**פאה מכל א' וא'**ראוי לידע שכל מה שאמרו בפרקין דהכא ליתן פאה מכל א' וא' או מא' על הכל. אין הפרש בכמות הפאה שהרי לעולם השיעור א' ואין בין שיעור א' מס' מכל א'. וא' לשיעור א' מס' מא' על הכל. ולא כלום. אלא לענין שאין מפרישין משדה על חברתה. כדפירש הרע"ב בריש פ"ב דלעיל והוא מן התורה שלא עלתה לו פאה ממקום א' על חברו כשהשדה מופסקת וצריך להפריש דווקא מן השדה עצמה מנה ובה. ומה שמוסיף כאן על מה שחייב במקום אחר. על מנת שתעלה לו לפי חשבון הצריך לו למקום אחר. אותו התוספת אין לו דין פאה לפטור מן המעשרות. כיון שבטעות היתה כנלע"ד ודוק:

ושמאאיכא תו נפקותא במילתיה דכי אמרו פאה מכל א' וא' ונתן במקום א' פאה גדולה. שאם היה יכול להפריש מא' על הכל היתה מספקת בשיעורה ועולה לכל השדה. עכשיו מה שנתן נתן ויש לו דין פאה שהרי אין לה שיעור. ויכול להוסיף כרצונו כמו שנתבאר בריש מכילתין. והנשאר מהשדה שחייב בפאה לעצמו. אפילו לא הפריש ממנו במחובר נותן כשיעור המגיע ממנו בתלוש. ויש לו דין פאה ופטור מן המעשרות. משא"כ כשאמרו מא' על הכל והרבה מתחלה בשיעורה עד חשבון א' מס' המגיע לכל השדה. שאע"פ שבמחובר יכול להוסיף עוד ויש לו דין פאה למה שיוסיף במחובר כדתנן פ"ק [מ"ג] אם שייר קלח א' סומך לו משום פאה. אבל אם כבר תלש כל השדה שוב אינו יכול להוסיף בתלוש. אחר שכבר נפטר כולו במה שהניח בתחלת השדה. ששוב אין לתוספת בתלוש דין פאה. שאם היה מפריש מכל א' וא' מפריש עליו בתלוש שחייב בפני עצמו ולא נפטר בשיעור המרוב' שהניח בתחלה וכדאמרן וגם זה ברור:

ואולייש ליישב בזה מה שדקדק בתי"ט במשנתינו. דתנן ומודים ב"ש שאם היו ראשי שורות מעורבין וכו'. ואע"ג דאין נ"מ בהודאתם דהא לית הילכתא כוותייהו. אפשר דאצטריך לאשמועינן מילתא אליבא דב"ה. דסד"א מאי דקתני ברישא ובה"א מא' על הכל. לא באו לומר אלא שרשאי ויכול להניח מא' על הכל לכשירצה. ולעולם לא פליגי אב"ש בהא דכי מפריש מכל א' וא' נמי ש"ד. דלכאורה הכא נמי מסתברא דאפי' תימא כל המלבנות חשובין שדה א'. הא תנן לעיל נותנין פאה מתחלת השדה ומאמצעה:

משו"האיכפל למתני ומודי' ב"ש למימרא דכה"ג דראשי שורות מעורבין אפי' לב"ש מא' על הכל דווקא. ואין הדבר נתון לרצונו. וטעמא כדאמרן דהיכ' דאמרו מא' על הכל אינו יכול להוסיף עוד בתלוש אם כבר הניח בתחלה כשיעור. ואי אמרת מצי נמי לאנוחי מכל א' וא' נפיק מנה חורבא. דאתי למימר כל א' חייב בפ"ע. ואתי לאפקועי ממעשר. דשמעינן ממשנה יתירא דקפידא איכא במילתא ודווקא קאמר ב"ש מא' על הכל. ומדב"ש נשמע לב"ה דברישא נמי מא' על הכל דווקא ולא באופן אחר מטעמא דפרישית וקרוב הדבר להשמע:

משנה לחם בשנים או בשלשה מקומותמ"ש התי"ט ואורחא דמלתא כו'. איברא הוא לשון בני אדם. מיהו בלשון חכמים דייקינן בכל דוכתא. השתא תרי תלתא מיבעיא. ושינויא דכדאמרי אינשי. דוחקא הוא. וזימנין סגיאין משנינן לה שפיר. עמ"ש בס"ד מ"ו פ"ג דסוכה. ואולי במה שכתבתי שם. י"ל גם כאן. שהכל לפי השדה. שאם היו שלשה בשדה קטן נראה כאחת. נותן מאחד על הכל. לא אמרו אלא שנים בקטן ושלשה בגדול. וצ"ע איזה שיעור בשדה נקרא גדול. אם בית כור או בת תשעה קבין. או מלא מענה מאה אמה. ואידך קטן.

**המוכר קלחי אילן.**כתב הרע"ב שרשים ולא מכר לו הקרקע והוא לשון הר"ש ז"ל. וצריך לביאור דר"ל שלא מכר לו קרקע כראוי לצורך האילן דהיינו מלא האורה וסלו. והיינו נמי דמסיים בה הרא"ש שאין לו בקרקע אפילו כדי יניקת האילן שהיא י"ו אמה וה"ה למלא האורה דלית ליה. כיון שלא מכר לו. דהקונה אילן א' אין לו קרקע אליבא דכ"ע. אבל בודאי יש לו קרקע כנגד האילן. שאותו גוף הקרקע שכנגד השרשי' צריך שיהא קנוי לו ולא סגי בלא"ה. דאל"כ לא מיחייב בפא' כבסמוך מ"ו ודוק. וכן משמע שם בפי' הר"ש וזהו דבר שאין בו ספק דאל"ה לא קרינן ביה שדך:

והאדאיכפל הר"ש לפרושי בה"ג. היינו כדי לאוקמי מתניתין בכל גוונא דאפי' ברצופין נותן פאה מכל א' מאחר שאין כאן קרקע שתצרפם. שאין הקרקע שביניהם שלו והרי הם מופרשים ומופסקים. משא"כ אי הוי מיירי במכר לו קרקע סביבם כשיעור אינו נותן אלא פאה א' לכל הקלחים הסמוכים אלו לאלו ומובלעים בשיעור השייך להם שכיון שהקרקע שביניהם שלו. הקרקע מצרפתם ודוק:

ולשוןהרמב"ם בספ"ג [הלכה י"ח] דמ"ע המוכר מקומות משדהו. מבואר ג"כ שמוכר גוף הקרקע וק"ל. אלא שצ"ע למה הפליג הענין שכתב המוכר וכו' לאנשים הרבה. דסתמא דמתני' משמע אפי' לאדם א'. ולפי דרכו ז"ל אין צריך לדחוק כפירוש הר"ש הנז' דבאין לו קרקע מיירי. דלדידיה איכא לאוקמי אפי' בדאית ליה קרקע. אפ"ה כל קלח עם קרקעו רשות בפ"ע הוא. ואולי לפי שפי' הר"ש נראה דחוק זהו שהצריכו לומר כן. אבל לשון קלחי אילן דייק קצת כהר"ש. ועמ"ש בס"ד פ"ו דדמאי מ"ד:

**העושה סאתים.**כתב תי"ט לפירש"י מוכח דסאתים דחצר המשכן היינו לפי הצמיחה ומה שתוציא הארץ הוא. וא"כ בית רובע דת"ק שמשערין על פי שיעור חצר המשכן. נמי לפי הצמיחה ומה שתוציא הארץ וכו' וקשי' לפי' זה לישנא דהעושה דהא ת"ק נמי בהעושה מיירי עכ"ל ולא אשכח פירוקא:

ולאידענא מאי קשיא ליה דמנא ליה דר"א נמי בעושה מיירי. ולדידי פשיטא דלאו בעושה מיירי אלא בשיעור בית רובע על פי חשבון חצר המשכן כמו שהזכיר הרע"ב והוא מהתוספתא. שהוא עשר אמות ומחצה בקירוב ושיעו' זה ודאי אינו עושה בית רובע בימי התנאים ששנו משנה זאת. לפי ערך שהדורות מתמעטין כנלמד מגמרא דהמקבל [דף ק"ה ע"ב] וכמבואר בתי"ט שלמד משם מעצמו דבימי חכמי המשנה הות ארעא שמינא טפי. כ"ש שאף אנו נאמר שמימות משה ועד כאן שנתמעטו הדורות ביותר והארץ מתקלקלת כל יום יותר בהוצאת פירותיה בלי ספק אפילו קודם החורבן ואצ"ל אחר החורבן (כדאי' שילהי כתובות [דף קי"א - קיב] ובמשנה דפ' עגלה ערופה) דבימי משה הות ארעא שמינא והיה שיעור י' אמות הנז' מוציא רובע. ולא בדורות האחרונים שבב"ש. וכ"ש אחר שחרב הבית דתנאי דהכא בתר חורבנו הוו קיימי. וכמו ששנינו בבתר' דסוטה [שם במשנה דפרק ע"ע] משמיה דר' יהושע גופיה דמיום שחרב ב"ה ניטל טעם ושומן הפירות וק"ל:

וא"כר"א משער באמות כנז' מילתא פסיקתא בין שמשך קרקע כזה מוציא עתה כמו כן רובע. או לא. ור"י בעי קרקע העושה סאתים דווקא העושה עתה כפי הזמן וכפי דורו דיבר. ולפ"ז לפעמים צריך יותר ממאה על חמשים כחצר המשכן. שהוא לא שיער כמות הקרקע באמות לכל זמן בשוה. אלא מדת קרקע לפי מה שעושה עכשיו סאתים. אם כחצר המשכן והן חסר הן יתר והרי זה ברור:

ואפשרעוד דלר"י אפילו בקרקע המוציאה סאתים בשנים כתקנן. אם היתה שנת שדפון וירקון שפחתה ולא עשתה סאתים נמי פטור. דדווקא בתר עשייתה עתה בשעת חובתה אזיל. ולישנא דעושה כההיא דפ"ט [מ"ה] דמציעא המקבל שדה מחברו ולא עשתה. שאין פירושו שלא צמחה כלל דהא בתר הכי קתני אם יש בה כדי להעמיד כרי. אלא לא עשתה כלימודה וכשיעור הראוי לה. אף כאן העושה סאתים ר"ל שעשתה כתיקנה. לאפוקי אם לא עשתה אע"פ שדרכה להוציא סאתים בשאר שנים. וכן נראה דזיל בתר טעמיה דר"י דגמר לה מעומר שיש בו סאתים דקרוי שדך בכה"ג ואי לא לא. והתם דווקא סאתים קצורים דאיתנהו בעין בעינן ולא איכפת לן בשעור הקרקע ודוק:

**קרקע כל שהו.**הביא בתי"ט ירו' הגע עצמך שהיא שבולת א' עד שלא קצר אין כאן חיוב. וכתב ע"ז ומ"ש ברפ"ק ביקש לעשות כל שדהו פאה עושה. כתבו התוס' [נדרים דף ו' ע"ב] דלאו דווקא עכ"ל:

ולאראיתי בתוס' כלשון הזה ואין צורך אלא ודאי דווקא הוא. ודתניא בתוספתא העושה כל שדהו פאה אינה פאה נמי בדווקא הוא. ולא קשיא הא דהתוספתא מיירי בלא התחיל לקצור עדיין. והירו' דידיה מיירי בשהתחיל לקצור ואפי' שבולת א'. כל השדה כולו העומד עדיין יכול לעשותו פאה ולאפוקי מתרומה דלאחר מירוח שנתחייב הכרי. אעפ"כ אינו יכול לעשות כל גרנו תרומה הכי משני בירו' גופיה. ומייתו ליה התו' בנדרים [שם] ובראשית הגז [דף קל"ז ע"ב ד"ה אלא]:

ובלא"הנמי לק"מ דאפי' תימא יכול לעשות כל שדהו פאה אף קודם שהתחיל לקצור. רשות הוא ולא חובה. והכא במתני' קרקע כ"ש חייב בפאה תנן. ולהכי שפיר דייק בירו' הגע עצמך שאין כאן אלא שבולת א'. איך יתכן לומר שחייב וק"ל:

כתבעוד בתי"ט וא"כ חזר הדין לכלל הלכה כר"ע מחברו. וריב"ב דקדים ליה מ"מ לאו רבו הוה עכ"ל. ולא ידעתי מאין לו זה דריב"ב קדים לר"ע ומצינו בפ"ט [מ"ג] דנגעים שדן לפני ר"א רבו של ר"ע. ובעדיות [פ"ח] שנויים בני בתירה עם ר"ע ור"י רבו ובירושלמי דפד"מ [בסופו] איתא שר"א ור"י התפללו על אדם א' וזכה למוקמה לר"י ב"ב:

הןאמת דמעובדא דפ"ו דפסחים [דף ס"ו ע"א] במעשה שחל להיות ערב פסח בשבת שנתעלמה הלכה מבני בתירה. משמע שהיו נשיאים לפני הלל. אבל נראה שאחרים הם בני בתירה שלשם ואינם אותם הנקובים בשמם במשניות הנז'. (אעפ"י שבביאור שביארתי אותו מאמר בדרך דרוש תפסתי קצת לעיקר שר"י ב"ב מנייהו דהנהו בני בתירה הוה. לא לקושטא דמילתא אלא לחדודי אמינא לה התם. ועוד א"צ כ"כ לומר דריב"ב הוה חד מנייהו דווקא. שאפי' אם נאמר שהיה מבניהם או מבני בניהם. הדרשה תדרש יפה. דלא נקטינן ליה אלא לגלויי מילתא. דר"ל שאף הן היו דרים בח"ל מטעם שזכרתי שם. והלך ריב"ב בשטת אבותיו ומנהגם היה בידו יע"ש בחלק הדרושים) דהא אשכחן בכמה דוכתי שמקומו היה בנציבין שהיא ח"ל במדינת אשור כדאי' בתוספ' רפ"ק דפסחים [דף ג' ע"ב ד"ה מאליה], ובקדושין [דף י' ע"ב] שלח יוחנן בן בג בג לריב"ב לנציבין, בסנהדרין [דף ל"ב ע"ב] אחר ריב"ב לנציבין. ואיך יתכן שנשיא ישראל יעמוד בח"ל בפני הבית והלא אין מקומו אלא בבית הועד ומקום ב"ד הגדול כירושלים ואחריה יבנה ומיבנה לאושא וכו' המקומות שגלתה סנהדרין לשם [יעוי' ר"ה דף ל"א]:

וא"לשמאותו מעשה דהלל ואילך הלך לו ריב"ב מפני הבושה. ח"ו לומר כן שהרי ענווים גדולים היו ב"ב ומעצמם מינוהו להלל נשיא עליהם. ועוד מה לו לצאת לח"ל הי"ל לשנות מקומו ולעמוד בארץ. גם אין לומר שלאחר חורבן יצא לו ריב"ב לבבל. שהרי משמע שהיה גם בזמן הבית בנציבין כדמוכח מרפ"ק דפסחים [דף ג' ע"ב] בעובדא דההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים:

ועודאם ת"ל שאותם ב"ב הם הם ריב"ב ואחיו השנויים בעדיות. קשיא אמאי קרי להו התם בני בתירה ולא בשמייהו כי הכא דליכא לשנויי בהא כדשנינן בגמ' דפ"ק דתענית [דף ג' ע"א] דמקמי דלסמכוה קרי ליה בן בתירה. דהא באותו מעשה כבר היו נשיאים ולא יתכן זה. אלא נראה דשם המשפחה הוא. וגם ממה שלמד ריב"ב לפני ר"א תלמיד תלמידו של הלל כנז'. מכל זה מוכח בבירור שאחרים הם ב"ב דהלל. או אלו התנאים מבני בניהם. ודאתאן עלה שדבר קרוב הוא שריב"ב דמשנתינו חבר הוא לר"ע. וע"כ לא פסק הרמב"ם כמותו. במקום ר"ע:

ובביכוריםדכתיב בהו אדמתך. כתב תי"ט במהדורא ותימה ליתני וודוי מעשר והוציא זה מהירושלמי. איברא דלא ידענא מאי קושיא דהיכי מצי למיתני קרקע כ"ש חייב בודוי מעשר. דהוה משמע אפילו הגר והעבד שקנו קרקע. דומיא דאינך דבמתני' דליכא לפלוגי בהו. שכל קרקע בין שהיא של ישראל או של גרים חייבת ושייכא בכל הדברים האמורים כאן:

והאודאי ליתא בודוי מעשר כדתנן בהדיא בבתרא דמעשר שני [משנה י"ד] מכאן אמרו ישראל ממזרין מתודין ולא גרים וכו'. ובשלמא פאה וביכורים שפיר מיתני ליה לתנא דידן דקרקע כ"ש חייבת בהן שאפי' היתה של גרים אין הקרקע פטורה דהגר מביא אלא שאינו קורא:

ולדעתיזהו שאמרו בירו' בשם ר' יוחנן שמועת כן מי שאין לו קרקע פטור מן הודוי דכתיב מן האדמה וגו'. פירושו שבא להשיב למה לא שנינו במשנתינו ודוי מעשר. ותירץ בשם ר"י שאם כך היה שונה היית שומע כן. שאם אין לו קרקע אינו חייב בודוי והא ליתא דמדכתיב לנו אפילו אין לו קרקע במשמע. וזה מסכים לדעת רש"י ז"ל [קידושין דף כ"ו ע"א]:

אינמי הכי פירושו שמפני כך לא נשנה במשנתי' ודוי מעשר שלא יסתור אותה שמועה שאמרו שמי שאין לו קרקע פטור מן הודוי והיינו הא דתנינן במס' מ"ש [פ"ה מי"ד] שמי שאין לו חלק בארץ אינו יכול להתוודות. דהיינו נמי ממש כמו שאמרתי דמשו"ה לא הוה אפשר למתני ודוי מעשר שלא תאמר קרקע כל שהיא אפילו של מי שאין לו חלק בארץ חייבת בודוי מפני כך לא היה אפשר לשנותו והרי זה ממש כדברינו. ומסייעא ליה לרש"י ז"ל. שלא כמו שהבינו מן הירו' הזה שסותר דעת רש"י:

אלאהירו' נמי מודה דלא בעינן קרקע גבי וודוי. ולא בא להוציא אלא מי שאין לו חלק בארץ. אבל כל מי שנטל חלק בארץ אע"פ שאין לו עכשיו שמכר או שמכרו אבותיו הרי אני קורא בו האדמה אשר נתת לי והרי זה יש לו קרקע שהגוף עדיין שלו וחוזר אליו ביובל אע"פ שהלוקח אוכל פירות:

והריזה פירוש מרווח יותר בהירושלמי. דלהבנת התי"ט לא קמשני מידי וסליק בקושיא דלפי דברי ר"י הו"ל למתנייה נמי במתני'. (אלא שי"ל בדוחק דתני ושייר. ול"ק מאי שייר דהאי שייר דשייר נמי ראיון כדאי' בירו'. אלא שאין צורך ועיין מה שאכתוב בסמוך מזה בס"ד) גם דעת רש"י נכונה בטעמה כמו שאמרנו וסתמי דסוף מ"ש נמי מסייעי ליה מדלא מפליג התם בין יש לו קרקע לאין לו לענין ודוי כמו ששנינו לענין ביכורים. וע"כ נ"ל דברי רש"י ברורים. שאף הירו' אינו סותר אותו ואע"פ שהתו' [קדושין דף כ"ו ע"א] ד"ה ובוידוי [וע"ע תו' ב"ב דף כ"ז ע"א ד"ה ובוידוי] הקשו ממנו על רש"י. ועוד פשיטא שאין קושיא מהירו' הזה שהוא לשון מגומגם הרבה ונראה שיש בו נוסחאו' שונות עי' בפי' הר"ש וק"ל:

גםמהרש"א בחדושיו בקדושין העיר על דברי התו' הללו וכתב שדבריהם תמוהים ושלא נמצא כן בירו'. הרי שלא הבין בו כמו שהבין התי"ט. שא"כ אם פשפש למה לא מצא ובלי ספק שהנוסח שראה התי"ט לא נעלמה גם ממהרש"א שהיה בדורו ולא יבצר ממנו להשיג הנוסחאות הנמצאות בימיו. ואני בעניי כעת אין לי ס' הירו' לעיין בו. אבל נראה מדברי מהרש"א שכדברי כן הוא אלא שקיצר במובן ולא פירש לשון הירושלמי.

אכןבמה שבתי"ט ובעל חדושי הלכות שניהם לדבר אחד נתכוונו לדחות בשתי ידים דברי התו' בסוף הדבור שכתבו שם וז"ל וגם משמע שאם אין לו קרקע מתודה כמו פירות לקוחין עכ"ד. שזה הלשון היה תמוה בעיניהם שסותרים דברי עצמם שכתבו מתחלה. דמהירו' משמע דלא כרש"י מדפריך אמאי ל"ג ודוי ומוכח דמי שאין לו קרקע פטור מן הודוי שלא כדברי רש"י והיאך כתבו אח"כ שמשמע אם אין לו קרקע מתודה שזהו כדעת רש"י:

אומראני שזה דבר שלא יתכן וא"א להשמע על א' מקטני ארץ כ"ש על גדולי עולם כבעלי התוס' שיסתרו דבריהם תוך כדי דיבור. ובכל כיוצא בזה ודאי חובה עלינו להטריח עצמנו ליישב דבריהם ונ"ל דהכי קאמרי ומסקנא דקושיא הוא דמעיקרא מייתו מהירושלמי דמשמע דלא כרש"י דאע"ג דל"ג ליה. מ"מ לאו מטעמיה. דטעמו של רש"י דל"ג ליה הוא משום דס"ל אף מי שאין לו קרקע חייב בודוי. והירו' לדעתם סובר שפוטר מן הודוי. ומטעם אחר צ"ל דל"ג ליה.

והדרקאמרי דאפילו לא היה משמע כן מהירו'. מ"מ א"א לומר כדעת רש"י שלדעתו משמע ג"כ שמי שאין לו קרקע מתודה ואפי' על פירות לקוחין. וזה אי אפשר אפילו בלא טעמו של הירו' דמפיק מקרא דבעינן קרקע מדכתיב האדמ' אשר נתת. דבלא"ה נמי הלוקח אינו יכול להתוודו' דהא לוקח לא מיחייב במעשר מדאורייתא כדאי' בהפועלים [דף פ"ח ע"ב] זרעך ולא לוקח. וכיון שאין חיובו אלא מדרבנן. היאך יוכל להתוודות והיא תשובה על דברי רש"י:

והיינומאי דמסיימי התו' וגם משמע ר"ל מדברי רש"י ג"כ כנז'. וזהו דבר שא"א. ודבר ברור הוא לענ"ד שאין הלוקח יכול להתוודו' על פירות אלו ר"ל הלקוחין בלבד. דאע"ג דקיימתי דברי רש"י דלא בעינן קרקע לגבי ודוי. היינו היכא דהפירות היו שלו וגדלו בשדהו ועתה בשעת ודוי אין לו שמכרה. או היכא דנתמרחו בידו דחייב מן התורה. אלא דבפלוגתא לא קאמינא. עכ"פ השגת התו' על רש"י במאי דלא מפליג כלל וס"ל דבכל גוונא מתוודה. וזה אינו בודאי ודוק היטב:

ועדייןצריכין אנו למודעי שזה שאמרנו למעלה דקרקע דגר ועבד אינו חייב בוידוי מעשר. היינו אליבא דמ"ד בביכורים שהגר אינו קורא. ואתיא סתמא דמתני' דמ"ש כפשטה. דבכל גוונא מיירי דאין הגרים מתוודין. אמנם למ"ד דקורא נמי דמצי למימר לאבותינו כדאיתא בירושלמי ופסקה הר"מ ז"ל [הל' בכורים פ"ד ה"ג]. צ"ל דהא דגרים אינן מתוודין. מיירי בדלית להו קרקע וכסתמא דמילתא דודאי לית להו. משו"ה אינן יכולין להתוודות מאחר שלא היה להן קרקע ולא קיימו מצות מעשרות. לאפוקי ישראל דמתוודה אע"פ שאין לו עכשיו. מאחר שיש לו חלק בארץ וכנז' וכמ"ש בס"ד ריש מס' ביכורים אליבא דרמב"ם. ולפ"ז צריך לפרש הירו' הנ"ל ששאל במשנתנו למה לא שנינו ודוי מעשר. ומתרץ כפירוש ראשון שכתבתי לעיל דלא מצי למתנייה משום דקיי"ל אף מי שאין לו קרקע חייב והיינו ישראל דווקא והבן:

עודדקדקו בתלמודא דבני מערבא אמאי לא תני ראיון. ומייתי בשם ר"י בהאי לישנ' דמי שאין לו קרקע פטור מן הראייה. והכי איתא בבבלי פ"ק דפסחים [דף ח' ע"ב] ושם הארכתי בעזה"י בחי' שהיא הלכה עמומה מאד וצריך חקירת חכם ביותר להעמידה. ולפי מה שפירשתי לעיל בודוי. גם כאן כך תפרש. דמשו"ה לא תני ראיון דהו"א בקרקע תליא מילתא וכל שיש לו קרקע כל שהיא חייב בראיה ואפי' גר או עבד. ובאמת אמר ר"י דמי שאין לו קרקע. ר"ל שאין לו קנין עצמי בגוף הקרקע. דהיינו גר ועבד אותן שלא נטלו חלק בארץ כדפרישית לעיל. שאף שיש להם קרקע אין הגוף קנוי להם ואין אני קורא בהם ארצך. פטורין הן מן הראיון. משו"ה שביק דיה תנא דידן ועיין עוד בחידושי:

ואףלפום מה דכתיבנא התם דהנראה יותר לומר דכל שיש לו קרקע אפילו בח"ל סגי גבי ראייה למיחייביה. דמיקיים ביה קרא דלא יחמוד איש את ארצך דשפיר קרינן ארצך עיין שם מילתא בטעמא. מ"מ לא תנייה הכא אף על גב דבכה"ג מצי לאשכוחי אפילו בגר ועבד. דכיון דליתיה מילתא פסיקתא דאכתי צריך למיפלג בה בין קרקע שבא"י לח"ל. שלא כל מי שיש לו קרקע בא"י חייב דגר ועבד אין להם קנין בא"י. ואע"ג דקרקע דתנן הכא לענין קנין נכסים ופרוזבול. נמי לא מיירי בא"י דווקא. מ"מ ליכא לפלוגי בהו בין א"י לח"ל שהכל שוה לענינים הללו. ובאמת לפ"ד התוספ' בפח"ה בפי' ד' אמות קרקע שכל אדם מקנה על ידן. י"ל דהני נמי בקרקע שבא"י מיירי חוץ מפרוזבול ודוק:

משנה לחם קרקע כל שהו עמ"ש המפרשים בשם הירו'. ולי נראה על פ"ד בבלי שלנו א"צ לדוחק עצום כזה. אלא כל שהו דהכא. אית ליה שיעורא זוטא מיהא. והיינו טפח על טפח. ותלמוד ערוך הוא בידינו פ"ק דקדושין (כז"ב) דוק ותשכח כל שהו דכוותיה.

משנה לחם בלח"ש אמנם גם הרמ"ז ז"ל לא הזכיר בחבורו שצ"ל קרקע בודוי. משמע פשיטא ליה דמתודה אף על פירות לקוחין. דלא כהירושלמי. ועכשיונזדמן לידי ספר מגיד מישרים ובא לידי כעין מציאה בהסח הדעת. שמזכיר בפרשת ויקהל מהדורא בתרא בלשון זה. עוד אמר (ר"ל המגיד שלו) בפ"ק דקדושין של ובודוי מוטעה. וצריך להיות וגם מי שאין לו קרקע אינו צריך להתוודות. כנראה שמגיה כך בלשון תו' דקידושין הנ"ל. ואם קבלה נקבל. אבל אינו מתקבל בכוונת התוספות. ומאי וגם. אף לא אדע מה הלשון אומרת א"צ להתודות. דמשמע שאם רצה. רשאי. וזה אינו. כי אם הוא פטור מודוי. מחמת הטעם דלא קיים קרא כדכתיב. א"ה אפילו בעי. מחינן בידיה. משום דובר שקרים לא יכון. ויש לידע כי נזדקר טעות בלשון הירושלמי. כי אין בכתוב מן האדמה. והוא ט"ס שלא הבין. לכן חידש נוסח במקרא. אשר לא היה ולא נברא. ותי"ט העתיקו בשבוש. זה שתי פעמים.

משנה לחם לקצור ולשנות קצירה אחת לו. ואחת לעני לפאה. דכה"ג ישנו בבל תכלה. ובבציר מהכי לא משכחת לה. כך נ"ל.

מתנתו מתנה. יש גורסין מתנתו. התי"ו והנ"ן קמוצי"ם. וזה שלא כמשפט משקל זה. ודרך השלמים הוא כך כמו בקשתו מן בקשה. ואמנם בחסרי הפ"א שבזה המשקל מצאנו מן מפל' מפלתו הפ"א פתו"ח והלמ"ד למ"ד הפעל בשוא ודג"ש אחריו. וכן מצבתו מן מצבה. ואולי כינויי מפלתו מצבתו הם ממשקל מפלת האריה מצבת בם שבאו בשש נקודות. ויהיו שוים בסמוך ובמוכרת. וא"כ אפשר שנטיית מתנה בכינוי שוה למשקל בקשה:

משנה לחם הכותב לאו דווקא. אלא תני האומר. דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו. והיינו דקמ"ל באגב. לומר שבכל אופן. הרי הוא ככותב. גםיתכן ע"ש התכלית. שסתם צואה לכתיבה עומדת. כ"ש בזו. שדינה מיד ככתיבה. וערפ"ט דכתובות. ולשון קצר הוא. הוא. ר"ל המצוה מה שיעשה בנכסיו.

משנה לחם בלשוןהרע"ב לדידיה נמי שייר. ר"ל עבד שקנה נכסים. עבד למי. ונכסים למי.

משנה לחם בלשוןתי"ט. דכל שהוא. צ"ל דכל שכן.

משנה לחם שםהכי. צ"ל והכי.