**העומר שהוא סמוך לגפה.**נפלאתי עמ"ש הר"ש כאן שלא מצאנו משנתינו זאת בעדויות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה. והלא בידינו היא שם פ"ד [מ"ד] אולי היה חסר מספרו שם:

**ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח. העומ' שהחזיק וכו' מודי'**ב"ה לעיל לב"ש בכל הני דלא הוי שכחה. ומודים אכולהו קאי וחסרה בהם וי"ו העטף כמנהג לפעמים עוזב הוי"ו כמו ראובן שמעון לוי וכן רגיל גם בדרז"ל. וכך הוא משמעות הלשון כאן ראשי שורות והעומר שכנגדו מוכיח והעומר שהחזיק בו בכל אלו מודים ב"ה. אע"ג דפליגי לעיל במניחו אצל דבר מסוים ושכחו דישנו שכחה:

**העומר שיש בו סאתים.**לשון הרע"ב עומר שאתה יכול להגביהו כולו כא' לשאת אותו על כתפו. ופירש בתי"ט דר"ל מפני שהנפח מרובה לכך לא יוכל להגביהו וכו' דאין לפרש מפני כובדו. דהא רז"ל [עיין שם בתוי"ט] שקלו האבנים בגלגל מצאו משקל כל א' ארבעים סאה עכ"ל:

ואנימתפלא בכאן על חכמת הרב ז"ל. כי מ"ש ממשא האבנים שהקימו בגלגל. אין זה כלום שאין מביאין ראיה מדורות הראשונים שכוחן יפה. ורז"ל נתכוונו בזה לספר בשבחן ולהודיע הפלגת גבורתם סיפרו מהם כן. מכלל שאינו דבר טבעי. אבל כאן באמת אמרו בנוהג שבעולם שאינו יכול להגביהו מתוך כובדו:

ותמהעל עצמך אם אין כובד גדול בסאתים. שלפי חשבון הירו' דפ"י דתרומות שהביא הוא ז"ל עולה צ"ו ליטרין. ואף אם נאמר שהן קלים משלנו וכמו שמצאתי לאחרונים ז"ל בשם הרב בספרו ל"ח שתפס שטת האומרים שמשקל סלע א' לוי"ט שלנו ולכן פירש בד' קבין לתפלה שהן כ"ה ליטראות שלנו. אם כן צא וחשוב סאתים עושים ע"ה ליטרא. והוא בלי ספק יותר ממשא אדם בינוני:

ואת"לשבימי חכמי המשנה היה כח בני אדם עצום ממנו. יש לנו ללמדה ממשנת מפנין [משנה א] ששם כ' הרב תי"ט בשם התו' והוא מהירו' שאותה קופה של שלש סאין היא. דמשמע שזהו משא אדם בימיהם. ועל פי אותה שאמרו רז"ל בסוטה (דל"דא) דמאי דמדלי איניש אכתפי' תילתא דטוניה הוה. הדבר מכוון מאד. שסאה היא משא אדם א' כשמגביהו לבדו לשאתו על כתפו כדאיירי הכא במתני'. ומשו"ה סאתים הוי דבר שאינו יכול להגביהו כא' וזה נכון מאד בס"ד:

אכןפירושו של הרב תי"ט במ"כ אין לו מקום. לומר שהנפח של סאתים גורם כבדות כזה שע"פ דרכו יהא עולה לערך ארבעים סאה. שהוא ודאי דבר תימה שא"א לאומרו וכמ"ש הוא ז"ל בעצמו פ"ו דמציע' ועיין מה שאכתוב שם עוד בזה בעזה"י.

משנה לחם צ"עבמ"ש קרמ"ז מענין משקל סאתים. ומ"מ מצטרף הקש והתבן למשא חוץ מסאתים שהם משקל החטים בלבד. יוכל להיות כן. עם שסתמיות לשון המשנה אינו משמע כך. מ"מ אינו מוכרח.

**סאה תבואה עקורה.**פירש הרע"ב אין מצטרפין לסאתים אלא הוו שכחה. ודווקא בשכח שניהם. שאם שכח עקורה ולא שאינה עקורה היתה שאינה עקורה מצלת עכ"ל:

ופירושושאפי' חזר ושכח שאינה עקורה אינן שכחה שכבר הצילתה שאינה עקורה לעקורה. ועכשיו כשחזר ושכח שאינה עקורה דיינינן לה כקמה שיש בה סאתים ושכחה דלא הויא שכחה. וליכא לאשכוחי להא דתנן הכא אין מצטרפין אלא דווקא בששכח שאינה עקורה תחלה ואחר כך שכח גם העקורה. כך הבנתי מפירוש הר"ש ז"ל אלא שבכוונה שיניתי ההסברה קצת. והמשכיל יבין וימצא טעם נוסף בדברינו:

**אם באת רשו' העני באמצע.**כתב הרע"ב אבל בפירות האילן לא משכחת וכו'. ותימה דמשכחת לה בפאה דשייכא באילן. אלא דכיון דהמחובר מציל לפיכך אין רשות העני מועלת וכו'. ולפי"ז תימא על פי' הרמב"ם עכ"ל בתי"ט:

וביאורדבריו דאע"ג דמשכחת רשות עני באמצע גם באילן ע"י פאה דשייכא נמי באילן. מ"מ כיון דקיי"ל פאה ניתנת במחובר לקרקע. ופאה זו שבאמצע אינה שכוחה שהרי הפרישה לפאה. ומאחר שהיא במחובר כדאמרן אין רשות זו מועלת שלא להפסיק ביניהם. דמחובר זה של פאה מציל כיון שאינו שכוח. ולכן באילן לעולם מצטרפין אליבא דר"י מפני שא"א להיות רשות העני באמצע שתועיל שלא להצטרף:

ולאניחא ליה למידק משכחה גופה רצוני לומר דהא איכא לאשכוחי בשבאת רשות העני באמצע ע"י שכחה. ששכח מתחלה באמצע בין אלו שני הסאין שהא' עקור והב' אינו עקור וזכה בו העני במה שביניהן. ואח"כ חזר ושכח גם אלו שני סאין שסביבות השכחה שכבר באה ליד עניים. ובה"ג משכחת אליבא דר"י גם באילן דאין מצטרפין. דזה נראה קצת רחוק שיסבור ר"י דשכחה חשיבה נמי רשות עני באמצע. דהא מין במינו הוו דתרווייהו שכחה נינהו והו"ל כחדא שכחה מרובה ולא מיקרי רשות עני אע"ג דשכח בתרי זימני:

ואכתיאיכא למידק אמאי ניחא ליה דבפאה נמי לא משכחת רשות עני באמצע. כיון דקיי"ל לא הפריש במחובר חזרה פאה לעמרים. א"ה אכתי מצי לאשכוחי רשות עני וכו' אפילו באילן ובפיאה דבתלוש דאינו מציל:

לכןנ"ל יותר דפאה אינו מעלה ומוריד לענין זה. לפי שמשום שם אחר הוא שבעל הבית מפרישו לדעתו. ואינו מועיל לענין זה אליבא דר"י דס"ל רשות העני עושה שלא יצטרפו הסאין. אלא דווקא בלקט ופרט שזוכין בהן העניים על כרחו ושלא מדעתו של בעה"ב כמו שכחה. והיינו טעמיה דאם באת רשות העני באמצע אינן מצטרפין לפי שנגררת השכחה אחריהן ונעשית כמותן. אבל הפאה שלא זכה בה העני כ"א ע"י דעתו של בע"ה. אינו בדין שיורע כוחו על ידה זה נ"ל ברור:

והשתאמשו"ה ע"י פאה לא משכחת לה בין במחובר בין בתלוש. דאינו מועיל לענין שלא להצטרף הסאין השכוחין ע"י פאה המפסקת ביניהם:

ולאכטעמו של בעתי"ט דבמחובר משום דמציל לא משכחת לה דליתא. דלדידי לא נהירא למימר דפאה מחוברת תציל. דאם אמרו הקמה מצלת. דווקא בקמה שלו. אבל פאה לאו דידיה היא אלא של עני היא ולמה תהא מצלת לבעה"ב. ולא אשתמיט תנא בשום דוכתא לאשמועינן כי הך מילתא חדתא דאפילו קמת חבירו מצלת. ואיברא איפכא מסתברא דאי משום שעומד בצד דבר מסוים. הא קיי"ל [לעיל פ"ו מ"ב. ובעדיות פ"ד מ"ד] כב"ה בסמוך לגפה ולגדר ודכוותיה דהוי שכחה. אלא מטעמא דאמרן לא משכחת לה במחובר. דפאה אינו מועיל שלא להצטרף דלא מיקריא רשות עני לענין זה אליבא דר"י כדפרישנא:

והיוצאמדברינו אלה דפאה במחובר אינה מצלת אליבא דכ"ע. ואליבא דר"י אינה מפסקת בין שני סאין שכוחים דמתני' שלא לצרפם לסאתים. בין שתהא הפאה שביניהם במחובר או בתלוש. כנלע"ד דברים ברורים בעזה"י:

ואםאולי הרמב"ם לא ס"ל הכי כמה דאסיקנא דפאה לא מהניא לר"י. וזה כפי הבנת בתי"ט שסבור היה בלשונו של הרמב"ם באומרו שרשות העני היא כשיזכה. ר"ל העני בקצת הדבר. בתלוש או במחובר. דהאי במחובר דחקיה להרב בתי"ט דאי לקט ופרט אינן במחובר. ושכחה נמי לא משמע ליה מטעמא דפרישית. הא ע"כ אין לך לומר אלא שכוונתו על פאה שבמחובר כדלעיל. ועל כן תמה עליו והניחו בצ"ע דקשיא ליה א"כ הא דבתוספתא דבפירות האילן לא משכחת. ואמאי הא משכחת בפאה:

הנהלזה נאמר אף אם נודה להבנתו זאת בלשון הרמב"ם דבפאה איירי. שיקשה א"כ להרמב"ם שתי קושיות חזקות. חדא דהוא שלא כהתוספתא. ותו דהא מחובר מציל. איברא מ"מ אינן אלא אחת דאף אם נסבול ונאמר שלא ראה התו' או דלא חש לה מאיזה טעם שיהיה. מ"מ מסולק הוא מהטענה השנית. מטעמא דילן דאע"ג דמחובר מציל. לא אמרו אלא בקמה שלו ולא במחובר שאינו שלו וכדעתנו הנז' ואנחת לן חדא מיהת בדברי הרמב"ם ז"ל:

ואמנםאם נחזיק בזה במוחלט דהרמב"ם אתי דלא כהתוספתא איכא לאוקמי נמי בשכחה וכדלעיל דבמחובר נמי איכא שכחה כדמרבינן שכחת קמה. ואע"ג דכתיבנא לעיל שנראה דוחק לבתי"ט לומר דבשכחה נמי משכחת רשות עני באמצע. דילמא להרמב"ם אינו רחוק כל כך כי מה שכתבתי למעלה בתחלה עדיין אינו מספיק. וא"כ אפשר דהרמב"ם נמי ציית להך כללא דכיילינא בפאה לענין משנתי' אליבא דר"י. ובהא לא איכפת לן טובא כיון דיחידאה היא. אבל ודאי בכללא דפאה אינה מצלת דלהילכתא הוא דאמינא לה וחדת היא לי. כבר יש לנו הודאת בע"ד שכן מוכרח לומר בודאי בדעת הרמב"ם ע"פ הבנתו של בעתי"ט. ויש לי עוד לעשות סמוכות לזה אלא שאין רצוני להאריך יותר והוא דבר נכון בעצמו ומובן לטועם טעמו:

ותחלהעצלות היתה בי ולא השגחתי לראות בספרו של הרמב"ם וכתבתי כן מדעתי. ושוב בדקתי בס' הנז' ומצאתי ראיתי שכתב בפירו' שקמת חברו אינה מצלת על עומר שלו (וכתבו מפרשיו שבתוספתא היא) אז אמרתי חדאי נפשאי אם ספיקות שלך כך. ואברך את ה' אשר יעצני וחנני דעה בינה והשכל בתורתו הקדושה לכוין מדעתי הקלושה דברי תורה על אמתתן עם היות שלא עמדו על זה גדולים חקרי לב שקטנם עבה ממתני:

ועודיש לי דברים בגו ליישב תמיהתו של בעתי"ט על הרמב"ם. דאף לשטתו ולהבנתו לק"מ דאפי' תימא פאה במחובר נמי מצלת והרמב"ם בה איירי במ"ש כשיזכה בקצת וכו' במחובר. אפ"ה שפיר קאמר הרמב"ם. דצריך לפרושי דמיירי ממחובר שרחוק מן הסאה השכוחה עד שאין ראוי להציל. כגון שאינו נקצר עם הקמה. ודבר זה למדתי מפירוש הרא"ש ומוכח לה מהירו' דמפרש לה אע"פ שלא באה עדיין רשות העני אלא שראויה לבוא כגון שעומדת תבואה מחוברת ביניהם וראוי ליפול ממנה לקט. הא קמן בהדיא בירו' דמחובר מפסיק ביניהם ואפ"ה אינו מציל. ומה אליבא דהירו' דאמר רואין אע"פ שאין שם רשות העני עדיין בפועל. אין מצטרפין. כ"ש כשבאת רשות העני ממש דהיינו שנתן לו פאה ביניהם שאינה מצלת על אופן האמור. ובאמת זו השגה גדולה על הרב בעתי"ט דלא אסיק אדעתיה ליישב הרמב"ם בדרך זה שהוא פשוט וברור גם לפי דבריו. ומבואר בירושלמי להדיא:

וחכ"א יש להם שכחה. פירש הרע"ב דכתיב שדך. וכתיב קצירך. הוי מיעוט אחר מיעוט וכו'. קדייק בתי"ט ואידך דהיינו ר"י מאי טעמיה דממעט לטמונים. ומשני דאליבא דר"י איכא למימר הני מיעוטי אצטריכו תרווייהו חדא לטמונים. ואידך למעוטי עלי הטמונים שראוים קצת לאכילה אע"פ שהם בגלוי אמעיטו דאזלינן בתר עיקר הנאכל עכ"ל:

ואניתמה דא"כ דסברא הוא דאזלינן בתר עיקר תסגי ליה בחד קרא. ותו לא אצטריך למיעוטא אחרינא וק"ל. וגם יש לתמוה דלפמ"ש שהם ראוים לאכילה קצת משמע ע"י הדחק. והלא מבואר ריש מכילתין דכל שהוא אוכל ע"י הדחק פטור מפאה. והוא הדין לשאר מתנות עניים דכולהו גמרי מהדדי:

אלאשמחמת זה אין דוחק לפי שבאמת הם מאכל אדם גמור. וראיה שהרי שיעור עלי השום והבצלים להוצאת שבת לחין כגרוגרת ככל האוכלין:

אמנםאין לי לב להבין דבריו הללו. כי לא ימנע שהעלים הם דבר א' עם הטמונים כמו שהוא האמת. או שהם חלוקין לעצמן. ואם דבר א' הם אינן צריכין מיעוט אחר וכנז' שכבר נתמעטו ע"י אביהן. ואם תרצה להתעקש ולומר שנחשבים לדבר מיוחד בפני עצמו. א"כ איך נמעט אותם מדכתיב קצירך דמשמע בגלוי. הלא גם המה בגלוי:

איבראמחזיקנא טיבותא להרב תי"ט דדלי לן חספא ואשכחנא מרגניתא לענ"ד. דאמינא להכי אצטריכו תרי מיעוטי לטמונים חדא לשכחת קמה. וחדא לשכח' עומר דידהו. דה"א השת' הא גלוי נינהו. קמ"ל קרא דאכתי במלתייהו קמייתא קיימי. ותו משום דר"י לא יליף שכחת עומר משכחת קמה כדלעיל פ"ד מ"ו. משו"ה מיבעי ליה תרי מיעוטי. והשתא ניחא טפי דלא נידוק תו ואידך ארבנן מנא להו דהוי מיעוט אחר מיעוט. דילמא תרווייהו למעוטי אתו. דהא כי איתא מידי למעוטי לא דרשינן במיעוט אחר מיעוט כדע' בה"ע והוא פשוט. ולדידן אתי שפיר דאמרי לך רבנן אכתי לא אצטריך מיעוטא אחרינא דאי משום שכחת עומר וקמה. הא קילפי מהדדי אליבייהו כדלעיל והרי זה כפתור ופרח:

משנה לחם בלח"שסוף משנה זו. נ"ב איברא הר"ש כמדומה דלא סבר הכי. אלא לדידיה לא פליג. רבי יהודה. כי אם בטמונים ממש. דהיינו בקמה. משא"כ בשכחת עומר. מודה. מדלא פליג ברישא. ולישנא נמי דייק קצת. דלא קאמר הנטמנים. טמונים בפועל משמע. ולא ידעתי מה הי"ל לרמ"ז. שלא זכה להבין את זאת. אבל מ"מ מ"ש בס"ד במהדורא קמא הוא דבר ברור שאין לספק בו בשהוא מכוון מאד.

**ואם היה מתכוין ליטול את הגס הגס.**לשון הירו' אר"י לא סוף דבר גסין אלא דקין. וכי מאחר שדרכו לבחון בגסין אפי' דקין אין להן שכחה. ונ"ל לפרש לא מיבעיא דגסין אין להן שכחה שהרי בכוונה מלקט הגסין ומקפיד עליהן אלא אפי' הדקין שאינו נוטלן וכדדחי להו בידים דמי אפ"ה אין להם שכחה וטעמא וכו' עכ"ל בתי"ט.

ופליאהדעת ממני כי קצרה יד השגתי מלקבל דברים הללו שהם לדעתי המעוטה נגד המושכל ראשון. דמאי איכפת לן בכוונת הלוקט ובהקפדתו שלא יהא בהן שכחה מחמתו והלא כל הלוקט דעתו ללקט הכל אלא שהשכחה גרמה לו. וכן מאי האי אפי' דקאמר אפי' הדקין שאינו נוטלן וכדדחי להו בידים:

אתמההמה ענין דחייה בידים לכאן וכי מוקצה שנינו כאן דתליא בהכי. והא הכא איפכא הוא דמאי דדחי בידים ודאי דאין לו דין שכחה. דשכחה הוא בהפך שאינו דוחהי בידים ובכוונה אלא שלא מדעתו וכוונתו נעשה שכחה וכשמה כן היא. והגע בעצמך שאינו קוצר אלא חצי שדהו ודוחה הנשאר שלא לקוצרו עתה. היעלה על הדעת או שמא צריך היה ליאמר שאינו שכחה. ובאמת בעיני יתרון הוא להאריך בהוכחת דברים פשוטים כאלו:

גםמה שמסיים עוד בתי"ט וטעמא מאחר וכו'. רצונו ליטול את כולן גם הדקין אלא שמניחן שיקחם איש רואה וכו'. גם הוא אינו בנותן טעם לשבח דמשמע הא אין רצונו ליטול את כולן. יש שכחה לדקין כיון שדחאם בידים. ולא אוכל לידע למה יהיו הדקין שכחה אחר שאין רצונו לקוצרן ולא שכחן אם לא מתורת הפקר נגע בה. וזה אי אפשר שיובן כאן כי אין לנו עסק בזה אלא מתורת שכחה:

ואךהפירוש עצמו בלשון הירו' הוא תמוה ואינו נראה כן. שהוא ז"ל הבין לא סוף דבר גסין אין להן שכחה אלא אפי' דקין. וכי איזה משמעות יש בלשון משנתינו להורות על גסין או על דקין. והא סתמא תנן אין לו שכחה (לקוצר) דמשמע בין גסין בין דקין. ואם מסברא שלא נטעה לומר כן מדעתנו הא איפכא מסתברא כדכתיבנא. וע"כ פירוש הרע"ב ודאי צ"ע:

אמנםלשונו של הירו' אינו ברור בידינו ברוב המקומות וביאורו קשה ומתחלף מאד. וע"פ הרוב צריך שיסבול קצת דוחק. מ"מ א"א לקבל זרות כזה. ויש לבחור בדרך שיקל עלינו יותר לקבלו ואם לא ימלט מדוחק נקרבהו במיעוטו:

ואשראני אחזה לי בהבנת הירו' הוא זה דקאי ר"י ארישא דסיפא דמתני' ואם היה מתכוין ליטול את הגס הגס. עלה קאמר לא סוף דבר גסין דווקא הוא מתכוין ליטול ולא דקין כלל. אלא אף דקין בכלל. ולשון הגס הגס מסייע ליה קצת דהכי הול"ל ואם מתכוין ליטול גסין. אבל הך לישנא דהגס משמע לשון הגדול גדול יותר כלומר לאפוקי הקטנים לגמרי שמתכוין הוא לכל הגדול גדול קצת. ע"ד כל הקרוב קרוב קודם שאין הקורבה בערך אחד אלא להוציא הרחוק שאין לו שום קורבה וק"ל. ודומה לזה בגמ' דריש נדה [דף ב' ע"ב] אימר הגס הגס חזיתיה שאינו לשון גודל דווקא. אלא מעט מעט אחת לאחת. וכן הא דתנן בשביעית [ריש פ"ד] מלקט את הגס הגס אין ר"ל גסין בערך א' דווקא. ודוק:

והכיפירושו דהירו' דלא תימא משום דמתכוין לגסין דווקא. משו"ה אין שכחה לדקין. אלא אפי' הוא לוקט גם מקצת הדקין שאינן דקין ביותר גם דקין אין להם שכחה. והיינו מטעמא דמפרש כי מאחר שדרכו לבחון בגסין. ר"ל כיון שכל עיקר כוונתו בלקיטת הגסין לפי שהוא בוחן יותר ללקוט הגסין מעט כלומר גדולים קצת. שהן נרגשין לו גם בלי ראות ומפני שהן יותר מבושלין כל צרכן. והדקין מאד דעתו להניחם עוד בקרקע שיגדלו כדי צרכן. משו"ה לא הוי שכחה מה שמניח מן הדקין לפי שבכוונה מניחן. וזה בהפך מדברי התי"ט:

והאדהקוצר בלילה וכן הסומא יש להן שכחה היינו כשקוצר כדרכו שורות כסדר ואין דעתו להניח מהן כלל. לפיכך מה שמניח אע"פ שאינו רואה הוי שכחה. שידוע אע"פ שקוצר בלילה יוכל לקצו' בדרך שלא יעלם לו כלום כשיקצור על הסדר שכמו שהוא קוצר מכאן בצד זה כך הוא יכול לקצור את השאר והכל ראוי ליקצר. לכן מה שהניח שלא מדעתו הוי שכחה שאפי' היה קוצר ביום היה שוכחו:

משא"ככשקוצר מקומות מקומות דהיינו הגס הגס. בידוע שא"א לו לכוין באישון לילה ואפלה למצוא כל הגסין שדעתו עליהן לקוצרן. לפי שהן מעורבין בין הדקין ואינו מוצאן כ"א בחפוש וע"י הרגשת ומשמוש היד שבוחן בה איזה הן הגסין הנאותין לו ללוקטן. וזה לא יכחיש בר דעת. על כן אין לו שכחה לא לגסין ולא לדקין אע"פ שלקט גם קצת מהדקין וכנז'. מאחר שאינו לוקט על הסדר ולא גרמה לו השכחה אלא מניעת האור או קטנות הנקצר כנ"ל טעם נכון לחלק בין הנושאים ופירוש קרוב הוא מאד בהירו' ואתיא מתני' כפשטה. דאין לו שכחה סתמא משמע לא לגסין ולא לדקין. וזה ממה שיקשה על פי' הרא"ש שהובא בתי"ט ודוק: