Lechem Shamayim on Mishnah Shabbat Chapter 6
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
משנה לחם לר"העתי"ט שהביא דעת הרשב"א להחמיר בשאר תכשיטין אפילו בבית. ולא ידעתי מי הזקיקו להביא דעה זרה גדר הדחויה. לתפוס בחומרא יתרה בשל דבריהם. ויותר היה לו להביא דברי ר"י. שאפילו בכרמלית. מותר. שכך המדה בשל סופרים הלך אחר המקל. וכך הלכה רווחת. אמנם אף דעת הרשב"א וסיעתו. נ"ל שאין לה מקום עכשיו. שכולם מערבין. ולא אמרו להחמיר גם בבית. אלא בחצר שאינה מעורבת. משא"כ בעיר וחצר שערבו. ודאי לא עלה ע"ד אדם לאסור. וכה"ג לא שכיחא. משו"ה לא נפקא מנה מידי לדידן האדנא. לגמרי כדי נסבה. ולכל הפחות הוה ליה לפרושי.
משנה לחם ולא במחט שאינה נקובה ואם יצאה אינה חייבת חטאת. היינו בתחובה בבגדה. אבל אם הוציאתה בידה חייבת. וכן האיש כה"ג חייב בין בנקובה. בין בשאינה נקובה.
משנה לחם בסנדל המסומר ע"פ רע"ב. ונ"ל פשוט דלאו מטעם סכנה גזרו עליו בשבת. שאינו ענין לו. אלא היינו טעמא. משום שארע בו דבר קלקלה. נמנעו באמת לצאת בו גם בחול. שכיעור הוא. לכן אסרו לצאת בו בשבת. משום לתא דשבת דווקא. דחשו דילמא אתו לאחוכי עליה. ומשלפיה ואתי לאתויי ד"א בר"ה. מיהו כיון דלעולם מלבוש הוי. אם יצא בו. אינו חייב חטאת. דומיא דאידך. וזה נכון מאד.
ולאבכוליאר. בגמרא דיומא (דכ"ה ע"א) נראה שהבי"ת שרשית במלה זו א"כ חסרה השימושית:
משנה לחם ולא בטבעת שיש עליה חותםעמו"ק סש"א.
**ולא באלה.**פירש הרע"ב אלה מגן. והוא לקוח מהר"מ בפירושו:
ולפוםריהטא הוי קשיא לי מ"ט נייד מפירושא דתלמודא דמפרש קולפא דלכאורה הוא דלא כוותיה. ור"ל מקל כמו קולפי טבי בלעי מאבימי דריש מנחות ודכוותה טובא. ומלת אלה היא כמו מחינן ליה באלוותא דהספינה. ובהמביא מפשח ויהיב לן אלותא. וע"ד מפרש הרע"ב כאן פי' ב' בלשון לע"ז והוא מה שביאר במס' כלים [פ' ט"ז משנה ח'] יותר ושם נראה שנוטה לפירש"י ששם בכלים קורהו שבט שהוא שם משתתף עם המקל ע"ד הנז':
אמנםעם היות הלשון נוטה לזה הפירו' שאמר' כשנעמיק בעיקר הדין יראה שאינו נכון. ויגעתי לקיים דברי רמז"ל ומצאתי שפירושו מוכרח אחר העיון הנכון. שאי אפשר לומר שהוא מקל או שבט של ברזל שאוחזו בידו לבד בלי שיהא קשור בו. דאי הכי במאי קמיירי אי בבריא פשיטא דלא עדיף מי"ט דסתמא תניא פא"צ [ביצה ד' כ"ה ע"ב]. אין הסומא יוצא במקלו. ולאו כל דכן הוא ומה התם דבי"ט ובסומא. ובמקלו דלא עביד אלא לתרוצי סוגיא אסור אליבא דכ"ע. הכא בשבת ובשאר כל אדם ובשל ברזל דכלי זיין הוה לא כל שכן. והיכי פליג ר"א ומשמע דשרי אפי' לכתחלה. ונהי דס"ל תכשיטין הן לו. לא שרי לצאת בתכשיט בידו. ואי בחולה שראוי לו להשען עליו. ודאי יכול לצאת בו. ומותר הוא ולא חייב חטאת כדקיי"ל סי' ש"א בא"ח:
**ואפי'**בבריא ליכא למימר דחייב חטאת נדעתי. כיון שהחולה יוצא בו לכתחלה. א"כ תכשיט הוא לגבי אדם. ואף אם הוא של ברזל. לא מפני זה בטל מתורת תכשיט. דלא גרע מקסדא ומגפיים. וא"כ מאי טעמייהו דרבנן דפליגי הכא דווקא. אלא על כרחך לומר שהוא מין כלי שאינו עשוי לתשמיש אחר כי אם למלחמות כמו שהוא המגן. ותתפרש מלת קולפא לפ"ז מלשון קליפות על שם שהמגן עשוי קלפי קלפי. וזה דבר ברור לענ"ד לענין דינא. וכפתור ופרח בישוב פירושו שלהר"מ ז"ל:
משנה לחם לא בסייף איתא בהג"א. אפילו בחגור. והכי משמע בגמרא. ונ"ל בחגור דווקא הוא דפליגי. אבל בנקיט ליה בידיה. לכ"ע חייב. דאף לר"א לאו תכשיט הוא. אלא דרך מלבוש. וכן כל התכשיטין כשאוחזן בידו. חייבין עליהן לד"ה.
משנה לחם ר"א אומר תכשיטין הן לו פשיטא לא פליג ר"א. דמוקצין הן. שמלאכתן לאיסור. וגם יש בהם משום מוקצה דחסרון כיס. דומיא דאזמל ודכוותיה. אלא לענין חיוב חטאת לחוד הוא דפליגי.
הקיטע יוצא בקב שלו. כתב תי"ט ור"י בח"ה ביאר יפה כו'. אבל כוונת עשיית קב זה כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל עכ"ל. ופירוש זה דומה במקצת לפירושו של הרב פורת בתו' והוא מבואר יותר יפה דהקיטע יש לו סמך שקושר בכרעו ומגיע לארץ והשוק כפופה לאחוריה. ובראש השוק במקום הרגל עושה לו קב להראות כמי שיש לו רגל. אלא שיש חילוק בין ר"י וה"ר פורת לענין דינא אי מצי לצאת במקל דלר"י שרי. דהא הקיטע דתנן שאינו נסמך על הקב. על כרחך צ"ל שנושא מקל בידו. והוא פי' הא' בתו'. ולה"ר פורת אסור דאליביה מיירי בהולך בלי מקל אלא נשען על הסמך שבשוק. וא"ת אמאי מטמא ליה רבא משום מדרס. י"ל דכשהוא יושב פעמים שהוא נסמך עליו וכו'. עי"ש. ולפירושו אתי שפיר לישנא דמתני' דתני סמוכות שלו. דדייק טפי דקאי אקיטע דרישא נמי. דסמך שלו ודאי טמא מדרס דהא סמיך עליה:
**טמא.**פירש הרע"ב טומאת מגע כלומר ונא טומאת מדרס כדכתב לעיל שאינו נסמך עליו. ואביי אמר בש"ס שאינו מטמא מדרס ופירש"י דקסבר לאו לסמיכה עביד. אלא לתכשיט וא"ל עמוד ונעשה מלאכתנו עכ"ל תי"ט.
וזהתימה דבהדי פלוגתא דאמוראי למה ליה. והוי נמי דלא כהילכתא דקיי"ל בכל דוכתא הילכתא כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם [קדושין ד' נ"ב ע"א]. וקשיא בין להרע"ב בין להרב תי"ט מאי דוחקייהו לאוקמי למתני' דלא כוותיה:
ואיבראמלשון הרע"ב שתפס לו לשון רש"י שכך כתב במשנתנו אין הכרע. דאטו בלא"ה מי לא קשיא מתני' אליבא דרבא. מאי שנא דתני בסיפא טמא מדרס. וברישא תני טמא גרידא. ולאו תרוצי מתרצת לה ודאי כדכתבו התו' בשם ה"ר פורת ע"ש. א"כ רש"י נמי ה"ק אם יש לו בית קיבול מקבל טומאת מגע. למידק מנה דאם אין לו בית קיבול אינו ראוי אפי' לטומאת מגע. דמשו"ה לא פרש הכא מדרס. דלא תימא למדרס הוא דבעינן בית קיבול. אבל למגע בלא"ה נמי טמא. אשמעינן טעמא דמתני' דמשו"ה תנן הכא טמא סתמא. דאפי' למגע לא חזיא אי לית ליה בית קיבול:
ומאידדייק הרבתי"ט מדכתב לעיל שאינו נסמך עליו. לאו דיוקא הוא. דכשאין לו בית קיבול. ודאי לא סמיך עליה. שאנו ראוי לסמיכה בלא כתיתין. שהעץ דוחקו ומזיקו ולכן עושה לו בית קיבול כתיתין כמ"ש התי'. אבל כשיש לו בית קיבול פשיטא דסמיך עליה ואפילו אביי מודה דזימנין דמסתמיך עליה. דלא פליגי אביי ורבא במציאות אי סמיך אי לא. אלא בהא פליגי מר סבר כיון דלא עביד לסמיכה תדיר. אע"ג דלזימנין סמיך עליה אינו מורידו לטומאת מדרס. דבעינן דווקא דיהא עשוי לכך. ומ"ס הא סמיך עליה מיהא לזימנין וסגי בהכי. וזה ברור ומוכרח לענ"ד בפירושא דהך פלוגתא:
וראיהג"כ מפירש"י דכתב אליבא דאביי דקסבר לאו לסמיכה עביד. אלא לתכשיט ואומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. ואי איתא דסבר אביי דאינו נסמך עליו כלל. למאי צריך לומר עמוד ונעשה מלאכתנו. והא מהיכי תיתי דיטמא מדרס אם אינו סומך עליו כלל. אלא פשוט דלפעמים ודאי נסמך עליו. כיון שיש בו כתיתין ראוי הוא לסמיכה קצת. רק שלא נעשה נכך אלא שלא יהא נראה חסר רגל. ואינו צריך לו לסמיכה כל כך שהרי יש לו סמוכות בל"ז. משו"ה קסבר אביי דהך סמיכה דסמיך עליה לזימנין. לא חשיבא ולא מחתא ליה תורת מדרס. דההיא שעתא דקסמיך עליה. א"ל עמוד ונעשה מלאכת'. שלתכשיט בעלמא הוא עשוי ודוק:
**ואם נפל לא תחזיר.**מ"ש התי"ט ודבריהם נשמטו מהאחרונים לא היא. עבמג"א סי' ש"ג:
**ושן של זהב.**עפ"י הרע"ב והוא מהר"מ ז"ל ומסיים בה הכי ותעשה מכסה מזהב בצורת אותו שן ותרכיבהו עליו:
משנה לחם ואם נפל לת"ח מ"ש תי"ט דתוספות דעירובין נשמטו מהאחרונים. עמג"א סש"ג סט"ו.
משנה לחם בעזרהקשיא לי. מאי אריא עזרה. התנן התם. לא יכנס להר הבית כו' ולא במנעלו. וי"ל קצת. רישא רבותא אשמעינן. וסיפא אגב רישא נקט בעזרה. וה"ה להר הבית דאסירי.
משנה לחם בזוגיןהכא לא מפלגינן מידי. ש"מ אפילו אינן פקוקין שרי. אע"ג דמשמיעין קול. משום דלא קמכוין לקלא וזה שלא כדברי בהגה דש"ע (סש"א) דמיירי בדלית ביה ענבל. מה שאינו במשמע משנתנו כדאמרן. ואע"ג דקיי"ל (של"ט) דאסור לקשקש בזוג להשתיק התינוק. היינו משום דמכוין לבסומי קלא. אבל הכא דבר שאינו מתכוין הוא. ומכאןנלמוד היתר לפתוח הפרוכת (שלפני אה"ק) בשבת. אע"פ שתלויים בה זוגין המקשקשים. וכן להניח עטרות עם פעמונים בראש ס"ת בשבת. אין כאן בית מיחוש. וכן עמא דבר. ושלא כדברי הט"ז בי"ד.