חלון ש"ר. דאע"פ שהזה על ספק טומאה. לר"ש בתי"ט. שמא צ"ל על (ידי) ספק כו' לפי מש"ל. א"נ לפי שהזה על רבים. ואולי יש בהם שבאים להטהר. מספק טומאה. מ"ש על מ"ש הר"מ בחבור כו'. ולפ"ז דווקא בחלון ש"ר. דאילו בשל יחיד הא אמרן דמסתמא צריך לבדוק כו'. לא נהיר.

בקרדום הטמאשהוא אב הטומאה כו'. ומבואר הוא שיצטרך שיהיה זה הקרדום ג"כ. לא הגיעה אליו טומאה מן המת. הר"מ. ר"ל שלא נגע במת עצמו. אלא באדם או בכלים שנגעו במת.

שנטמאו ידיו אחת מידיו. ר"ל איזו שהיא.

וקרן של כליבה המטה של מתים. עושין לה כמין קרן של ברזל כו'. צ"ע מ"ט טמא.

שמחובר לשלשלת צ"ע היכי דמי.

ותינוק שאין בו דעת נראה דמשהגיע לעונת פעוטות. מקרי יש בו דעת. עיין ברכת גבעון. עתי"ט בשם מהר"ם שמגיה שיש בו דעת כו' ומסיים ומ"מ הרמ"ג כגרסת הספר. אם אין חוש הראות שלי כוזב. הר"מ בפירושו גורס כמהר"ם. וכך הגרסא בחבורו. וכמו שהעתיקה תי"ט עצמו בדבור הסמוך אלא שנראה משם. שיש השמטה בלשון משנתנו. וכצ"ל ותינוק שאין בו דעת (זה נמשך למעלה עם הבלתי כשרים להזות) ושיש בו דעת. האשה מסעדתו א"כ מתניתין חסורי מחסרא. וה"ק ודאי. על כן א"א לפרש המשנה בענין אחר. וכמו שהוכיח גם תי"ט עצמו. א"כ בהכרח לתקן אף הגרסא.