סודר קשה לתוך הרכהשהרכה אינה חונקת. לרש"י.

ר"לאינו ממהרת לחנוק. כי בודאי גם הרכה שברכות חונקת. אם מושכין אותה בחזקה. אחד מזה ואחד מזה. בעל כרחו יפתח את פיו. אפי' יחנקוהו רק בחוט משי. אלא שמתעכב בחניקה באופן זה. כי יתחזק לסגור את פיו כל מה שיוכל לעמוד נגד הרך יותר. ושוהה למות וגורם לו יסורין ארוכים. וגם זו משום ברור לו מיתה יפה נגעו בה. שע"י הקשה. ימהר לפתוח פיו. ולא יצטער הרבה.

הזכורנקב המשכב קרוי זכור. לא תני זכר. כדכתיב. ואת זכר לא תשכב וגו'. משום דבקרא מפרש משכבי אשה. אבל לשון חכמים לחוד. ומשום דנסיב לשון קצר. לא מיתני ליה הבא על הזכר. דאין במשמע לשון זה. משכב אשה. והוא מאמר נעדר הבנה. כי הזכר. מפני זכרותו הוא בועל ושוכב. לא נבעל ונשכב. להכי נקט לישנא דזכור דמשתמע שפיר הבא סתם ביאה על הזכור. שהוא האיש שיש לו זכרות. ומשמע משכב נקבה. על כן קראו בשמו תואר זכר. משקל פעול. כלומר שהוא כדמות זכר. אבל הוא נפעל. לא פועל כזכר. ואינו אלא עשוי זכור בתואר. לא במעשה. וק"ל.

ועל הבהמהוהמביא בהמה עליו. נראה פשוט שחייב גם על הבהמה בשני משכבות. ואפילו בא על זכר של בהמה. חייב. וכן להפך. המביא בהמה עליו. חייב. בין בהמה נקבה. בין זכר. וכן באשה המביאה את הבהמה. אין חילוק לחייב על שתי משכבות. ונראה דה"ט דמאן דלא גרס מלת עליה. וק"ל.

הבא על הזכרז"ל תי"ט. תימה למנ"מ נקט ליה הכא. וי"ל קצת משום דדמיין הנך תלת. דמקיש שוכב לנשכב. משו"ה נסיב להו בהדדי.

יכה יוסילשון הר"מ בחבורו. שעל שני השמות (הויה ואדני) הוא נסקל. מסייע למ"ש בס"ד שילהי פ"ח דברכות. וצ"ע אם ברך שם אחד משני שמות הללו בחברו. אם חייב. אפילו לדעת הרמ"ה דאייתי תי"ט דהא מודה דחייב על שניהם. ולא ידעתי היכי משמע ליה לתי"ט. מפירש"י מידי בהא.

אמור מה ששמעת בפירושעמ"ש תי"ט לתרץ קושית הירושלמי וא"ל גדוף מידי דהוי אסוטה.

ועםשיש קצת טעם בדבריו. מ"מ אינו דומה מחיקה. שהיא בלאו גרידא. לגדוף שהוא במיתה. ואפ"ה טעמא קאמר. מיכדי אנן לא משום לתא דהיאך קאמרינן. אלא משום יקרא דקב"ה. וכיון דשמעינן מההיא. דכבודו של הקב"ה מחול כה"ג. דרחמנא אמר דהיינו יקריה. א"כ לא שנא וקב"ה אחיל בהא נמי ולכאורה יש לסייע עוד סברא זו מן המשנה עצמה. דאי כדאמר הירושלמי. א"כ לא היה צריך השני לומר אף אני כמוהו. דהא כה"ג מאי גדוף איכא. ולימא בהדיא כחבריה.

עודיש להוכיח ממשנתנו. דאי כהירושלמי. מ"ט דקריעת ב"ד. אם אינו גדוף.

אלאשכל זה אינו מוכרח לפמ"ש בסמוך. דלעולם גם על לשון כזה חייבים קריעה. ולכן ראוי למעט בו. גם בהגדת העדים. אע"פ שאינו גדוף גמור. דבודאי גדוף ממש אינו. מיהת משמעו גדוף ברור הוא. להכי מסתברא כהירושלמי דלמעט בקלון עדיף. כיון דאפשר. ומשתיקת גמרא דידן אין הכרח לגמרי. דאיכא טובא דכוותה. עיין אגרת בקורת.

קורעין הדיינים ולא העדיםדכתיב ויהי כשמוע המלך ויקרע את בגדיו. המלך קרע. והם לא קרעו. תמהו התו' היאך אמרו למלך מה ששמעו בפירוש. הא גבי עדים תנן. כל היום דנין בכינוי.

ונראהדפשיטא י"ל. שלא אמרו אלא בכינוי. או כדאיתא לעיל בירושלמי. ואפ"ה גמרינן קריעה מהתם בק"ו. דאם על כינוי קרעו על שם לא כל שכן. וזה ודאי לא נעלם מן התו'. אלא דקשיא להו. אי הכי מנלן דאין העדים חוזרים וקורעים כשאומרים בפירוש. דילמא שאני התם. משום דבכינוי הוה. ואעפ"כ נ"ל דל"ק. דכיון דחזינן דקרע המלך על הכינוי. אי איתא דבאמירת מה ששמעו. חייבין לקרוע שנית. הוה להו לאליקים וחבריו לקרוע זימנא אחריתא. בשעת הגדה וספור למלך.

זוהי עבודתולענין מ"ש הרמ"ך. וסובר דחייב מיתה בדאתרו ביה. עמ"ש בס"ד. בפנת אבן בוחן לאוצר הטוב (דף ס' ע"א).

ויעביר באשכרש"י שאינה שרפה. ודייק לה מדקתני המעביר עצמו פטור. אלמא לאחר העברה הוא חי. ונ"ל דלאו דיוקא הוא. די"ל מאי פטור בדין שמים. ס"ד אע"ג דמת. בי דינא רבה נתפרע מניה. קמ"ל. ואע"ג דפטור משמע. הא איסורא איכא. א"ה אכתי חייב דיני שמים. דודאי עונשין למעלה על דבר האסור. אע"פ שאינו נענש בב"ד שלמטה. י"ל דינא רבה. ודינא זוטא איכא בינייהו.

פיתוםנוטריקון פי מות. כפירושו.

המדבר משחיווקולו נמוך מאד. נדמה כיוצא מתוך הקרקע. כענין שכתוב. כאוב מארץ קולך. והענין כמשמעו. כמו דברים אחרים רבים. שהם למעלה מן הטבע. והתורה אסרתם לנו. לטעם ידוע בסתרי תורה. להוציא מדעת המתחכמים יותר ומשועממים. עיין בספר אם לבינה בס"ד. ואם מפני שלא נראה ולא נתפרסם בדורותינו מזה מאומה. הרבה דברים היו מן המפורסמות לקדמונים. ונעלמו בדורות אחרונים לא לבד מדברים רוחניים. כשדים. שהעידה עליהם התורה והנביאים. ורגילים היו אצל חכמי התלמוד. כאשר התלמוד והמדרשים מלאום מהם. שהיו בזמנם ומקומותם שכיחים מאד ונמצאים. ודברים אחרים רבים. כתרפים וכיוצא בהם בלתי טבעיים. שהיו נודעים. ואח"כ נאבדו מאתנו ונשכח זכרם. אלא אפילו דברים טבעים בבריות כאדני השדה והדומה להם. ובצמחים יין הבא משניר והרבה כמוה. וגם במלאכותים. כרכב ברזל. זהב מזוקק מאלף ככר עד שעמד על ככר. ודוגמתו מלאכת האלקימיא הידועה בשם מפורסמת. וממבקשיה נעלמת.

והנשאלכתי"ט ותמהני ע"ל המשנה דקתני בלשון נפעל כו' והכוונה על השואל. וצ"ע. תמיהא לא ידע מר. דלשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. וכדרך ששנינו (ספ"ח דיומא) אין נשאלין בהן אלא למלך כו'. וכך הרגילו לומר ספק טומאה הבאה בי"א נשאלין עליה כו'. זו דרכם שכל למו. לייחד לשון לעצמם. להכירו ולהבדילו מבחינות שונות המתערבות. וכן השתמשו בלשון לקוחות תחת לוקחים. ורבים ככה כנודע אף לבקי רק קצת בלשון משנה ותלמוד. ועמ"ש בסמוך בס"ד.

באזהרהדאל תפנו. וכפרש"י. הכי מוכח ודאי ספ"ק דעירובין (כמ"ש בס"ד שם בחי"ג) ומאי דקשיא להו לתו'. א"כ ליחייב כרת. לק"מ התם כתיב אשר תפנה לזנות אחריהם דייקא.

איבראהכא אל תפנו גרידא. פנייה בעלמא משמע. שאין בה מעשה. ולא עקימת שפתים. אלא מחשבת הלב בלבד. דכוותה אל תפנו אל האלילים. אזהרה מההסתכלות בהם. כמש"ד אל מדעתכם (שבת קמ"ט) ומ"ש תו' וי"ל אזהרה מלא ימצא כו' לא הנייא לי. דהוי ליה לאו שבכללות (עחי"ג כאן). אלא מולא תבקשו לטמאה בהם. נפקא ודאי. דמייחד לאויה למעשה דכשוף. וז"ל תי"ט (ע"ל רע"ב באזהרה דאל תפנו אל האובות) ומסיים רש"י ואזהרה דמכשפים גופיה מלא ימצא כו'. וכ"כ הר"מ כו' ואזהרה מואל תפנו. והכ"מ כתב. שכ"ה בפרשת קדושים בת"כ. חפשתי ולא מצאתי. עכ"ד. במ"כ יתלה בביטול תורה. אם על גופו של כתוב נתכוין. הלא מקרא מלא הוא בסדר קדושים (ס"פ שניה) וכ"ה בת"כ על זה הפסוק אל תפנו אל האובות. אוב זה פתום כו' ה"א בסקילה. והנשאל בהם באזהרה. אמנם אין מכאן ראיה לדברי ר"מ. אלא מסייעא לרש"י דאזהרה לנשאל. מאל תפנו אתיא. אלא שאין מזה הכרח. דילמא אגב אורחא נסיב לה ת"כ. ולא מהך קרא נפקא ליה אזהרה לנשאל. וצריך להבין דברי תו'. דהכרח לומר. דמשמע להו שואל דקרא. בשואל לבעל אוב איירי (והיינו נשאל דמתניתין. כמש"ל) וכך יצטרך לבאר לשון ר"מ ז"ל. דבפ"א איירי בשואל דקרא. שהוא הנשאל שבמשנתנו. ובפ"ו דבעושה מעשה קמיירי. מייתי לאזהרה דידיה מאל תפנו. משום דמשמע ליה לשון פנייה. מעושה משתעי קרא. שחברו מוכיח. ר"ל קרא דוהנפש אשר תפנה וגו' והכרתי אותה.

באו עליה שנים הראשון בסקילהכו' כשבא עליה כדרכה. הר"מ. ז"ל תי"ט. וק"ל מאי קמ"ל. פשיטא בתולה תנן. ולא אבין לו. מאי פשיטותיה. ומאי קשיא ליה מתני' קמ"ל דצריכה להיות בתולה כשבא עליה. ולעולם אפילו בא עליה שלא כדרכה. חייב סקילה. ועוד הא אפילו באו עליה עשרה שלא כדרכה. מפשט פשיטא ליה לרע"ב דאכתי בתולה היא וחייבין. א"ה טובא אשמעינן דלבעי בראשון כדרכה דווקא. והא לרש"י ורע"ב ודאי לאו הכי הוא. לכן ענין קושיתו זו נעלמה ממני.

עודכתב. ורש"י פירש באו עליה שנים ועדיין היא בתולה. כגון שבאו עליה שלא כדרכה ע"כ.

ואע"גדמעשים בכל יום שבאין עליה גם כדרכה ועדיין בתולה היא. אי דלא אתי דם. א"כ ודאי לאו ביאה היא. ואנן בבאו עליה (ביאה גמורה משמע) עסקינן. וכה"ג אין הכי נמי אכתי בתולה היא. אי נמי אפשר דבעיל בעילה גמורה. ואפ"ה לא אתא דם. כגון שהטה בכח. ועקר לעברא ודשא. ואב"א שמא ממשפחת דורקטי היא.

ואיבדאתא דם. תו לא הויא בתולה ודאי. אע"ג דרואה דם עדיין בבעילות. זהו דם המכה שלא חיתה. ופשיטא דלא אצטריך תנא לאשמועינן כה"ג. להכי לא סגי ליה לפרושי. אלא בשלא כדרכה.

הדיוטלשון יווני הוא. לאדם פשוט המוני קורין אידיוט.

הדיוט המסיתאבל נביא מסית. מיתתו בחנק. צ"ל שהוחזק נביא בשכבר. על פי אות ומופת. שנעשה בדבר ה'. ונתקיים יעודו וחזר בו לענין תב"ע. כך היה נ"ל.

אבלמפירש"י לא נראה כך לכאורה. אלא כיון שאמר כך בשם הקב"ה. ה"ז נביא. דסתמו כפירושו. אלא דמסברא לא נראה כן. כי מאיזה טעם יקל דינו. אם לא היה נביא מעולם.

שובראיתי בחבור הר"מ פ"ה. אחד שאמר אמרה ע"א כו'. או שאמר אמר לי הקב"ה ה"ז נביא (ושם כתבתי עליו מה שנ"ל מהיכן יצא לו זה. ולמאי אצטריך ליה לשטתו דפסק כת"ק דר"ש) וכ"ש דקשיא מ"ט אקיל עליה רחמנא.

שמאכי היכי דלא תהוי ליה כפרה במיתה. לפי שכבד עונו מנשוא. אלא דבלא מיתה לא סגי ליה. כדי להרים מכשול. לכן הקל במיתתו מיהו קשיא לי לפרוש רע"ב במשנתנו אליבא דר"ש למאי הוה צריך לחיוביה חנק לנביא המסית. בלא"ה נמי דיניה הכי. כדתנן בהנחנקין המתנבא מה שלא נאמר לו והמתנבא בשם ע"א. מיתתו בחנק.

ואיןלומר היינו נמי טעמיה דר"ש. אי איתא דבסקילה לא לכתוב ביה יומת. ולגמר הדחה הדחה מהדיוט מסית. אלא ע"כ לא בא הכתוב אלא להקל עליו. הא לא מילתא. דאי לאו דכתיב יומת. לא הוה מצינן לחיוביה מיתה. דאין ממיתין ע"פ ג"ש גרידא (א"ל בבתו דוק) וצ"ע. איברא פרושיה דרע"ב במתני' לא שמיע לי. כלומר לא ס"ל לגמרי. דמוקי לה בתרי תנאי. כי קושיא דגמרא. ולא כמסקנא דסוגיא. וקושטא מתרצי לה אמוראי אליבא דחד תנא. דפליג אר"ש. ופר"מ במשנה קפחיה לרע"ב בהך טעותא. ובדותא היא.

מכמינין לו עדיםולא סגי בחד. ואותו שאומר לו. לפי שעדות מיוחדת פסולה בדיני נפשות ותי"ט הפליג.

ביחודבמקום יחוד.

האומר אעבודכו' עמ"ש בס"ד בשי"ע (ס"ג דח"א).

האוחז עיניםעיין תשו' רמ"א (סס"ז) ובחי' על הרא"ש.