**מוריד ומחלק לעניים.**מוריד מפני הסכנה ומחלק ביניהם ולא יבוזו הם אע"פ שכהלכה הוא שיבוזו כדדרשינן מקרא. בירו' פירשו דבר זה שחששו לתקנת העניי' מאחר שהצריכוהו לב"ה להוריד להם. יש לחוש שמא יראה בעל הבית קרובו עני וישליך לפניו:

ולכאורהדברי הירו' סותרין זא"ז. עיין לשונו בפי' הר"ש דמשמע דגם בתמרה במכבדות יש להניח לפניהם ויבוזו העניי' ולא יחלק לפניהם. דכיון שאינן בראשו של דקל ואין בהם סכנה חזרה מצותן להלכה ששומעין לבוז. והא אנן מוריד ומחלק תנן. ותו משמע התם דגם בכילה שדהו שחזרה פאה לעומרים. ב"ה מחלק בידו אפילו בתבואה:

אבלמבואר הוא במעט שאין כאן סתירה. דהא דקאמר במכבדות שמצותן לבוז איירי במפריש הפאה בתלוש במונח לפניהם שאין כאן סכנה. ולא מקום החששה שב"ה ישליך לפני אוהבו מאחר שהמכבדות מזומנים לפניו. ונראה לעין כשמשליך לפני הא' בכוונה. וכן לא יעשה בודאי. ובמתני' דקתני בדלית ובדקל מוריד ומחל'. בעניים עומדים והוא מפריש הפאה במחובר בפניהם. שאם תאמר מוריד ומשליך לפניהם יש לחוש כנז'. לכן הצריכוהו לחלק ג"כ:

ובתבואההוי איפכא. שכשמפריש בקמה בפני העניים מצותן לבוז. ואם כילה השדה ומפריש מן העומרים שבביתו בבוא העניים. שבזה האופן מצאה החששה הנז' מקום גם בתבואה שבהוציאו הפאה ממקום המוצנע ומשליך לפניהם. יוכל לכוין שיפול לפני אוהבו קרובו. ע"כ באופן זה מצותו לחלק אפי' בתבואה:

אואם התנו ביניהם אפי' כן אין שומעין הכי איתא בירושלמי. ור"ל שאם התנו אפי' כן שגם בתבואה יחלקו ביניהם אין שומעין לו לזה שאמר לבוז אע"פ שאומר כהלכה. והתנאי קיים. ופירש הר"ש דהך תנאי שמתנין ב"ד על העניים הוא:

ואניאומר שאין צורך שגם העניים עצמן יכולים להתנות כן ביניהם ואין אחר תנאי כלום. והוצרך להשמיענו שאם מתחילה התנו ביניהם שוב אין א' מהם יכול לחזור בו ולא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה. שכל תנאי שבממון קיים. ואע"פ שהוא דבר שלא בא עדיין לרשותו משתעבד. וכמו שבני העיר מסיעין על קיצותן:

וכללאדמתני' אין בין תבואה וקטנית לדלית ודקל. אלא שבכל מקום שמפריש הפאה (בין בתבואה בין באילן במחובר או בתלוש) בפני העניים והיא מזומנת לפניהם עד שאין ב"ה צריך לטרוח אחריה. אלא הוא קורא לה שם ומראה להם מקומה שומעין לבוז. וכל מקום שהב"ה צריך להורידה מן האילן או להביאה מתוך הבית ומן האוצר שומעין לחלק. וכן אם תנאי היו דבריהם שרשאין ויכולין להתחייב בכך ואינן יכולין לחזור בהן. ולאחד המעכב שומעין: בדלית. הדל"ת בקמ"ץ.

משנה לחם בלח"שסוף הדבור. נ"ב איברא איכא למידק אטעמא דירו'. שנ"ל לפניהם שמא יראה בע"ה קרובו עני כו'. וכי נמי עביד הכי. מה אכפת לן. והתנן לקמן מי שלקט כו'. ואמר הרי זה לאיש פ' עני. דפע"ג דליתיה. אמר ר"א זכה לו בתרי מגו. ולרבנן מיהת בחד מגו מודו דזכה. ועד כאן לא פליגי אלא משום דאכתי לא מטי לידיה. ומשום דאין מחמיצין המצוה. נגעו בה רבנן. בדאכתי לא זכה. הא מיהא משום דדעתו קרובה אצלו. לית לן בה. והכא דאיתיה גביה. כי משכח קמיה. מאי הוי. וכי הוי קרובו. איכא נמי משום ומבשרך אל תתעלם. בודאי הוא קודם לשאר כל אדם. וי"ל כיון דקיימי עניים הכא. אתו לאנצויי. משום הכי עבדו רבנן תקנתא לעניים ולבע"ה נמי. ועמ"ש במ"ט דפרקין. ובשלהי מכילתין.

**השאר.**האל"ף קמוצ"ה:

**אותו הימנה.**ה"ג אותו בוי"ו כינוי הזכר. דקאי אנפל עליה. ואפי' אי קאי אטלית נמי שייך ביה לשון זכר. אע"ג דמצינו ריש שנים אוחזין ובשאר מקומות טלית לשון נקבה. נמצא ג"כ בלשון זכר לפעמים וככללו של הראב"ע שכל דבר שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו. והימנה לשון נקבה מוסב על הפאה. וכ"ה הגי' בגמ' דב"מ [דף י' ע"א] ועמ"ש לקמן בעזה"י פ"ה מ"ד:

משנה לחם במגלותנקט לשון רבים. שאפילו מביאין כל אחד מהעניים מגל בידו. אין מניחין אותן לקצרה.

משנה לחם עוקריןבאילנות.

משנה לחם בשחרמפני המניקות שבניהן ישנים בשחר למ"ד אליבא דר"א (ריש ברכות) ריש משמרה אחרונה קחשיב. ניחא. איברא למ"ד התם כולהו סוף משמרות קחשיב. צ"ל בשחר דהכא. לאו בעמוד השחר מיירי. אלא אחר שהאיר היום ממש.

**בשעת העמור.**השי"ן בקמ"ץ לקיום הנח. כמו מן קמה קמת. כאשר ביררתי וביארתי יפה בהגהות התפלה בס"ד. וכן מצאתי הניקוד במשניות הנדפס באמשטרדם ע"י חכם מנשה בן ישראל והנייא לי:

**עמרים.**העי"ן בח"ק.

ר"א אומר זכה לופירש הרע"ב פלוגתא דר"א ורבנן בעשיר שלקט. דר"א סבר אמרינן תרי מגו וכו' ופירש"י ז"ל בפ"ק דב"מ [דף ט' ע"ב] דמיירי בעשיר דעלמא שאינו בעל השדה. דאי בבעל השדה לא אמר ר"א זכה לו דליכא למימר מגו. דאפי' עני מוזהר שלא ללקט פאה משדהו. והר"ש הקשה עליו מהירוש' (עיין בזה לקמן פ"ה):

וראיתיבש"ס החדשים מועתק כאן מפירוש הרא"ש ז"ל שהסכים עם הר"ש לדחות דברי רש"י וז"ל וכן נ"ל דאי מפקיר נכסיה גם אותה שדה מופקרת ויכול לזכות בה לעצמו עכ"ל:

ואניתמה מאד על זה דא"כ מאי דוחקי' דתלמודא לאוקמה במגו דאי בעי מפקיר נכסיה והוי עני. הא מצי לאשכוחי אפי' בדלא הוי עני. אלא במגו דמפקיר אותה שדה דאע"ג דלא הוי עני בהכי חזי ליה. והול"ל הכי מגו דאי בעי מפקיר לה וחזי ליה. וא"ל דהא דנקיט הכי. משום דבה"ג הויא מילתא פסיקתא דשייכא גם באדם עשיר דעלמא שאינו בעל השדה. דאי משו"ה אכתי לא צריך להכי. דכיון דשמעינן בבעל השדה שזכה לו משום דאמרינן תרי מגו. ה"ה באדם דעלמא דהא שייכי ביה נמי תרי מגו:

ועודיש להפליא מאד איך יש לזוז מדברי רש"י בשטת תלמודנו. דכיון דאוקימנא לפלוגתייהו דר"א ורבנן בתרי מגו דברישא פליגי רבנן משום דהוי תרי מגו. ובעני מודו משום דהוי חד מגו. אי ס"ד דבבעל השדה מיירי. בעני אמאי מודו רבנן הא הכא נמי תרי מגו איכא דהא אף רבנן אית להו דעני מוזהר בשלו. א"כ בעני נמי ליכא למימר מגו דזכי לנפשיה. אם לא ע"י מגו דאי בעי מפקיר לשדהו והוו להו נמי תרי מגו. והא לא ס"ל בתרי מגו כר"א:

ותוקשיא לי טפי אהך מילתא דהרא"ש דאפי' תרי מגו נמי ליכא ואפי' בעני ואליבא דרבנן וכ"ש בעשיר ולר"א. דהיכי איכא למימר אי בעי מפקיר נכסיה. וכי נמי מפקיר עכשיו כל נכסיו והוי עני. אין העני הזה יכול לזכות בפאה שלו שחייבה אותו תורה להוציאה מתחת ידו ולתת אותה לעני אחר דוקא. ומאי מהני ליה דהוי עני אפי' נעשה עני בפועל ודאי שאינו יכול לזכות בה:

ואםדעת הרא"ש דהאי מגו דאי בעי מפקיר הכי פירושו מגו דאי הוה בעי והפקיר השדה מתחלה קודם שהפריש הפאה. הוי חזי ליה לזכות בה מן ההפקר. זה דבר שלא יתכן לגמרי דודאי אין שייך מגו אלא במה שבידו לתקן עדיין בשעת זכייה. ולא במה שכבר חלף ועבר. ושוב אין ביכלתו מעתה להפקיר הפאה שהפריש שיוכל לזכות בה מתורת הפקר:

וגםהוא דבר בטל שנאמר שהיה יכול להפקיר ולחזור ולזכות בה. שזה אפשרות לאחרים כמוהו. רצוני כי הלא ההפקר הוא ראוי לכל אדם לזכות בו שאל"כ אין לו דין הפקר. א"כ מאן יימר שהוא יחזור ויזכה בהפקרו שמא יקדימנו אחר. ועל כרחך אין המגו אלא בדבר שיכול לסבב שבודאי יהא ראוי לו. והיינו דווקא באופן שאף אחר הפרשת הפאה יוכל למצוא עילה שייעני ותהא ראויה לו הפאה להחזיק בה לעצמו. וכן מורה הלשון דאי בעי מפקיר. ומנין לנו להוסיף עליו וק"ל:

ותוהיכי שייך למימר מגו כזה מגו דאי בעי הו' מפקי' לה לשדהו ולא היה מתחייב בפאה והוי חזי ליה דהשתא נמי חזי ליה. דשאני אם היה מפקירה שלא היה בה דין פאה. משא"כ עכשיו שיש בה דין פאה. ואיזה ערך ויחס לזה עם זה. הא אין המגו הזה אלא שעושה לעשיר ראוי לזכות בפאה עכ"פ משום דאפשר ליה למיעבד טצדקי למיהוי עני שיזכה בה בפאה ממש וזה פשוט. ועל כן יפה אמר רש"י שא"א לומר כן בב"ה בין עני בין עשיר. מכיון שאפי' העני צריך להוציא הפאה מתחת ידו ולתתה לאחרים:

ועודתמה על עצמך אם אפשר לומר מגו דאי בעי הוה מפקיר נכסיה והיה חוזר וזוכה בשדה ומחזיק בפאה לעצמו. דהא קיי"ל [ב"ק דף כ"ח ע"א, ועוד וברמב"ם הל' מתנות עניים פ"ה הל' כ"ז], המפקיר כרמו והשכים ובצרו חייב בפאה דמרבינן ליה מקרא יתירא. שאם הבעל הבית המפקיר חוזר וזוכה בהפקרו. מ"מ חייב בפאה וא"כ אפ"ה לא שייך אי בעי זכי לנפשיה:

אלאשבזה י"ל קצת כמ"ש אני בס"ד בפרקא קמא דמכילתין שאפי' הבע"ה שחזר וזכה בהפקרו אינו מתחייב אלא בזכה בכל השדה אבל אם זכה במקצת לא נתחייב. (ואף זה אינו מספיק דכה"ג לאו פאה הוא מה שזכה מן ההפקר. ומאן לימא לן נמי דפאה הראוי משדה זו גביה היא ודוק):

אודילמא מיירי במפקיר השדה עם פירותיה וחזר וזכה בפירות לבד דכיון שאין לו קרקע נפטר מן הפאה כמ"ש לעיל. אבל בכל זה לא הונח לנו מטעמא דאמרן דאכתי לא הוי מגו טוב דמאן לימא לן שהיה יכול לזכות בה שלא יקדימוהו אחרים. וע"כ מכל הלין דברי רש"י ברורים לענ"ד ואין בהם נפתל ועקש. ועמ"ש לקמן פ"ה מ"ה בעזה"י:

**לעני.**הלמ"ד סגולה שכצ"ל נודע ודוק:

משנה לחם שנמצא ראשון לאו דווקא. אלא בדלית ביה רק כשיעור שנותנין לעניים בגורן. המפורש בשילהי מכלתין. הוא דנותנה לעני ראשון. מיהו כי אית ביה טפי. מצוה לחלק. כדמשמע ר"פ. ואע"גדאכתי י"ל דמשהו אפשר רשאי להציל מחצה. מ"מ. כמו במ"ע. כדתנן התם. ועמ"ש שם בס"ד.

**איזהו לקט.**צריך לדעת שאין דין לקט אלא בתבואה בלבד. ומה שכתב הר"מ ז"ל בפ"ד [ה"ב] דמ"ע, הי' קוצר או תולש, היינו נמי תולש בתבואה, ואי נמי ירק וקטניות נמי בכללא דתבואה לענין לקט, דכולהו בכלל קציר נינהו אע"פ שיש מהן דרכן ליתלש, כיון דאורחייהו בהכי היינו קצירה כדאיתא בגמרא [חולין קל"ז ע"א] דאפי' ר' יוסי דדריש ולא לקט קיטוף מודה בהני דאורחיה, מכל מקום ודאי דאין אילנות בכלל, ותלמוד ערוך הוא בפרק הזרוע (דקלא"א) שלש שבתבואה הלקט השכחה הפאה שנים שבאילן השכחה והפאה. אבל לקט באילן ליתיה חוץ מפרט בכרם לחוד זה פשוט, ולא תטעה במ"ש הר"מ או תולש בדבר שדרכו להתלש [שם. ה"ב] דר"ל כגון בצלים ודכוותייהו דבני קצירה נינהו. אבל לא פירות האילן דלאו בני קצירה הוו לגמרי, (ולכן אין להשאיל שם לקט לשכחה ופאה כדכתב הרב תי"ט לקמן פ"ח. דלא ליתי לאיחלופי ויש בזה מה שאין בזה) והוי יודע שהר"מ ז"ל (פ"א) [צ"ל פ"ב ה"ו] דמ"ע פסק דלקט קיטוף פטור כר' יוסי, וכתב הר"ן [שם. במס' חולין] שטעמו משום דשקלי וטרו אמוראי אליביה. ומ"מ לא ניחא ליה מ"ט לא פסק כוותיה בראשית הגז לענין תולש הצמר והניחו בצ"ע. והכ"מ [שם. בפ"ב ה"ו דמ"ע] טען שאין זה שיקלא וטיריא הא דקאמר תלמודא ומודה ר"י, ולאו אתלמודא דידן סמך אלא אתוספתא ע"ש, ולענ"ד נראה דשפיר קאמר הר"ן דשקלו וטרו אמוראי אליבא דר"י דאי לאו דהילכתא כוותיה מאי נ"מ דמודה, והמעיין שם בסוגיא יראה דכולה כוותיה דר"י משמע בודאי. וסתמא נמי איכא ור"י נימוקו עמו. משו"ה ודאי שפיר עבד הר"מ דפסק כוותיה. ומ"ש הרב כ"מ [שם] דלא סמך כי אם על הירו' נ"ל דאישתמיטתיה לרב ז"ל מ"ש הר"מ בפ"ד הנז' דמשמע בהדיא דאתלמודין הוא דסמך בהא. מדמפליג בין דבר שדרכו להתלש כו'. והא לא משכחת בתוספתא ובירושלמי אלא בתלמודא דילן, ואי איתא דפסק כוותיהו דוקא. לא הו"ל לפלוגי בהכי וק"ל. איברא לקושית הר"ן על הר"מ ז"ל נ"ל ברור שסמך לו הר"מ על הסוגיא דבכורות פ"ג [דף כ"ה ע"א] דמסקינן תולש חייב משום גוזז, וכך פסק הר"מ ז"ל בה' שבת [פ"ט ה"ז] ועלה סמיך דאזלה לה נמי כר"י, ודוקא בשוטף פליג ר"י דאינו בכלל גוזז, אבל תולש היינו גוזז, ודו"ק. שזה ברור בס"ד ומקום הניחו לי, עיין היטב.

**שספק לקט לקט.**כתב הרע"ב דכתיב וכו'. וא"ת למאי צריך קרא. תיפוק ליה דספק גזל הוא וספק גזל ודאי צריך להוציא מתחת ידו:

וגדולהמזו שמענו בפ"ט [מ"ז] דיבמות בגזל מאחד מחמשה וכו' שצריך לשלם גזלה לכל א'. ואע"ג דהתם קנסא משום איסורא דעבד. מ"מ ודאי דלא סגי דלא יהיב לעניים מה דאית להו גביה וכל שאינו יכול להתברר פשיטא דהכל לעניים ואין לומר בזה המע"ה. דדווקא היכא דאפשר דלית ליה מידי להמוציא גביה דהיאך הוא דאמרינן הכי. אבל הכא ברי אית להו לעניים גביה אלי' דר"מ ועדיף מברי דעלמא. דהא בעל הבית נמי מודה דאית לעניים גביה מידי. ודמי להא דתנינן תמן בבכורו' ילדה שני זכרים כא' נותן שני סלעים לכהן. והכא נמי כיון דא"א להתברר פשיטא דאזלינן לחומרא וכל שנכנס בספק הרי הוא של עניים:

י"לדאצטריך לפטורי ממעשרות. דאי מחמת ספק הוי אזלינן הכא והכא לחומרא כיון דקנסא והפקר ב"ד נמי לא שייך הכא. והו"א דהעניים חייבים לעשרו. להכי אתי קרא לפוטרן דהו"ל כודאי לקט:

ולמהשדייק בתי"ט אהך דרשה דתעזוב. אין צורך למ"ש ז"ל. דבירו' איכא קראי טובא. ות"ק ור"מ בהא פליגי. ת"ק ס"ל כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא לא מיקרי ספק לפוטרו ממעשר. ורבי מאיר אית ליה הנח להם משלך. דאפילו מה שאתה נותן משלך פטור כי הכא דודאי נותן להם גם משלו עם המסופק. ואפי' בספק אם יש לעניים חלק כלל הרי זה לעניים. כדרך ששנינו לקמן פ"ז בספק כתף ונטף ולא אמרינן המע"ה. ועמ"ש ריש דמאי בעזה"י בד"ה וביהודה האוג:

משנה לחם שספק עלח"ש. עי"ל משום דהו"ל ממון שאין לו תובעים. להכי אצטריך קרא. עלח"ש מ"ד פרק הסמוך. מ"ש שם בס"ד.