**וכן האשה מחברתה ככרות.**עמ"ש בתי"ט ז"ל ואף על גב דבהלוואת כדי יין ושמן נמי איכא למשמע אי כהלל כו' מ"מ הואיל ודברי הלל בככרות נשנו כו'. ומשו"ה נמי בש"ס כי דייק בשבת הוא דאסור כו' לא דייק ארישא עכ"ל. ואינו מספיק כלל ודוחק נגלה:

ולינראה ליישב במה שאוסיף להקשות אתלמודא מנא ליה למידק מתני' דלא כהלל. דהא לא אסר הלל אלא בהלוואה. ובמתני' דהכא לא שרינן אלא בשאלה. דהדרא בעינא ואינה אלא לזמן מועט וניתנה ליתבע מיד. דילמא מודה בה הלל. דלא דמיא להלוואה דאינה פחותה מל' יום. התם הוא דמיחזי כריבית. וקשי' נמי אתרצן מ"ט לא שני ליה הכי:

והשתאאתי שפיר דארישא לא דייק. דידע דאיכא לשנויי כדשנינן. אלא ממשנה יתירה ס"ד למידק דאתי לאשמועינן דלא כהלל. ודחינן דליכא למשמע מנה. דאפי' תימא לא שני להלל בין הלוואה לשאלה. אכתי מיתוקמא מתני' כוותיה. ודילמא אדרבה משו"ה תני בבא יתירא לאשמועינן דינא דמתני' אפי' אליבא דהלל. וק"ל:

משנה לחם למה"ראברהם יצ"ו. השמעתני קול מלין מקצת מעיינים שראו בספר לח"ש רפכ"ג דשבת. וחשבו שלא ראיתי פירש"י בגמרא שם. לזאת אשיבך ואת רעיך. כי הן אמת קצרתי שם קצת. מתוך שסמכתי על המבין. כמנהגי במקומות הרבה. לתפוס לשון מועט המחזיק את המרובה. ומובן למעיין משכיל הטורח לירד לסוף דעת המחבר. ועתה שאני רואה שלא הספיק לכם הקצור. לכן אבאר לך כוונתי הפשוטה וברורה מאד לבלתי מתעקש. ורצוני לומר מנליה לאוכוחי מדוקיא דסיפא. דקתני ובלבד שלא יאמר לו הלוני דקאי נמי אככרות. ולמידק הא בחול שרי. ודלא כהלל. דילמא לעולם אתיא כהלל. ולא שאני ליה להלל. בין שבת וחול. דבתרוייהו הלואה אסירא. ושאלה שריא. והכא גבי שבת. שאלה אצטריכא לתנא. דלא תיסק אדעתין. בשבת אפילו שאלה תתסר. משום דילמא אתי למכתב. א"נ מהו דתימא נגזור שאלה אטו הלואה. משום איסור מוסיף וחומרא דשבת. משו"ה קמ"ל שאלה דשריא לעולם אפילו בשבת. ואיידי דנסבה להיתירא נקיט ואזיל כולה מילתא. וכייל נמי לאיסורא באגב. כסוגיא דמתניתין בדוכתי טובא. ואי הכי מנליה לדיוקי ולמפלג בין שבת וחול. משום סיפא דלא אצטריכא. דוק הכי משום רישא דצריכא כדאמרן. נקטה לסיפא (בפרט דאכתי לא ידעינן לדהלל) ולא תפלוג אלא בין שאלה והלואה ולק"מ. ומה לו להתרצן לדחוק. והלא ריוח הרבה לפניו. שאין להוכיח כלום דלא כהלל. אלא על כרחך צ"ל כתרוצי. דמתניתין קשיתיה. וניחא טפי יתורא דמתניתין. מה שלא נתיישב כל עיקר בדברי תי"ט. אף לא בדוחק. הנה הזקקתני לפרש (ולהאריך נגד טבעי) דבר המבואר בעצמו. למי שיש לו לב מבין וחכם לכשירצה להעמיק מעט. ולא כרץ על ראשי השבלים ומהלך על הגחלים. ואינו מתהלך בעיונו לאט. ואוזן מלין תבחן וחיך אוכל יטעם מה ילעט. מובטחני שלא יקוץ בלחמי הניתן בעיון יפה ולא יבעט.

**ובלבד שלא יתכוין כו'.**כתב הרע"ב חסורי מחסרא כו'. אבל עם אחר לא:

ר"לאפי' המנות שוות עם אחר לא. ובי"ט הוא דאסור. אבל בחול שרי במנות שוות אפי' עם אחר. ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד קטנה. דאז אפי' בחול אסור. כך צריך לפרש לשון הרע"ב וק"ל. והוא כדעת הר"ן. ואין כן דעת הפוסקים עיין בא"ח (סי' שכ"ב):

קוביאפי' הרמב"ם כמו שחוק הפספסין והנרדישיר. וכתב בעל תי"ט ודומה לי שהנרדישיר הוא לשון לע"ז לשחוק שקורין בל"א שאך צאוועל. כן הוא ודאי ואינו לשון לע"ז אלא לשון תלמוד. שכן הוא בפ' אע"פ. וכך פירש"י שם נרדישיר שקאקי וידוע שהוא השאך שפיל:

**על הקדשים בי"ט.**עבתי"ט שהביא פירושי' חלוקים במשנתינו. ולא נתיישב לי לשונה על פי שטתם. כי לדברי שניהן קשה למה שינה התנא את טעמו והחליף לשונו. דלהרמב"ם הכי הו"ל למימר. ומטילין חלשים על מנות קדשים בי"ט. אבל לא על של חול. ולהראב"ד ודעמיה הול"ל ומטילין חלשים על מנות קדשים בי"ט ותו לא. אי נמי אבל לא על של חול. ותו קשיא לי מאי שנא דתנא הכא בי"ט והא בשבת קיימינן:

ונ"ללומר דבר הגון בזה ולפרש משנתינו כפשטה וכמשמעה. דמטילין חלשים על הקדשים סתמו כפירושו. על הקדשים להקריבן קאמר. דהכא בי"ט עסקינן דכל המשמרות שוות בו. וכדתנן בהדיא שילהי סוכה בשמיני חזרו לפייס כברגלים. דש"מ אף בי"ט הן מפיסין. והיו הקרבנות מתחלקות למשמרות. וצריך להטיל גורלות עליהן. לידע איזה משמר יזכה באיזה מן הקדשים הקרבים בו ביום ולא סגי בלא"ה דלא ליתו לאינצויי. וכמו שהיה שם פייסות לעבודות התמיד בכל יום. ואפי' בשבת שסתם שנו חכמים ד' פייסות היו שם. [יומא ד' כ"ב ע"א]. ועל כן קבעום הפייטנים גם ביוה"כ וכמו שיבואר במקומו בעזה"י. והא לא אצטריך לאשמועינן. דהא תני ליה התם בדוכתיה. וכדאי' נמי בהדיא בסדר יומא (דכ"ו ע"א):

והכאמילתא חדתא קבעי לאשמועינן. דלא שייך אלא בי"ט. שהיו צריכין להטיל החלשים על בהמות הקדשים עצמן. כדי לידע מי ומי מהקרבנות ציבור שבו. לאיזה משמר יגיע. ותו משום דקבעי למיתני סיפא אבל לא על המנות:

ובזהיש לי לומר ב' דרכים. אחד ירצה בו כמו שפירשו בגמ' אבל לא על המנות של קדשים דחול בי"ט. ואע"ג דעל מנות של י"ט מותר להטיל. היינו באגב דהואיל והותר הגורל על הקדשים כאמור. הותר אף למנותיהן. אבל לא דחול דהא אפשר מאתמול. ועוד שלא יבוא להקריבן ג"כ בי"ט:

אךעדיין קשה לי על דרך זה דמ"ט שרי להטיל על מנות קדשים די"ט. מאי שנא משאר מנות. דאפי' בשוות. (למאן דס"ל הכי) אין מפיסין לאחרים. משום דסתמייהו קפדי אהדדי. כל שכן כהנים דבני נצויי נינהו. טפי איכא למיחש. ובהא מצינא למימר דמשום דלא שרינן להו. אלא במנות דקדשים שנשחטו בו ביום. מדכר דכירי וידעו ומחלי ולא קפדי. מכל מקום נרא' קצת דוחק:

ודרךשני נ"ל אבל לא על המנות לגמרי קאמר. דעל מנות לעולם אין מגרילין. אפילו מקדשים שנשחטו בי"ט. וטעמא כדאמרן משום דלא גרעי מסתם בני אדם. שאסור להפיס להן מנה כנגד מנה. משו"ה אפילו בקדשים לא שרי להפיס אלא על הקרבתן בלבד. דלא סגי בלא"ה ולא שייכי בה איסורי מדה ומשקל:

ובזהמתיישב ג"כ מה שהקשו התו' דהא בפ"ב דקידושין משמע דאין חולקין מנות קדשים ע"פ הגורל אלא חוטפין. והשתא אתי שפיר דמשום הכי נמי אסרוה בשבת לגמרי. כיון דבחול נמי אין נכון לעשות כן. אע"ג דבחול איסורא ליכא. ומרישא לק"מ דהא פרישנא לה בקרבנות עצמן. ובכן לשון המשנה מבואר היטב בלי גמגום כלל:

אמנםבלשון הגמרא צריך לדחוק לפ"ז דהא דקאמר אבל לא מנות דחול. אכל מנות דעלמא קאמר דכולהו חול לגבה. אפי' שוות. (ואיכא מאן דשרי. אפ"ה מודה דבקדשים אסור מטעם האמור) וטעמא דמילתא הוא דאי שרית דשבת. אתי למיעבד אפי' בדחול. מ"מ כך חובתינו וכך יפה לנו. שענין המשנה ולשונה מתבאר בכך יפה יפה בלי ספק. והותרו עם זה כמה ספקות ודקדוקים מלבד הנזכרים. והשתא מתני' רבותא אשמעינן במנות דקדשים ודוק:

משנה לחם בלח"שסוף הדבור ודוק. נ"ב. ואיברא למאי דפרישית. אפילו רישא נמי צריכא הכא. דקמ"ל מטילין על הקדשים שבי"ט. אף כשחל בשבת (דלא תני ליה בהדיא במתניתין בשום דוכתא אלא הכא) דדבר הלמד מענינו הוא. דבמכלתין בשבת קמיירי בכולא. ולא נסיב בי"ט. אלא משום דלא שייכא כלל מהך מילתא כי אם בי"ט שחל בשבת. ודלא כמג"א (סימן שכ"ב) דקסבר דלא שרי אלא בי"ט דוקא.

**ולא יאמר אדם לחבירו.**לדיוקא אתי דאי לגופיה פשיטא. והקשו בתו' ונימא דאומר לו שכור לי פועלים למחר. ומה שתירצו נ"ל דוחק דהא אדרבה חבירו אצטריך ליה. ולא מיבעיא הוא עצמו. ולי נראה לתרץ דא"ה מאי איריא לחבירו אפי' לגוי נמי לא יאמר ודוק:

משנה לחם בלח"שסד"ה ולא. ודוק. עמ"ש במו"ק צדדתי להתיר בגוי. וע"ש בחי"ג בס"ד.

משנה לחם סכין ומריחיןהקדים התכלית. ע"ד וירום תולעים ויבאש.