משנה לחם גדישעיין קול רמ"ז. שכתב על הרע"ב. מ"ש והגדיש העומרים אינו מדוייק. שאם היו עומרים מאי קנסא. שהרי לא יפול מן הכריכות. והר"מ כתב שקבץ ערמת חטה. והיינו צבורה ע"כ. ולא ידעתי מה הי"ל. שלא הבין לשון הר"מ הפשוט ומובן מאד. שכוונתו על העמרים. כי ערמות ועמרים שמות נרדפים הם. וד"א הוא ממש. וכ"כ בפירוש הר"מ. ערמות לשון רבים. כמו ערמות ערמות (דה"ב לא). ועלכרחך כך הוא. שאל"כ. אינו נופל עליו לשון קבוץ. ושכח הרמ"ז לשון המשנה המעמר לגדיש. ומאי דק"ל מאי קנסא כו'. במ"כ גברה עליו השכחה. כי אפילו העומר יש בו שכחה ג"כ. ועוד. וכי אין העמרים עשוים להתיר. ושנינו בצדה. הרוח שפזרה כו'. ומפרש הוא עצמו שהתירן. הלכך בכדי טרח לחלק בין פירוש הר"ש והר"מ. דא ודא אחת היא. ושפיר הוא.

משנה לחם נפילהנ"ל שהוא מלשון מקרא. ומפל בר. ולאידעתי מה הכריחו להר"ש לחלק בין הפרקים הללו. דכאן ודפ"ט דמציעא.

**מעשר שבולת א'.**לשון הר"ש מה שאינו מזכיר תרומה גדולה לאו משום דמיפטר וכו'. והרא"ש מסיים בה דמשום דחטה א' פוטרת כל הכרי לא חש לאדכורה. וכן אני אומר עוד לפי שהרבה פעמים מצינו ששם מעשר כולל גם לתרומה דוק ותשכח:

ונותןלו לשון התי"ט ואין צריך העני להמתין עד שיתקן גדיש של עצמו. דודאי גדיש עצמו נמי בעי תיקון שהרי יש בו שבולת הפטורה מן המעשרות. ור"ל שא"א לעשר מנה ובה דאתי לאפרושי מן הפטור על החיוב והוא לקוח מהר"ש ז"ל:

ברםלא ידענא אמאי פשיטא ליה כולי האי ותנאי שקיל מעלמא שדבר זה אף להר"ש אינו ברור אצלו כנראה מלשונו. ולהרמב"ם ז"ל פשיטא ליה דאין הגדיש צריך תיקון אחר וכדמוכח פ"ד מהל' מ"ע. וכן הוא ז"ל תופס המשניות דפ"ז דדמאי ודפ"ג דחלה כפשטן דבכל גוונא מיירי שאם אין לו פרנסה ממקום אחר מפריש מאחד על הכל. ולא כהר"ש שמפרש אותה של דמאי בדמאי דווקא הקלו בכה"ג. ולא בודאי. וההיא דחלה ביין ושמן איירי דבהו קיי"ל יש בילה:

ובאמתשטתו של הרמב"ם צע"ג דבפ"ב דהל' תרומות ופ"ח דמעשרות ופ"א דמ"ש ופ"ד דמתנות עניים בכולהו משמע דס"ל לכל יש בילה. והוא דלא כהילכתא דאיפסיקא בפ"ק דר"ה [דף י"ג ע"ב] ואין כאן מקום בירור דבר זה:

משנה לחם וראשה מגיע לקמהנ"ל פירושו. שגבהה כגובה הקמה. ואפשרלפרש עוד. מלשון נגיעה. דהיינו ע"י שנכפפת. ראשה נוגע בקמה. אלאדקשיא לי. א"כ היינו נקצרת עם הקמה ודחי. ותרתי למה לי. ותו אי הכי. וראשה נוגע הול"ל. לכך נראה יותר בלשון ראשון. לפ"ז ונקצרת כו'. תנאי אחר הוא. בקירוב המקום. ונ"ל דה"פ. שקצר כל סביבה. ושייר שבולת זו שלא קצר. וראשה מגיע לקמה שבצדה עדיין במחובר. אם נקצרת עם הקמה. הרי היא של בע"ה דלא קרינן ביה לא תשוב לקחתו. שהרי חוזר הוא לקצור הקמה שלא שכחה. ומצלת לשבולת זו הנקצרת עמה. שנחשבת חלק ממנה. מאחר שנוגעת בה ונקצרת עמה. אע"פ שכבר נקצר כל סביבותיה. והניח זו. נמצא ששכחה בדרך קצירתו. מ"מ היא של בע"ה. מטעמא דאמרו. שאינו בבל תשוב. והיינו דאצטריך לאוקמה בירו' בקצר כל סביבה דאל"ה. פשיטא היא של בע"ה. ומאי קמ"ל. כיון שהיא עומדת אצל הקמה ונוגעת בה. ואין דבר מפסיק ביניהם. מהיכא תיתי ותיסק אדעתין דתהא לעני. ואפילו אין ראשה נוגע. הרי גופה נוגע. כשעומדת בצד הקמה. ודאי שהיא כקמה עצמה בלי שום תנאי. דמאי שנא צדדיה. מתוכה. ואי אפשר לכוין הקצירה למשכה על קו ישר. שלא תהא שבולת אחת נכנסת ואחת יוצאה. הא ע"כ מיירי בנקצר סביבותיה. משו"ה אי נקצרת עם הקמה. אין אי לא. לא. ונ"ל דבנקצרת עם הקמה סגי ודאי. ולא נקטי ראשה מגיע לקמה. אלא לרבותא. אע"פ שראשה מגיע לגבהה של קמה. או נוגע בה. אם כופפין ראשה לצד קמה. מ"מ לא מהני אם עומדת ברחוק מהקמה כל כך. שאינה נקצרת עמה כאחת. ודוק. והרע"ב לא יצא י"ח בפירוש משנה זו. גם בענין ג' השבלים הללו שמפריש. מיגז גייז לפירוש הר"ש. וצריך לעמוד עליו.

משנה לחם מעשר שבולת הגדיש ודאי חייב במעשרות. דכה"ג לאו ספק לקט הוא (ל"ד לדלעיל דהתערובת שוה) שהשבולת בטלה אפילו ברוב (שאינה מדברים שאוסרין בכ"ש) כ"ש זו שבטלה באלף ויותר שבגדיש. פשיטא דלא מפטר מחמת תערובת דשבולת (ואי הוה אפכא. שנתערבה שבולת של גדיש באלף של עניים. לא בטלה. ונעשה הכל טבל. עד שיעשר עליו ממ"א. כ"ש אם נתערב בו דבר מועט של פטור. שאינו נמשך אחריו להפקיעו ממעשר. אלאמיהא קשיא לי. למ"ד יבש ביבש. שנתערב חד בתרי. בטיל ומותר לאכול כל התערובת. כל שכן להחמיר. דבטל ברוב ד"ת. א"כ כיון דמדאורייתא כולו נעשה טבל. חוזר להיות כדבר שנתבטל בו. דמאי צריך שתים או שלש שבלים להתירו כדברי הירו' לפטריה בשבולת אחת. שכל הגדיש נדון כטבל גמור. ונראה שאינה אלא חומרא בעלמא. משום מין בשאינו מינו. שהוא בנ"ט. דילמא מבשל ליה. או עשאוה כדבר שיש לו מתירין כמש"ל.

משנה לחם בלח"שסוף הדבור אחר תיבת זה. נ"ב (וצל"ע בתשו' הרלנ"ח. שהאריך מאד בפירוש משנתנו. כאשר ראיתי עתה מקרוב). ולכ"עמיהת שבולת בעיא תקון. ולא אמרינן תבטל השבולת ברוב. נ"ל משום דהו"ל דבר שיש לו מתירין. כיון דאפשר לתקנו. ע"ל.

משנה לחם אין מגלגלין בטופח ע"פ רע"ב לד"א. טופח הוא מין קטנית. ונזכר עוד לקמן מ"ז פרק ו' דמכלתין. ורפ"ק דכלאים ופ"ק דט"י. ומ"ש הרע"ב פרוש שני אין מגלגלין. אין מעלין מים בגלגל כו'. כלשון זה לא נאמר בדברי הר"ש. אלא מכללא אתמר. לפי פירושו של הר"ש. הוסיף הרע"ב. לתקן הלשון מדעתו. אבל באמת אינו מקובל כלל. ואין הלשון סובלו. ועל דעתי יותר נכון שנאמר לדרך הר"ש. שיהא מלשון מגלגלין עליו את הכל. דפ"ק דבתרא. ר"ל ר"מ סבר אין מגלגלין על בה"ב. ומחשבין הפסדן של עניים בטופח. בשדה מטוננת. אין אומרים לגלגל עליו מה שהפסיד לעניים (ונ"ל שזה ההפסד הוא. מה שהלקט הנשאר שם מתקלקל בלחלוח המים) אלא ימתין מלרבץ שדהו. עד שיבואו עניים ויטלו לקט שלהם תחלה. וחכמים מתירין להרביץ. ומגלגלין עליו מה שמפסיד לעניים. שהרי אפשר שישומו זה ההפסד. אמנםבאמת אני אומר. ששני הפירושים נראים זרים מאד. ורחוק רחוק משיסבלם הלשון והענין. ואחר שהמשנה סתומה וחתומה. אף אני אענה חלקי בה. ונ"ל דהכא במאי עסקינן. בעני המחזר בגורן. שמצווין לתת לו כדי שבעו. והטופח הוא מין קטנית גרוע ועגול כעדשים. שכן נסמכו ברפ"ק דט"י. ולשון מגלגלין דהכא. כמו גלגל עמו בעדשים. דגמרא פרק מציאת האשה. וה"ק אין מגלגלין בטופח. להשביע בו את העניים. כדי להציל המעשר עני של חטים ושעורים בגורן. לחלק מעט מעט בבית. ואסר ר"מ דבר זה להאכיל העניים בגורן ממין הגרוע. ולהחליף טוב ברע. וחכמים מתירין. מפני שאפשר להשביען ממנו. ואכלו בשעריך ושבעו כתיב. והא שבעי להו. ודקאמרבירושלמי שמין לבעה"ב בהפסדו. ולעניים בהפסדם. נמי אהא קאי. דלר"מ דאוסר לגלגל עמהם בטופח מפני שמזיק. וחושש שמא יש בהם עני מפונק. ויארע לו כדרך שאירע לאותו עני דר' נחמיה. שגלגל עמו בעדשים ומת. א"כ כשאין לו לבעה"ב גורן רק של טופח. חייב הוא להחליף מעשר עני רע בטוב. בחטים ושעורים הראויים למאכל כל אדם. ושמין לבעה"ב הפסדו. מה שהטופח שוה פחות ממין הטוב שמאכיל לעני כדי שבעו. ולחכמים המתירין להחליף טוב ברע. ולגלגל בטופח. תחת חטה יצא טופח. ותחת שעורה באשה. למלאות הכרס במה שאפשר להשביעו ולשבר הרעבון. ולשמור מין היפה. צריך הוא לחשב הפסד עניים בטופח שהאכילן. ואינו רשאי לנכות לעצמו סאה של חטים או של שעורים. כנגד סאה טופח. שנתן להם במזונם. עם היות שכבר שבעו על ידו. כאילו האכילן למעדנים. אין אומרין לשלם מדה כנגד מדה. אלא הריוח הוא של עניים. מה שמותירות החטים בשבח דמיהם. כששמין אותן כנגד הטופח. אבל לא התירו חכמים לגלגל בו ולהחליפו לטובתו והנאתו של בעל הבית. להיות נשכר בו. כך נראה בעיני פירוש ישר ואמתי במשנה זו. מקובל בענין ובלשון. ובדיןהוא דמיבעי ליה למתנייה בשילהי מכלתין גבי אין פוחתין לעני בגורן. אלא משום דהכא כולהו בבי דקמיה ודבתריה. בחליפין קעסיק ואתי תנא (וכולהו לא שייכי הכא). אלא איידי דאיירי בחלוף. מסיק לכולהו מילי דחלוף.

**וכשיחזור לביתו ישלם.**אפילו רבנן לא פליגי עליה דר"א אלא בעני באותה שעה. אבל עשיר באותה שעה ד"ה ישלם. וכדתנן לקמן ריש פ"ח מאימתי כל אדם מותרין בלקט דאתיא ככ"ע. ומשמע דקודם לאותו זמן כל אדם אסורין בו וחייבין לשלם:

אע"גדמתנות עניים הללו אין גופן קדוש כתרומה. כמ"ש הרמב"ם בפ"א דמ"ע [ה"י] מדלא כתיב בהו נתינה דאין חיוב בדמיהן כשאין שם עניים. וא"כ אף דקרא כתיב לעני ולגר תעזוב אותם. מ"מ מנ"ל לחייב כל אדם בתשלומין כשעבר ונהנה ממתנות עניים. כיון דאפילו בבעל הבית גופיה לא כתיבה נתינה ואינו נותן דמיהם כשליקטן לעצמו כנז'. משום דאין גופן ממון עניים עד שלא באו לידם. ואינו לוקה אא"כ איבדם כמ"ש הרמב"ם כל זה בפ"א:

ומהאנמי מוכח דלאו ממון עניים הוא מדכתב שלוקה אם איבד וכילה מתנות העניים. ש"מ דאינו מתחייב להם בדמיהן. דאי בר תשלומין הוא לישלם ומילקא לא לילקי דכל המשלם אינו לוקה. אלא שמע מינה דע"כ לאו ממון עניים הוי ואינו לוקה אלא משום דעבר אלאו דלא תכלה ודווקא בבע"ה. אבל כל אדם דלא קאי עלייהו בלאו ולא בעשה. מאין הרגלים לחייב עליהם ממון אם הפסידום:

צריךלומר דהו"ל כמעשר וצדקה אחר שבע"ה הפרישן לעניים. דאיכא דעת אחרת מקנ' אותן כבר זכו בו עניים מדין נדר ונעשה ממונם ודווקא בדליתינהו לעניים דלא אפרשינהו אין כאן ממון עניים כלל וזוכה בהן בע"ה ממילא. וכן בדאיכא עניים ולא הפרישן שעכבן לעצמו ואכלן או איבדן והפסידן דקאי עלייהו בלאו ולקי. ולא קמשלם דלא זכו בהן עניים לשיתחייב בתשלומיהן כל כמה דלא אפרשינהו. מה שאין כן בדאפרשינהו וקיימו עניים. נעשו ממון עניים וכל אדם חייב בתשלומי דמיהן:

אינמי מדרבנן ועשו שאינו זוכה כזוכה בדקיימי עניים להיות כל אדם מתחייבין בדמיהן. והא דתנן בגיטין פ"ה [מ"ח] עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום. התם בזית דהפקר איירי. והא דנקט עני. משום דבדבר ההווה ורגיל מיירי. ועוד דלגבי הפקר הכל עניים נינהו.

ואב"אנמי בזית ניקוף דשכחה ופאה. אפ"ה אתי שפיר דאינו גזל אלא מפני ד"ש. כשאינו תולשן ומפילן בידו. דקמ"ל דאפילו לעני אחר איכא איסורא משום גזל דד"ש מיהא. ואע"ג דבמשירן במקל עסקינן דלא אתי לידיה. וארבע אמות לא תקינו ליה רבנן דליקני בחצר חבירו כדאמרינן בפרקין דלעיל. מ"מ כיון דעביד בהו מעשה ניקוף. עבדו ליה רבנן תקנתא מפני ד"ש. ולא דמי לנפל לו עליה ופירש טליתו דלעיל. דלא קעביד עובדא בגוף הפאה ודוק. (ועיין בתו' פ"ק דר"ה [דף ד'] לענין בל תאחר שמסקנתם שם בכלל דברינו כמ"ש לעיל ודוק):

**שקבלו את השדה באריסות.**כ' הרע"ב ובעה"ב עני אסור ללקט בשדהו וכו'. ואע"ג דבגיטין [דף י"ב ע"א] ר"א דריש לה להך דרשא. י"ל דרבנן תרתי שמעי דאי לדרשה וכו' לשון התי"ט:

ולאהבנתיו דודאי דרשה דרבנן נמי לא נפקא אלא מדאסמיך לא תלקט לעני. ואי הוה כתיב בתר הכי לא הוה משמע מידי. ולא תלקט לגופיה אצטריך למיקם עליה בלאו וק"ל. ולענ"ד נדחק שלא לצורך שיש הרבה בש"ס דוגמתו דיליף מילי טובא מקרא חדא. ובדכוותיה אמרינן מי לא שמעת מנה הך שמע נמי הא. וכן איתא בתי"ט גופיה לקמן ריש פרקא כה"ג:

ולעניןמ"ש בתי"ט כאן לסיועי לשטת רש"י [בב"מ דף ט' ע"ב] דלא אמרינן מגו בבע"ה כבר ביארתי דעת רש"י בפרקין דלעיל די בא"ר היטב. והכרחתי שע"כ שעת תלמודנו אין לנו אלא דבריו ז"ל ע"ש דברים ברורים ונכונים בעזה"י. ואחרי רואי הנה שבמ"ש לעיל בסוף דרמיתי דיקלא וזקפתי בדברי הרא"ש. ובשמים עדי כי בקושיא האחרונה נתכוונתי לדעתו של הגאון בתי"ט טרם שהגעתי לפרק זה לראות מה שכתב הוא ז"ל כאן. והנה כתובה לפני למעלה הקושיא וישובה בדרכים שונים בטוב טעם ודעת. ולפי תומי לא חשבתי יפול ספק בדבר לכן לא העירותי שם יותר. ועתה ראיתי כאן שהרב תי"ט לקח לעצמו דרך אחרת סותר' למה שכתבתי שם בס"ד בישוב דברי הרא"ש. ולפי מיעוט דעתי דבריו תמוהים בעיני. על כן לא חזרתי בי ועדיין אני במקומי עומד לומר שיפה זיכיתי בזה דעת הרא"ש אם היה אפשר לקיימה מצדדים אחרים כמבואר לעיל:

מעתהאשובה אראה היתכנו דברי בתי"ט במ"ש בדרך א"ל על הקושיא שהירו' הוא דלא כבבלי דקיי"ל המפקיר כרמו ובצרו חייב בפאה [ב"ק דף כ"ח ע"א, ועוד]. וא"כ שפיר נסיב ר"א וכי היאך וכו' כלומר דאכתי ליכא מגו אפילו לדידיה כיון דבבעה"ב עסקינן דכשחוזר וזוכה בו מן ההפקר. עכ"פ מתחייב ואין מועיל לו המגו וכמו שהקשיתי לעיל. וע"ז כתב במהדור' אכן גם אין לומר דהתם רוצה לזכות בכרם עצמו דא"כ פשיטא דלמה יהיה פטור וכי העני הזוכה בגוף הקרקע המופקר לא יהא חייב וכו':

הביןז"ל דהפקיר גוף קרקע הכרם וליתא דלאו בהכי עסקינן אלא פירות כרם הפקיר ולא הקרקע. וכן משמע לישנא דחזר ובצרו ואין גוף הכרם נבצר. ותו דהכי הו"ל למימר ובצר פירותיו וק"ל. אלא ודאי דלא מיירי במפקיר השדה עצמו והוא פשוט מכל צד וכן הבינו כל המפרשים כמ"ש בס"ד שא"צ כלל לדחוק. והשתא אזדא ליה דיוקיה דא"כ פשיטא וכו'. דודאי אצטריך לאשמעינן דחייב. אע"ג דאיניש דעלמא בכה"ג כי זכי בפירות לבד בלא קרקע מיפטר. הו"א אפילו בעה"ב נמי מיפטר כיון דרחמנא מיעטיה להפקר ולא קנאו עם הקרקע שהרי לא הפקירה ונשארה שלו אף אחר הפקר:

ותודאצטריך משום סיפא דפטור מן המעשרות. דאע"ג דחזינן דממעשרות פטור. אפ"ה לא נפטר מפאה ודכוותה דאתרבו מתעזוב יתירא:

והשתאמש"ע הרב אלא דלא בצרו ע"מ שיזכה בגוף כרמו. הוא אך למותר שכבר הוכחתי דלאו בהכי איירי אלא דלא הפקיר גוף השדה כלל. ואפילו אי הוה מיירי בהכי אין ספק שהכרח לומר שכשחוזר ובצרו רוצה לזכות ע"י כך בגוף הכרם. דאל"כ פשיטא דליכא למימר שיתחייב בפאה ושארא דכוותה. דהא פשוט שאין חייב בהן אלא בעל הקרקע דווקא. אבל מי שאין לו קרקע פטור מכל אלה כדאי' לעיל פ"ג מ"ו ועמ"ש שם מ"ה:

ולכןבמ"כ הרב זהו דבר שאין לו שחר מה שאמר דלא בצר ע"מ שיזכה בגוף כרמו ורצה להסב גם לשונו של הרמב"ם [ספ"ה דמ"ע] הצח והברור ביותר ולהפכו על פיו להבין מדבריו באומרו והרי הוא שלו שהוא כלומר שנראה כאילו הוא שלו. וח"ו לומר כן על א' מקטני המחברים כי בלשון אחרת ידבר ובלעגי שפה הפך הכוונה. לא תהא כזאת בישראל. כ"ש שאין לחשוב כזאת על גדול המחברים. שדעת שפתיו ברור מלולו ובהיר ולשונו עט סופר מהיר. אבל אין ספק בעולם בזה שהרמב"ם ז"ל כפיו כן לבו ורצה בו הרי הוא שלו כמשמעו וכפשוטו:

אמנםמה שדייק הרב בלשון הרמב"ם מדהוצרך לכתוב שהיה שלו. שמעינן דאילו בעני שזכה לא והיינו טעמא שלא רצה לזכות בגוף הכרם. לא ידענא דיוקיה מהיכא. דהיכא לימא מפני שהוא שלו. א"כ כל הזוכה מן ההפקר הרי הוא שלו ופטור. ולא מרבינן ליה אלא משום דמסתבר לחיוביה טפי לבעה"ב הזוכה אחר שכבר היה שלו. אבל מנ"ל דהיינו טעמא שלא רצה לזכות בגוף הכרם. וכבר מבואר ההפך שא"א לומר כן.

ומש"עועוד אי זכה בגוף הכרם למה פטרו הרמב"ם מהמעשרות וכו'. שהיה נראה לחייבו יותר וכו'. אלא שלא זכה בגוף הכרם ומשום הכי פטור ממעשרות ע"כ דבריו. בזה לא ירדתי לסוף דעתו כלל ושותא דמר לא ידענא מה אידון ביה שהלשון מגומגם ותלי תניא בדלא תניא דמה ענין מעשרות אצל קרקע. דודאי מעשר לא בעי קרקע והוא מוסכם. והכי מוכח נמי להדיא מסיפא דסיפא דמתני'. שאם אמר שליש מה שאתה קוצר שלך. אפ"ה אסור במ"ע לכ"ע אע"ג דודאי לית ליה קרקע ודוק:

**ואפי'**לפמ"ש התו' [קידושין דף כ"א ע"א ד"ה ובוידוי] לחלוק על רש"י לגבי ווידוי מעש' דמהירו' משמע להו דבעינן קרקע. היינו דווקא וידוי אבל לענין חיוב מעשרות עצמן זה לא נשמע מעולם שיהא תלוי בקרקע. ואף גבי וודוי אין הדבר ברור אצל החולקים ועמש"ש וביארנו ההפך שדברי רש"י נכונים ונכוחים ומהם לא נזוע. ולא נוסיף צער להגדיל מדורת מחלוקתם ע"כ אין לנו אלא מה שאמרנו שאין חיוב מעשרות תלוי בקרקע:

וא"כתמה על עצמך מהו זה שאמר הרב אם זכה בגוף למה פטרו הרמב"ם ממעשרות. והלא אפילו אין לו בגוף הקרקע כלום יקשה מדוע פטרו ממעשרות מאחר שאינן תלויין בקרקע:

אבלמה יעשה הרמב"ם והתורה פטרתו להפקר ובין יש לו קרקע או אין לו קרקע דאינו תלוי בה כלל. ואפילו מפאה הוה מיפטר אי לאו קרא דתעזוב יתירא. וגבי מעשר ליכא קרא יתירא משו"ה פטור ולא משום שלא זכה בגוף:

ומש"עומההיא גופה שמעינן דמיירי בלא רצה שיזכה בגוף דאל"כ קרא למ"ל. כבר אתה למד מתוך דברי למעלה תשובה לזה די והותר דודאי אצטריך קרא כיון דזכי מהפקר הו"א ליפטר. דהא אינש דעלמא מיפטר בכה"ג:

ועודאני מוסיף כאן דאפילו תימא דאיירי במפקיר גוף הכרם וחוזר וזוכה בו דכה"ג אפילו אחרים מיחייבי כדכתיבנא בריש מכילתין. אפ"ה אצטריך קרא דלא נילף ממעשרות דמיפטר מנייהו אפילו בכה"ג. להכי כתב קרא יתירא לרבויי לזוכה בקרקע וה"ה לכל אדם הזוכה בקרקע. וכן הלוקח שדה בקמותיה דחייב בפאה מהכא ילפינן מדרבי קרא בתעזוב יתירא דכל מקום שהקרקע היא שלו אפילו זכה בה מן מן ההפקר חייב בפאה:

והאדנקט המפקיר עצמו שזכה בה ה"ה לשאר כל אדם שקדמו וזכו בקרקע. אלא דבמפ' עצמו משכחת מילתא פסיקתא אפי' בדלא הפקיר גוף השדה עצמה אלא פירותיה וזה ברור:

ולכןמש"ע הרב דמ"מ רש"י כך הוא סובר וכו'. לא משמע כלל וא"א להשמע לעולם (ואין צורך לגמרי שיסבור רש"י נגד האמת ואף על פי כן דברי רש"י נכונים ואמיתיים. דמ"מ אין כאן מגו גבי בעל השדה כמ"ש לעיל) ואין ספק שכך היא דעת רש"י וכמו שכתבו התו' בתמורה [דף ו' ע"א ד"ה המפקיר] בפשיטות לא כחולקים על רש"י שלא באו אלא לפרש דבריו. ובעתי"ט כתב עליהם ואכתי אין הכרח וכו'. ויש להפליא עליו מאד איך דחה דבריהם בגילא דחיטתא אחר שהם ז"ל תפסו כן במושלם ואיזה הכרח מצא הוא ז"ל שלא כדעתם. ולפי מה שכתבתי דבריהם ברורים וישרים בלא פקפוק בעולם ואברך את ה' בפה מלא אשר האיר עיני שכיוונתי מסברא דנפשי למ"ש התו' בתמורה [שם] שהוא האמת שאין בו ספק:

וכללאדמילתא הכי הוא דא"א לפרש אותה שאמרו במפקיר שדהו וחזר וזכה בו. אלא אם במפקירו עם הקרקע וחוזר וזוכה ג"כ עם הקרקע. אלא דבכה"ג ליכא נפקותא דבין הוא בין אחר שזכה בגוף הקרקע עם הפירות מתחייב כמו שביארנו. או דמיירי בלא הפקיר הקרקע ובהאי גוונא איהו דווקא מיחייב כיון דסכ"ס יש לו קרקע. משא"כ באחרים שזכו בפירות. אבל הזוכה בפירות ואין לו קרקע עמהם אפילו הם בעלים ראשונים פטורים. דכיון דלית להו קרקע א"א להם להתחייב בפאה מן התורה כפי שביארנו והם דברים מאירים כשמש בצהרים. ולכן יפה אמרתי והטבתי אשר דיברתי בעזה"י בפרקין דלעיל בהפוך בזכותו של הרא"ש הנמשך אחר שטתו של הירו'. אלא שלא יכולתי מלט והציל מטענות אחרות שזכרתי שם. ועל כרחנו נאמר דסוגיות הירו' והבבלי בהא ודאי פליגן אהדדי. ותו לא מידי:

משנה לחם המקבללדרך המפרשים הכא נמי באריסות איירי. אי הכי מבבא דרישא שמעינן לה. ואי משום פלוגתא דר"י. לפלוג התם. אי נמי הו"ל לאקדומי הך בבא. למשמע דאריס אסור. והדר ליתני ההיא כסדר. וי"ל בדוחק. דחד בבא היא. וה"ק נותן זה לזה חלקו כו' משום דקיי"ל המקבל אסור כו' ומסיק לפלוגתא. ויש דוגמתה. עי"לדהמקבל איירי בגוונא אחרינא. היינו בחכירות. וקמ"ל דהיא היא. איברא ר"י לא פליג אלא באריסות. אבל בחכירות. כיון דאין חילוק בין תלוש למחובר בענין הקבלה. לפיכך אין מקום לחלק בה לענין הדין. אלא לעולם אסור בכל מתנות העניים. אחר שאין הפרש בדבור. ודוק.

משנה לחם למחצה לשליש ולרביע מתבואת השדה.

משנה לחם המוכר ע"פ רע"ב. ואצל זה אני קורא קצירך. היינוגבי שכחה. דכתיב בה קצירך בשדך. וכן בלקט. דכתיב ולקט קצירך. הוא דלא בעינן קרקע. אבל פאה. ודאי אינה אלא על בעל הקרקע. כמ"ש בס"ד בפ"ג (ועמ"ש שם) דכתיב בה שדך לקצור. ובפרט ועוללות צ"ע. דלא כתיב בהו בהדיא. ודמו להא ולהא. וגמרי מהדדי.

משנה לחם בתי"טד"ה אלא דקיימא לן. צ"ל דקשיא להו.