ואחד דיני נפשותנראה פשוט שדיני מלקות. כדיני נפשות לכל הדברי השניים כאן. כדאמרינן מלקות במקום מיתה עומדת. ונגידו קשיא ממותא. אלמלא נגדו לחמ"ו כו'. וכן יש בה לפעמים סכנת מיתה. שהרי לכך אומדים אותו מה שיכול לקבל. ואעפ"כ אינו מובטח שלא יסתכן. כאותה ששנינו משלקה מקצת. ראו שאינו יכול לקבל. או נתקלקל ברעי ובמים. ומה לי קטליה כוליה. או פלגא.

ועודדהא קיי"ל. כל חייבי כריתות שלקו. נפטרו ידי כריתותן. אי הכי היינו דיני נפשות ממש. אע"ג דחס רחמנא עלייהו.

ואע"גדמכות בשלשה לת"ק. ולא אמרינן סברא דמלקות במקום מיתה עומדת. אלא לר"י.

מ"מנ"ל דלכל מילי שוו חייבי מלקיות לדיני נפשות. בר מב"ד של שלשה והכלל בדיני נפשות כאן. נכללו כל דיני הגוף. שאינן דיני ממונות. שוב ראיתי בגמרא. דבהדיא מייתינן לחייבי גלות ומלקות מקרא. ופסקה הר"מ ז"ל. ברוך ה' שהאיר עיני. והראני שהסכמתי להלכה מדעתי. בעזרתו יתעלה. ישתבח לעד החונן לאדם דעת. ודע ששור הנסקל. אינו בכל אלה. ולא הוקשה לבעלים אלא לענין ב"ד כ"ג בלבד. נמצא במלקות (אע"ג דבמקום מיתה עומדת) חמור שור מאדם אדם (לת"ק) קל משור ובשאר דברים אדם חמור.

דנים ביוםיש לדעת כי מ"ש תו' תחלת דין עיקר ולשון רש"י סוף דין עיקר. אין לשון עיקר זה כזה. דוק.

אין דנין בע"ששמא יראוהו לחובה. ובעו למעבד הלנה. ונמצא גמר דינו בשבת ואי אפשר להמיתו בשבת. והוי עינוי הדין. והא דלא אמרינן לא נגמרו דינו בשבת (וכה"ג לא הוי עינוי. כדאיתא בגמרא) משום דאין דנין בשבת. תרצו תו' דדווקא דיני ממונות גזרה שמא יכתוב עכ"ל. נראה דהיינו אם ישאל כתבו לי מאיזה טעם דנתוני.

ושמעמנה דבדיני נפשות. אין כותבין פסק דין אלא דברי המזכין והמחייבין. הם הם פסק דינו. שרואים מי הם הרבים. אך מ"מ לא נתחוור לי תרוצם של התו'. דהא בשעת גמר דין. יכולים לחזור בהם. וצ"ע בגמרא ותו'.

דיני ממונות הטומאותכו'. כצ"ל. ובמשנת תי"ט נשמטה תיבת ממונות.

מתחילין מן הצדכתו'. ומ"מ דרך שאילה יכולין לענות. ונ"ל שכיוונו קרוב למ"ש נ"י כו' דלאו למימרא כו' אדרבה אסור לו לשתוק כו' אלא ה"ק קרא שראוי לעשות בענין שלא יצטרכו לענות על רב ע"כ תי"ט. ולכלל הב"ד קמזהר רחמנא. שיעשו כך בודאי. כדי שלא יצא משפט מעוקל. כי ישימו יד לפה השומעים דברי הרב. ויתביישו לחלוק עליו. אחר דבריו לא ישנו. הילכך אזהרה גמורה היא. כמשמעה. אלא שאינה מניעה ליחיד לגמרי. אבל אל הב"ד הוא הצווי. איך יתנהגו בקבלת דעותם. שיתחילו דווקא מן הצד.

עודכתב תי"ט. ואיכא למידק אהא דכתב הרע"ב מן הקטנים שבחכמה שהיו יושבים בצד. שזה מובן על יותר קטן שבחבורה כו'.

ואנישמעתי ולא אבין. הלא אזן מלין תבחן. והלשון משמע בהפך. מדנסיב לשון רבים. ומלת מן. ג"כ מורה על ברירת קצת מקצת. ש"מ ודאי דליכא קפידא. ואי לאו הכי. הקטן שבכולן. הוי ליה למימר.

סנהדריןהוא כלל לכל מיני סנהדרין. בין קטנה של ירושלם. ושעל פתח העזרה. ובין גדולה שבלשכת העזרה.

כחצי גורן עגולהכמדומני שבא להורות על עיגול ארוך. לא כדורי. ונראה שאף ראש ב"ד יושב שם באמצע החצי עיגול. לא יושב מנגד כדרך המלכות כזו # אלא כזו #

מ"שבתי"ט וכמו שהטבור אינו ממש באמצע הגוף. כן גם בהמ"ק אינו באמצע העולם. אלא ע"צ הקירוב. אני אומר. כי בודאי בכיוון גמור נאמרו דברי חז"ל בזה. ועדותן נאמנה מאד אף בזו. כי בלי ספק האמצע הנזכר כאן. אינו מובן בערך אורך העולם. ר"ל ממזרח למערב. כי בקו היקף העיגול. לא שייך לומר אמצע. אף כי כמעט כולו מיושב. ר"ל כל משך אורך הכדור בצד צפון ובקו השוה.

אולםהכונה האמתית. על רוחב הישוב בפאת צפון הלז שלנו היא. שלדעת הכל. הוא עיקר המיושב שבכדור הארץ. אף לאחר שנמצאו קצת מדינות מקו השוה והלאה לדרום. מעט הנה. ואינן נערכות נגד הישוב הצפוני למאומה.

ובבחינתהרוחב הצפוני. הנחשב מקו השוה ואילך. הדבר מכוון בדיוק נפלא. שירושלם באמצע העולם. כי היא בשלשים ואיזה מעלות יותר (עיין קונטרס גדר ישוב א"י קרוב לסופו) ולד"ה אין הישוב החשוב מתרחב לצפון. רק מעט על ששים מעלות. ועם זה הסכים בעל כפתור ופרח המכוין חשבונותיו ואין להשגיח במ"ש האדומי הידוע.

ושני סופרי הדיינין עומדין לפניהםנראה שעומדים פנים אל פנים. ומעומד היו כותבין. כנראה לא היו לפניהם שולחן לכתיבה. כמנהג סופרי זמננו. כי היו כותבין על פנקס. ועל לוח או על הגויל. שמחזיקין אותו בידיהם. וכותבין על גבי כף שניה. או על ברכיהם כמנהג אנשי מזרח גם היום.

ושלש שורותמפירש"י נראה. ששורות אלו. יושבות לפני הסנהדרין באויר חצי עגולתן כזה # ואעפ"כ אינן מעכבין עליהן מלהיות רואין זה את זה. כי התלמידים על הקרקע יושבין. וצ"ע מנליה. כי מאחר דאגב חשיבותייהו יושבים הם לאו אורח ארעא לאותובינהו אארטא. ולא דמו לתלמידי שהיו דרכם לישב על הקרקע.