משנה לחם בטובהבחזוק טובה. ור"ל שאינו רשאי להחזיק לו טובה.

משנה לחם מ"שתי"ט משמע דהיינו דווקא גסין. אין לו הבנה. דאי תקנתא להך גיסא הואי. למאי אצטריכו לתקוני שילקטו שלא בטובה וק"ל. אלא ממילא נמנעו מללקוט הדקין. שאין להם צורך בהם. גם לא יקוו לקבל החזקת טובה בעד הטורח. ולפיכך אמרו בירושלמי. שלא הספיקה תקנה ראשונה. שעדיין אמרו שלא בטובה לקטנו. ואי כדברי תי"ט מאי איכפת לן אי עבדי בטובה. וזה מבואר. גם דברי הר"ש ורע"ב מוכיחים כך.

**שנטייבה.**שנחרשה שתי פעמים ומתניתין בשעת הסכנה שהתירו לחרוש פ"א כן פי' רע"ב:

ופירושוזה אינו מכוון למ"ש בנתקוצה שנטלו קוציה. דא"כ נטייבה היינו נחרשה אפי' פ"א כדאיתא בירושלמי. ועל דעתהון דרבנן דמפרשי נטייבה ב"פ. הוי נתקוצה חרישה א'. והכי הו"ל לרע"ב לפרש ברישא דאי חרישה מותרת כ"ש נטילת הקוצי' שעדיין אין השדה ראויה לזריעה. אבל אי אשמעינן נטילת קוצים דלא אסרא. אכתי לא ידעי' דחרישה שריא. וארכבה למתני' אתרי ריכשי. ולא ידענא אמאי:

והוייודע שרש"י פירש בגיטין [ד' מ"ד ע"ב] ובמ"ק [ד' י"ג ע"א] נתקוצה שנטלו קוציה התלושי' דוקא. דאילו מחוברין. כיון דעבודת קרקע ומלאכה אסורה מדאורייתא היא לא תזרע ולטעמי' אזיל דס"ל כל עבודת הקרקע אסורה בשביעית דבר תורה. כ"ש חרישה דאוסרת אפי' פ"א. דחרישה ודאי הויא עבודה טפי ומהניא לזריעה כדאמרן. ותפס לו רש"י שטת הירו' הראשונה דמיירי כשאין שם מלכות אונסת. א"נ אפי' במקום שהמלכות אונסת. לא התירו אלא במקום שלא החזיקו עולי בבל. דשביעית נוהגת בו מדבריהם. אבל במקום שהחזיקו. דמן התורה הוא. אסור לעולם וכדעת הראב"ד ז"ל בהשגות [פ' א' הל' י"א]:

ודעשמ"ש שהתירו לחרוש ולזרוע כדי ליתן המס הקצוב למלך. לא הותר אלא כדי המס או צורך המלך האנס בלבד. אף למ"ד דחרישה אינה אוסרת ד"ת. וכ"כ הרמב"ם בהדי' פ"א מהלכות שמטה [שם]:

**אין אוכלין פירותיה.**יש לידע דהך נטייבה דסיפא לא דמי לנטייבה דרישא. דההוא בשדה לבן. והך דהכא בשדה בית האילן מיירי. שחורשין אותו כדי שיוציאו האילנות פירות הרבה כדתנן ריש מכילתין:

ובהכיעסקינן השתא בשדה בית האילן שנטייבה פליגי בה ב"ש וב"ה. דאילו שדה לבן שצמחה לכ"ע אין אוכלין פירותיה בשביעי'. שהרי ע"כ נזרע' בשביעי' ותנן בפ"ב דתרומות' [משנה ג'] הנוטע בשביעי' בין מזיד בין שוגג יעקור. כ"ש דאסור באכילה. ואפי' צמחו בה פירות תבואה וקטניות מאליהן. הרי שנינו כל הספיחין אסורין [פרק ט' משנה א']. אלא על כרחך כדאמרן דפירות האילנות תנן הכא שלא נזרעו וספיחיהן גם כן מותרין. דלא גזרו עלייהו. ואפ"ה אסרי ב"ש בנטייבה. משום קנסא דעביד עבודה בשביעית:

ומ"שבתי"ט. בטעמא דב"ש דאין אוכלין משום דחרישה וזריעה הוא שהתירו ומשום אונס דוקא (ומשו"ה לא פליגי אלא בנטייבה דהיינו ב"פ אבל חרישה א' לכ"ע שריא אף לכתחלה) ולב"ה בכל גוונא דנטייבה אוכלין כנ"ל כוונתו בודאי ודוק. צל"ע דאי הכי אוקמה למתני' דלא כהילכתא. דהא קיי"ל דאוכלין פירות של שדה שנטייבה כב"ה. וכ"כ הר"מ בפ"ד [הל' א'] ובההיא דזורע את השדה מפני האונס ודאי לא שרי אלא דבר הצריך לאנס בלבד. וכדכתיבנא לעיל משמא דהרמב"ם. הא ע"כ לאו היינו טעמא דב"ה ולדידן ניחא בס"ד ודוק:

שובזיכני השי"ת ומצאתי בפי' הרא"ש כלשון זה שדה האילן שנטייבה פליגי ביה ב"ש וב"ה. ושמחתי מאד שכיוונתי לדעתו הרחבה אף ששנאה כמשה מפי הגבורה. והן הן הדברים שנאמרו למשה מסיני:

משנה לחם ושואלים בשלומם עמ"ש בס"ד בחידושי גמרא סוף פרק ה' דגטין.

**המדל.**פירש הרע"ב כדי שיגדל ויתעבה וצ"ל בין מדל וזירוד כו' ואין טעם יפה לחלק דזימור מדאורייתא כו' ומה לי שמזמר וכורת מקצת מהאילן כדי שיגדל. או שכורת אילן א' כדי שיגדל הב'. הילכך נראה כפי' הרמב"ם שכתב המדל הוא שיכרתם להיות עצים לאש כו' עכ"ל תי"ט:

ולאידענא אמאי ניחא ליה טפי בפי' הרמב"ם. דאכתי תיקשי הא קיי"ל זומר וצריך לעצים חייב משום נוטע [שבת ד' ע"ג ע"ב]. א"כ אדקשיא ליה אכריתת אילן שלא הוזכר איסורו בשום מקום בבירור (רצוני לענין עבודה כ"א אצל בתולת שקמה ודוק) תקשי ליה אזמירה שהיא אב מלאכה ואף שהיא לעצים. ומיהו בהא איכא למימר דמפרש הר"מ כריתת אילני הזתים לגמרי:

איבראהא תנן לקמן מ"ו המזנב בגפנים. ופירש הר"מ התם בהדיא שכורת קצת מן הענפים וע"כ לצורך האילן הוא. ולכן לא זכר שם הר"מ שכורתן לעצים. ותדע דע"כ הכי הוא. דאל"ה אי ענפים טובים נינהו ולא מזקי לאילן. אפי' בשאר שנים אסור להפסידן להסקה. וכ"ש בשביעית דרחמנא אמר לאכלה. ואי נמי מפסדי היינו זמירה וכי זמר לעצים מאי הוי. מ"מ שרי ודוק. (וכ"כ הרע"ב והר"ש משם הערוך. ובאמת עיינתי בערוך שבידי. ולא מצאתי בו כלשונם ז"ל. אלא כך כתב שהוא הקוטע מקצת גפנים) ומאי עביד ביה הרב בת"יט לשטת הר"מ דהיכי שרי והא היינו זמירה דכתיבא באורייתא.

ואםתרצה לומר שכבר נשמר הר"מ מזה באמרו שם כשלא נתכוין לזמור כמו שנתפייס בתי"ט בכך. א"כ תמה על עצמך כל הטורח הזה כאן למה. שהרי לפ"ז לא היה צריך הרב לדחוק עצמו כאן לפרש מדל דווקא כפירוש הר"מ שהיא כריתת העצים לאש. דאפי' תימא כפי' המפרשים דלצורך האילן קעביד. ומיירי נמי כה"ג. ואי נמי התם נמי בכורת הענפים לעצים להסקה לחוד הוא דקבעי. (אע"פ שהוא דוחק עצום כדאמרן דלא שרו להסקה אלא כי מזקי לאילן וממילא האילן משביח ע"י כך. ועוד עץ הזמורה לא יצלח להסקה כי תוכו נחר. ואף הר"מ לא כתב שם כן) לוקמה הכא נמי גבי זתים. ואע"ג דקעביד בגוף האילן לשתרי. ואיברא לא ידענא היכי שייך למימר דלא מתכוין לזמור דהא פסיק רישא הוא ודאי. ובחבור השמיטו הר"מ דסתם לן במתני' המזנב ולא הזכיר תנא שאינו מתכוין. ונ"ל דהיינו טעמיה דהדר ביה:

ומ"שהרב תי"ט דאין טעם יפה לחלק בין זימור ובין מדל. תמיה לי אטו לא שני לן בזימור גופיה. אע"ג דמדאורייתא אסיר. דאי ס"ד ליכא לפלוגי ביה. בתוספת שביעית אמאי שרי דתנן מקרסמין מזרדין כו' וקוטמין [פ' ב' משנה ג']. דהא כל הני בכלל זמירה ממש נינהו ואפ"ה שרו. וזמירה דמדאורייתא בתוספת שביעית מי שריא (עיין ריש מכילתין). ותו אפי' בשביעית אשכחן דשרי לקשקש ולעדור בזתים ותחת הגפנים וזולת זה מעבודת הקרקע והאילנות שהותרו בשביעית. וע"כ צ"ל כדשנינן בתלמודין (פ' לולב הגזול) [טעות סופר צ"ל בפ' לולב וערבה ד' מ"ד ע"ב] ובפר"י [ע"ז] (ד"נ ע"ב) דתרי קשקושי הוו אברויי אילני אסיר ואוקומי אילני שרי. וכל הני אוקומי אילני הוו משו"ה שרו. אפי' באילן עצמו וניכר שהוא לצרכו:

הואהדין נמי נימא אנן דמשו"ה שרי המדל והמזנב בזתים ובגפנים משום פסידא. דאי לא שקיל להו פסדי הנך דמכחשי טובא אי שביק לכולהו. ולעולם אפי' מתכוין להכי דהיינו לצורך האילן ולא לעצים דהסקה נמי שרי אפילו לזמור באילן עצמו. כ"ש בקציצת אילנות שלמים דלא הוי בכלל זומר לגמרי. דאע"ג דצורך האילן הוא פשיטא דשרי כי היכי דלא לפסיד טפי. וא"כ אין צורך כלל לומר שצריך לעצים דווקא. וגם שלא יתכוין. אלא ודאי בלא"ה נמי. ואע"ג דממילא משביח האילן שרי כפי' הר"ש. והיינו משום דאיירי בגוונא דאי לא מדל ומזנב מפסדי כולהו ודוק היטב. ועמ"ש לעיל מ"ד פ"ז דפאה:

**המזנב.**עמ"ש לעיל מ"ד בס"ד:

**מותר לקוצצו.**שכבר הפרי ראוי לאכילה. ומשום קוצץ אילנות טובות ליכא אם הי' מעולה בדמים. לכאורה משמע דבשאר שני שבוע דליכא קפידא דהפסד. ולא חיישינן אלא לאיסורא דקציצת אילנות. לעולם מותר לקוץ אם היה מעולה בדמים:

**ובתשו'**הוכחתי דע"כ צ"ל דאפי' בשאר שני שבוע איכא קפידא. שעכ"פ לא יקוץ קודם זמנן של אילנות השנוי כאן במשנתנו. ואפי' היה מעולה בדמים. ואין ביניהם אלא שבשביעית איסורו מפורש מד"ת. ובשאר שני שבוע איסורו מד"ק. ואי נמי בשאר שני שבוע לאו משום איסורא נגעו בה. אלא סכנתא היא כי קייץ מקמי דמטי זימנא. אע"ג דמעולה בדמים. או אפשר דאדם חשוב שאני וכי הא דתנן לקמן שילהי פ"ח בכה"ג. ואם מתחשב הוא לא ירחוץ. ואיכא לפלוגי נמי בין דקעבד איהו בידיה או ע"י אחרי' ע"ש בתשובה הארכתי:

**רשב"ג אומר הכל לפי הזית.**שאם הוא כזית הנטופה וכגון שהיה שפכוני אי ביישני. אפי' פחות מרובע חשוב. ולא יקוצני כך נ"ל:

וכתבהרמב"ם בפירושו אין הלכה כרשב"ג. וכן סתם בחבורו [פ' ו' מהל' מלכים הל' ט'] דמשמע ליה דלא פלוג רבנן בזתים לענין זה שכולן שיעורן ברובע. ולא ידעתי מנ"ל למפסק דלא כרשב"ג. דהא כללא הוא כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מעוצור"א:

איבראדהרמב"ם לא משגח בהאי כללא. וס"ל דאמוראי פליגי עליה דר"י בהך כללא. וכן דעת רבים וגדולים הביאם הרב תי"ט בערובין פ"ח מ"ז ע"ש. מ"מ נ"ל דבכל מקום דפסקו הפוסקים דלא כוותיה טעמם ונימוקם עמם. מהכרח ראיות מן התלמוד ומאמוראי בתראי דוק ותשכח:

משנה לחם משיגרעו בירו' אר"י משיזחילו מים. נ"ל דנפקא ליה מלישנא דקרא (איוב ל"ו) כי יגרע נטפי מים.

משנה לחם בלח"שסד"ה מותר. נ"ב כתוב בצוואת רי"ח בס"ח. אילן העושה פירות ב"פ בשנה. יש לקוצצו מיד ולא יניחו אותו כלל. ואני אומר. אל תשחיתהו כי ברכה בו. אבל נראה שמעצמו יפסד. כי יתייבש מהר. אחר שהרבה להוציא זרעו בלי עת קצוב.