**ומאכל בהמה.**או או קתני או מאכל בהמה או ממין הצובעי' כו':

**עלה הלוף יש לו ביעור.**ואע"ג דהלוף ועליו מתקיימין הרבה בארץ כדכתב הרע"ב לעיל פ"ה מ"ג. ואנן תנן ואינו מתקיים בארץ צריך לומר דלא מיקרי מתקיים בארץ. אלא א"כ אינו מתקלקל לגמרי במחובר. אף שעומד זמן רב שסוף הצמחים היוצאין ממנו שנעשין כאביהן. משא"כ בעלה הלוף אע"פ שעומד זמן הרבה. אין סופו להקשות אלא מתקלקל ונובל בסופו ועמ"ש לקמן מ"ה בס"ד:

דמיהן מתבערין עד ר"ה. נראה לי דהכי פירושו דמיהן אם מכרן עד ר"ה מתבערין. אבל לאחר ר"ה אם מכרן. אין דמיהן מתבערין. דבודאי דמי פירות שביעית. אין ביעורן אלא לאחר ר"ה דווקא. אלא הא קאתי לאשמועינן דהני שאני. כיון דאין לדמיהן ביאור אלא משום חומרא. כדא"ל ר"מ מחמיר אני בדמיהן מבהן. ס"ל דלא החמירו בדמיהן של אלו. אלא במה שמכר מהן בשביעית עצמה. מאחר שאין להם דין ביעור מדברי תורה. די להחמיר לטעון ביעור לדמיהן שלפני ר"ה. ולא לדמיהן של אלו שנמכרו לאחר ר"ה. וידמה שזה הפירוש נכון מאד בכוונת המשנה. והמפרשים ז"ל נבוכו בלשון זה:

ולא יצבע בשכרפירוש במיני הצובעין שלקטן הצבע לעצמו וזכה בהן מן המופקר. דאי בשל בעל הבית שלקט צובעין דשביעית לצרכו בלבד.. נ"ל פשוט שרשאי הצבע לצבוע לו בהן בשכר ומיירי דלקט הצבע יותר מכדי צורך עצמו. ורוצה לצבוע לאחרים בשכר הוא דאסור:

אי נמיאפי' לקט לעצמו והותיר אסור לצבוע לאחרים. דלא דמי ללוקט ולוקח דבסמוך דכי הותירו שרו. דשאני צבע דאורחיה בהכי. ואי שרית ליה כה"ג. איכא למיחש שמא ירבה בשבילן. דמשו"ה גזרו נמי בצבע שאפילו בטובת הנאה שלא בשכר לא יצבע לאחרים כלל:

ותואיכא לפלוגי בינייהו. דהני דלקמן ודאי שאנו. דכשהותירו לא מינכרא מילתא דלא עבדי מידי. משא"כ בצבע שעושה מלאכה בהן אחר שהותירן. ומשתכר גם במלאכה שעשה בפירות שביעית. והשביחן במתכוין למכרן. מינכרא מילתא טובא ודמיא טפי לסחורה ממש. ומשו"ה אחמירו בה סגי כדאמרן. דאפי' במתנה אסור. משום דאי לאו דהוה ליה הנאה מניה לא הוה יהיב ליה. הדר הויא לה מתנה כמכר. והוא בכלל מה ששנינו בשכר. ודווקא הכא מטעמא דאמרן. אבל באידך אע"ג דמכר אסור כבפ"ח. אפ"ה מתנה שריא מטעם הנ"ל. ועמ"ש בס"ד מ"ד ומ"ה:

ולאבנבלות. כתב הרע"ב ולא אסרו לעשות סחורה. אלא בדבר העומד לאכילה עכ"ל. ונתקש' בו הרב תי"ט דמשמע דרבנן הוא דאסרי. והרי ממקרא הוא נדרש דכתיב וטמאים יהיו לכם והאריך בזה:

ונ"לשלא לצורך דאטו כולהו בחדא מחיתא מחיתינהו. דהא ודאי איכא מנייהו דאין איסור בסחורתן אלא מדבריהם. וכדפירש הרע"ב לעיל בהדיא בטעמא דבכורות ותרומות דילמא משהי להו. שמע מנה. דע"כ לא מדאורייתא אתסרי. והכי הוא ודאי דהא בהני לא משכחת קראי לאסור בהנאה. והוא הדין נמי לטרפות ליכא קרא. ונבלה נמי הא פרט בה הכתוב או מכור לנכרי למשרי הנאתה. הא על כרחך לא אתי קרא אלא לשקצים ורמשים:

וא"ללנבלות נמי דבכללא דטמאים איתא ודלאו דידיה דלא ליזבון מאחריני איכא למימר דאסיר מדאורייתא. מיהו הני דאמרן לא אסירי אלא משום גזרה דרבנן. והיינו דקמשמע לן דאע"ג דרבנן גזור בכל מידי דבר אכילה הוא. אפ"ה לא גזרו בבעלי חיים העומדים למלאכה וזה פשוט:

ומעתהאין הכרח למ"ש הרב תי"ט מסברתו כאילו כולן שוין באיסור זה. אף שהרב בט"ז בסימן קי"ז כתב ג"כ כדבריו:

עוד כתבבמ"ב ז"ל ומיהו ק"ל סוגיא דפ"ק דבכורות [דף ו' ע"ב] דאחריצי חלב קאמרינן דילמא לסחורה. אבל חלב אסור משום אבר מן החי. משמע דאפ"ה לסחורה שריא והניחה בקושיא:

ולק"מלפום מאי דכתיבנא דהיכא דליכא קרא לא מיתסרא סחורה בדבר אכילת איסור. אם לא מדרבנן. והתם נמי ליכא קרא לאסור אמ"ה בהנאה. ואפי' לר' אבהו דגם איסור הנאה במשמע דלא תאכלו [פסחים ד' כ"א ע"ב]. מכל מקום הא שמעינן על כרחך דחלב רחמנא שריא. מדאסר בשר בחלב ומדגלי קרא בפסולי המוקדשין תזבח בשר ולא חלב. כדאיתא התם דמשו"ה פשיטא לן דחלב דחולין בהנאה שרי. אפילו אי ס"ד דאסיר באכילה כאמ"ה. ואי הכי הא אפקיה קרא להתירו בהנא' והוי ליה דומיא דחלב דשרייה רחמנא. וגם חכמי' לא גזרו עליו. וכל זה ברור ודוק:

וברמכל דין לא ידענא מאי קשיא ליה דאטו סלקא אדעתיה דלהוי חלב חמיר מנבלות וטרפות דבאמת אסירי דאורייתא. ואפ"ה שרו לסחורה בנזדמנו לו בביתו דפשיטא דמותר למוכרן וכמבואר להלן ובמתני' דלקמן. וא"כ מאי קשיא ליה מחריצי דוד. הא התם נמי מהכי מיירי. שעשאן מחלב שלו מצאנו ומבקרו של ישי. וסד"א ששלחן לסחורה לשר האלף שימכרם ויהנה בדמיהם. ומשני שפיר דבמלחמה אין דרך להוליך סחורה למוכרה. כיון דלא חזיא לאנשי המלחמה ישראל לאכילה. ולא שיעלה על הדעת שישי קנה החריצים לעשות בהם סחורה וק"ל:

**רי"א אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר.**י"ל דר"י לא פליג את"ק אלא במה דנקט ציידי. דאיהו לא בעי ציידין דווקא. אלא מי שהוא. ומכל מקום לא שרי נמי אלא בנתמנה לו לפי דרכו. דהיינו כנזדמנו לו דת"ק. ור"ל שמצא לפי דרכו קן עופות טמאים שרי למכרן. ולא עוד שאפי' ישראל אחר לוקחן ממנו להרויח בו מותר. ובלבד שלא תהא אומנותו בכך:

והיינודקאמר לוקח ומוכר דכל שנתמנה לידו בהיתר. לא נאסרה הלקיחה והמכירה. כשהיא דרך עראי שאין אומנותו בכך. והא לא אתפרש בדברי הת"ק. דאפשר לומר ת"ק נמי מודה בשאין אומנותו דשרי. דהיינו נמי בנזדמנו דרישא דציידין. וקאתו חכמים ואסרי לעולם. אפילו ליקח ולמכור דרך עראי ומציידין שבאו לידיהן בהיתר כך נ"ל:

ומ"שבתי"ט דלחכמים לצייד שרי אפילו מכוין לצוד טמאין. הוא תמוה בעיני. גם סתם תנא בתרא לאוסופי קאתי. ומסתברא כדאמרן:

**לולבי זרדים והחרובין כו' יש להן ביעור.**שהן רכים ונאכלים. וצ"ל שאינן מתקיימין במחובר ונובלין כמו העלין. לפיכך יש להן ביעור. ואפשר אע"פ שמתקיימין ג"כ זמן ארוך. מ"מ בסופן מתקלקלין כדבעינן למימר בס"ד. לפיכך אין להם דין המתקיים בארץ:

ולכאורהנראה לומר דכיון דהני לולבים לאו מתקיימין נינהו. כל שכן עלין דידהו שנושרין. ואין להם ביעור. ומשו"ה לא אצטריך למיתנינהו. דלאו ממילא שמעת להו. ותו דהיינו נמי דתני סיפא אבל לעלין יש ביעור. דקאי אכולהו דתנן הכא וארישא דמתני' נמי. וברישא לא אצטריך לפרושינהו בהדיא כדאמרן. ואפי' לולבין דרישא. לא נסיב להו אלא משום דקבעי למתני סיפא לולבי האלה. דקמ"ל דאיכא לולבין דאין להם ביעור. כך היה עולה על דעתי פירוש משנתנו זו:

אלאשמצאתי להרמב"ם בחבורו פ"ז דשמטה [הל' ט"ז] חידוש נפלא דדווקא נקיט לולבי זרדין וחרובין. אבל לעלין שלהן אין ביעור לפי שאינן נובלות ובלות וזה דבר זר אל השכל שהעלין יתקיימו במחובר והענפים יבולו. ואי אפשר לי לקרבו אל הדעת. ואם קבלה נקבל על כרחנו שכך הוא בהדיא בירושלמי פ"ט (וי"ל שאין טעמו כמ"ש הר"מ אלא לפי שעלין גדלין תדיר) ותולה אני בקוצר הבנתי:

ואולילולבי הזרדין הן גידולין בפ"ע שאין מוציאין עלין. אלא גדלין בראשו של אילן כעין לולבי התמרים שאין נושאין פרי ולא עלין. אלא שאלו רכין וראוין לאכילה. ואינן דומין ללולבי האלה והבטנה דסיפא שהן ענפים רכים המוציאין עלין ופירות גדלין בהן. ומגופא דאילן הוו שכן סופן להקשות כמוהו. אע"פ שבעודן רכין עומדין לאכילה. אבל עלי הזרדין והחרובין קשין מלולבין שלהן:

מ"מלא נתיישב לי איך ניתן לעלין דחרובין דין המתקיים שאין לו ביעור. אטו מי עדיפי מעלי הלוף דתנן ריש פרקין דיש לו ביעור. ואע"פ שמתקיים בארץ שנים הרבה כדאי' לעיל פ"ה [משנה ג']:

וגםיקשה עלינו מאד שלא פירשה משנתינו דין העלין דרישא דהוא איפכא מסיפא. ומ"ט שתיק מנייהו. וטפי הוה צריך לאשמועינן מנייהו. דחידוש גדול מאד הוא שיש לעלין דין המתקיים בארץ. ואף מן הירו' דמייתי התי"ט בסמוך קשיא להרמב"ם ז"ל:

**מפני שנושרין מאביהן.**וכתב הר"ש בירו' פריך אדריש פרקין דתנן העלין יש להן ביעור והרי העלין אין נושרין מאביהן ומשני דלולבין דהכא סופן להקשות נעשים כאביהן עכ"ל העתיקו התי"ט:

ור"לדבריש פרקין תנן עלי הלוף השוטה יש לו ביעור. והרי עליו אינן נושרין מאביהן כדאיתא ריש פ"ה. והו"ל כלולבי האלה דהכא. דאין להם ביעור מפני שאינן נושרין. ומשני דלולבין דהכא שאני דסופן להקשות. כדפרישנא לעיל דענפי אילן הן והרי הן מתקיימין כמוהו. שאין כלין ובלין באורך הזמן אלא מתקשין כאילן. והיינו נעשין כאביהן דקאמר. משו"ה אין להן דין ביעור כאילן עצמו. אע"ג דבעודן רכין חזו לאכילה. דמשו"ה יש להן שביעית. משא"כ בעלי הלוף דאע"ג דמתקיים בארץ טובא. מ"מ אין סופן להקשות וליעשות כאביהן. שסוף סוף בכלות לחותן הן נובלות וכלות. לכן הן בכלל שאינו מתקיים בארץ ויש להן ביעור:

וא"כתמה על עצמך אם יסבור הירו' הזה כדעת הר"מ ז"ל הנז' וכי עלי החרובין סופן להקשות כאביהן. ועוד דאי איתא דס"ל הכי מאי איריא דרמי עלין אלולבין. רמי עלין אעלין דמדתני הכא ברישא לולבין יש להן ביעור אבל עלין אין להן ביעור. ש"מ דאפי' עלין היכא דאין נושרין מאביהן. אין להם ביעור. ואמאי תנן לעיל בעלי לוף דיש להן ביעור. והרי אין עליו נושרין מאביהן. ומאי דוחקיה למרמי עלין אלולבין:

אלאע"כ הירו' דהכא לא ס"ל דיש חילוק בין עלין ללולבין דרישא וכדפרישית. וכבר רמזתי דמ"מ י"ל דאין סתירה בירו' עצמו:

והתםבפ"ט דקיהיב להו לעלין דין המתקיים. ה"ט דאע"ג דודאי אף הן נושרין מאביהן. מ"מ אינן כלין לחיה מן השדה. שלאחר שנתלשין או נושרין. חוזרין וגדלין ומוציאין עלין מחדש כל ימות השנה. משא"כ עלי הלוף אי שקלת להו לא הדרי רבו ודוק:

**והקטף.**עמ"ש בחידושי נדה ד"ח. ומ"ש תי"ט בסמוך דמוכח שם דהיינו שרף הנוטף מן העלין ומן הפרי. לא הבנתי דהא לר' פדת בכל גוונא קמיירי ולר"ז במסקנא איירי באילן שאינו עושה פירות. וכן לפירוש הרמב"ם דמייתי איהו ז"ל גופיה. וכמ"ש לפנינו בעזה"י.

**אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי.**הרע"ב וכן הרמב"ם מוקמי למתני' באילן שאינו עושה פרי. ולדבריהם ס"ל לת"ק דידן דקטפו זהו פריו. ור"ש סבר קטפו לא זהו פריו:

ואתיאכלישנא בתרא דהתם. דמוקי ר"ז למתני' כחכמים דהיינו כר"י דערלה. דמעמיד בשרף הפגים אסור מפני שהן פרי. וה"ה לאילן שאינו עושה פירו' דמודה ביה ר"י דקטפו זהו פריו. ולא פליג אר"א אלא בגווזא דאילן העושה פירות:

והשתאלהרמב"ם בחיבורו בפ' ז' מהלכות שמיטה הל' י"ט ניחא דפסק כת"ק דהכא דאתי כחכמים. אלא הרע"ב דפסק כר"ש מאי טעמיה דס"ל כיחידאה:

י"לדהיינו טעמיה דהא במסקנא לא קאי תלמודא כר"ז אלא כר' יוחנן דמוקי למתני' כר"א דערלה [פ' א' משנה ז'] וחכמים פליגי עליה אפי' באילן שאינו עושה פירות דקטפו לאו היינו פריו. וקיי"ל התם דאין הלכה כר"א אלא בד' דברים וקאי ליה ר"ש בשטת ר"י דערלה והילכתא כוותיה (וכבר העיר בכ"מ מדוע לא פסק הר"מ ז"ל כמסקנת הסוגיא ונדחק ע"ש).

ולפ"זצ"ע מאי דעתיה דהרע"ב הכא בקטפא דפירא. מי נימא דפליג נמי ר"ש כי היכי דפליג באילן שאינו עושה פירו' דעדיף מני'. או דילמא בפירא גופיה מודה לת"ק. דהא קם ליה בשטת ר"י דערלה. דקאמר התם בהדיא שרף הפגים אסור שהם פרי. וכי היכי דמודה ר"י התם בקיטפא דפירא ה"ה נמי הכא והילכתא כוותיה:

אבלבאמת כי דייקינן בסוגיא דנדה אינו נראה כן. דאי הכי מאי דוחקיה דההוא סבא בשם ר"י דמוקי למתני' כר"א ודלא כהילכתא. לוקי לת"ק כחכמים וכהילכתא:

אלאהעיקר. דמאן דפליג באילן שאינו עושה פירות דקטפו אינו פריו. כל שכן באילן העושה פירות. כדקאמר תלמודא התם בהדיא. וסתמא לא שנא דגווזא. ל"ש דפירא גופיה לאו פירא הוא לענין שביעית:

ואע"גדלענין ערלה הוי פירא. היינו משום דרבייה קרא כדדרשינן מאת פריו הטפל לפריו. אבל גבי שביעית לא. וכמו שצ"ל גם אליבא דר' פדת (ול"ק קושיות התו' שם) דס"ל בפירא נמי פליגי. דמשו"ה מוקים לה כר"א ולא כר"י אע"ג דמחמיר בערלה.

והכי נמימסיק הר"ש אליבא דר"פ מאן דאסר הכא אפי' בדגווזא. ומאן דשרי שרי אפי' בדפירא. דהכא ל"ש לן כמו בערלה:

ונראהדאפי' ר"ז בלישנא בתרא לא מפליג לענין שביעית בין פירא לגווזא. דאל"ה מאי דוחקיה למיהדר ביה מאוקימתא קמייתא לגמרי. ולאוקמי באילן שאינו עושה. דבאילן העושה פירות כר"פ ס"ל. דפליג ר"י. אכתי ליפלוג בדידיה ולימא ואב"א אע"ג דפליג ר"י באילן העושה פירות ל"פ אלא בדגווזא. אבל בפירא גופיה כר"א ס"ל. כדשמעינן ליה גבי ערלה. ולעולם תנא דידן כר"י. אע"כ ר"ז מודה נמי כדאמרן:

**מפני שאינו פרי.**כתב הר"ש וא"ת האי קטף ה"ד כו'. וי"ל דהנאתן וביעורן שוה ומצינו למימר דמאן דשרי משום דבטל אגב העץ דבקטפא דפירא כתבתי דכ"ע מודו דהוו פירי עכ"ל התי"ט ואף התירוץ לקוח מדברי הר"ש אלא דמיגז גייז ליה. ושפיר עביד דלא אמר ליה משמיה דהר"ש דלקושטא לא ס"ל הכי. אלא בדרך הו"א קאמר הכי:

ור"לדאי הוה מצינן למימר דפליגי הכא ת"ק ור"ש בקיטפא דגווזא. הוה אתי שפיר דמצי למימר מאן דשרי משום דבטל אגב העץ. אבל השתא ליתא. דהא לר"פ בקטיפא דפיר פליגי ולר' זירא נמי ליכא למימר הכי. דאי ללישנא קמא פליגי התם בערלה בדגווזא. ובפירא מודו חכמים לר"א. ומוקי לת"ק דידן אפילו לחכמים דהתם. והכא במאי עסקינן בפירא ואפ"ה פליג ר"ש דאיהו מיקל טפי מחכמים דערלה. ואי ללישנא בתרא דר"ז. אע"ג דמודו כ"ע בקטפו דאילן שאינו עושה פירות. מ"מ לא מודו באילן העושה פירות כמ"ש למעלה:

ואףלשטת הרמב"ם ז"ל דלעיל דקטף דפירא בעושה פירות. שוה לקטף דאילן שאינו עושה פירו'. היינו דוקא אליב' דת"ק דידן דפסק כוותיה. אבל לר"ש פשיטא דאפילו להרמב"ם לית דין ולית דיין דלא שנא דגווזא ל"ש דפירא. לאו פירי הוא זה ברור לענ"ד. וכ"ש אליבא דסבא משמיה דר"י. דליכא למ"ד דקיטפא דפירא פרי הוה וכנז':

ונ"לדאגב ריהטא כתב הרב תי"ט כן דכ"ע מודו. דר"ש ודאי לא מודה. וגם הוא לא כתב כן למעלה. כ"א אליבא דת"ק. ונתחלף לו ת"ק בדר"ש. או ר"י דערלה בר"ש דהכא:

ולפוםמאי דכתיבנא היינו טעמיה דר"ש. דשרי אפילו בקיטפא דפירא משום דליכא קרא. ורבנן דהיינו ת"ק דאסרי אפילו בדגווזא ולא בעו קרא. דשאני שביעית דאפילו אוכלי בהמה אסירי. משו"ה לא צריך קרא לרבוייה. וכדמשמע מהר"ש ז"ל וזהו הנכון

**ורד חדש.**של שביעית שכבשו בשמן ישן של ששית. ילקט את הורד ויאכלנו. והשמן מותר ואין בו קדושת שביעית. דוורד לא יהיב טעמא בשמן עכ"ל הר"ש ז"ל. העתקתיו כדי לעמוד ממנו על פי' משנתינו היותר מחוור:

וצריךלהבין הא דקאמר הר"ש הכא ילקט הורד ויאכלנו. דהיכי מיירי אי בהגיע שעת הביעור אמאי יאכלנו. של שביעית הוא וחייב בביעור. אליבא דהר"ש כדכתב לעיל במ"ו. דיש לורד ביעור. אלא על כרחך בלא הגיע שעת הביעור מיירי. א"כ מאי צריך למימר דהשמן מותר משום דלא יהיב ביה טעמא. וכי נמי יהיב טעמא. מאי הוי. אטו טעם חמור מן העיקר. ואם הורד מותר. כ"ש השמן שהוא של ששית. ואעפ"י שקלט טעם הורד. ואם לומר שאין קדושת שביעית בשמן. א"כ לא הוי דומיא דסיפא דאיירי בביעור:

ותוקשיא לי בדברי הר"ש דקמתמה על הירו' דמוקי לה בתרי פתרי. וכתב ז"ל ודבר תימה הוא. מאי קשיא ליה אפי' איירי בחד פתרונא כגון וכו' וסיפא בורד של ששית בשמן של שביעית דהאי חייב בביעור דשמן נותן טעם בורד ע"כ:

ותמהעל עצמך ביעור מאן דכר שמיה. הא לא איירי ברישא אלא קודם הביעור כדאמרן. וא"כ על כרחך להר"ש נמי צריך לאוקמי למתניתין בתרי טעמי. דלא דמיא רישא לסיפא. ומאי טעמא קמתמה על הירו'. גם מ"ש הר"ש דורד אינו נותן טעם בשמן ושמן נותן טעם בורד צ"ע מנ"ל:

ונראהלי דהר"ש נמי ס"ל כמ"ש הר"מ ז"ל. דורד חדש אין כחו חזק לתת טעם בשמן מיד. אבל ישן ודאי נותן טעם בשמן דסברא הוא. וזהו שאמר הר"ש מ"מ האי חייב בביעור דשמן נותן טעם בורד ר"ל משום דבסיפא הורד ישן הוא. לכן נותן טעם וקולט טעם ונאסר הכל. ולא תלה נתינת הטעם. בשמן. אלא מפני שהוא האוסר בסיפא.

אבלברישא שהורד חדש. אין כחו יפה ליתן טעם בשמן מפני שהוא לח עדיין. לכן אינו אוסר השמן. וכולה מתני' בחדא טעמא מוקי לה. ורישא נמי משום ביעור נסבה:

וה"קורד חדש בישן ילקט הורד קודם זמן ביעורו והכל מותר. דהורד יכול לאוכלו מיד. ואשמועינן תקנתא לגבי שמן. דהשתא אפי' משהי ליה עד שעת הביעור שרי. כיון דורד חדש לא יהיב ביה טעמא. ולא נהגא ביה קדושת שביעית ולא ביעור. וקמ"ל בסיפא דישן בחדש שנותן טעם מיד. אין לו תקנה. אפילו לקטו קודם שעת הביעור כבר קלט טעם השמן. ע"כ חייב בביעור אם ישהנו עד שעת הביעור. דשביעית אוסרת שלא במינה בנ"ט. וה"ה לענין קדושת שביעית דנהגא בורד מיד:

והשתאהויא כולה מתני' בחד טעמא וחד פתרא, משו"ה שפיר קמתמה על הירו' דמאי דוחקיה לאוקמה בתרי פתרי. כיון דע"כ הירושלמי גופיה נמי ס"ל דשאני ורד חדש מישן. שזה נותן טעם. וזה אינו נ"ט. וכדבעינן למימר. דודאי הירו' מפליג בהכי. והר"ש הבין בו כן:

אלאדאיכא בינייהו. הר"ש סובר אליבא דהירושלמי הורד הישן מאחר שנתחזק כחו. ותן טעם מיד וקולט הטעם כמו כן מיד. דכי היכי דפלט הכי נמי בלע. ואי הכי שפיר מיתוקמא סיפא דמתני' בורד של ששית דמיתסר. ובהכי הויא מתניתין בחד פתרונא דעדיף. היינו דקמתמה אירושלמי:

אבלבאמת נראה לי שהירו' חלוק בזה מהר"ש. דאע"ג דודאי לדידיה נמי שני ליה בוורד בין חדש לישן. שזה נותן טעם וזה לא כנז' שהכל שוין בכך. מ"מ ס"ל להירו' דורד ישן אין כחו יפה אלא לאסור ולא ליאסר. שהוא פולט ואינו בולע. דומיא דההיא דתנן שילהי פ"י דתרומות [משנה יא] היינו טעמי' דהירושלמי דלא מצי לאוקמי לסיפא בורד של ששית. דקים ליה דאינו נאסר מיד אע"פ שהוא ישן. וכחו גדול ליתן טעמו בשמן. אעפ"כ אינו מקבל טעם השמן להיות נאסר. משו"ה שבקה למתני' דדחקה ומוקמא נפשה בתר פתרי כנ"ל נכון. והא הוא דלא אסיק הר"ש אדעתיה דאיכא לפלוגי בהכי. והוה ס"ד דכי אמרינן דורד נותן טעם. הכי נמי דקולט את הטעם וכנז'. אבל ודאי כ"ע מודו דורד חדש אינו נ"ט.

והרבתי"טהבין דהר"ש מפרש אליבא דהירוש' דה"ט דרישא דמתני' דורד חדש אינו אוסר משום דאכתי לא הגיע שעת הביעור. אף על גב דאליבא דירו' לא שני לן בין ורד חדש לענין נתינת טעם. דלעולם חדש וישן שוין אליביה דנותנין טעם מיד. ולא אסיר בסיפא אלא משום דמיירי לאחר שעת בעורו. ולהכי קא קשיא ליה ז"ל. א"כ מ"ש רישא דורד חדש אינו אוסר. והלא כבר נתן טעם בשמן מיד. והרי כבר כתב הרע"ב דאף קודם הביעור בנ"ט עכ"ל. וכתב עוד דקשיא נמי דהר"ש דידיה אדידיה וכו'. ועוד וחק בפרושם כולה מילתא תליא בשעת ביעור. ולמאי תנן חדש בישן ליתני ורד שכבשו בשמן וכו' ע"כ. ור"ל דבין חדש בין ישן משמע:

איבראלפום מאי דפרישנא הכל ניחא. ומשום האי קושיא ודאי צ"ל דלהירושלמי נמי פשיטא לי' דורד חדש וישן אינן שוין. שזה נ"ט וזה אנ"ט. דמשו"ה פלגינהו תנא. ורישא דמתני' ה"ט דשרי. משום דליכא נ"ט לגמרי. ול"ק מידי דהר"ש דידיה אדידיה דלדידן אתי שפיר וק"ל:

ונפלאתימאד ממ"ש הרבתי"ט דהר"ש לא פירש בדבריו בהדיא. דס"ל קודם ביעור שלא במינה נמי בנ"ט. ורצה לפרש לשון הר"ש דה"ק אבל שלא במינה ל"מ קודם הביעור דאינו אוסר כלל ע"כ. ולפ"ד אין שביעית אוסרת קודם הביעור כלל. אפילו בנ"ט לא במינו ולא בשאינו מינו וק"ל. וחשב שכן דעת הר"ש שרי ליה מריה וכמדומה שמפני טרדת עיונו לא ראה מה שכתוב לפניו שכן פירש הר"ש בהדיא ברישא דסיפא דשביעית אוסרת כ"ש במינה. כגון לאחר הביעור. אבל קודם הביעור אין בו קדושת שביעי' עד שיהא בו בנ"ט. אם במינו דינו בנ"ט. כ"ש שלא במינו דעיקר שיעורא דנ"ט לא שייך אלא גבי שלא במינו. וגבי מינו אינו אלא חומרא. כיון דלא אתי לידי נותן טעם:

הרישדבריו מפורשים מבוארים כדברי הרע"ב כי ממנו לוקח פירושו. ואולי נשמט לשון הר"ש בכאן בנוסח שהיה לפני הרבתי"ט וקצת הוכחה. שהרי אין בלשון הר"ש כמ"ש תי"ט. אבל הברור כמ"ש דאפ"ה לא קשיא כלל. דוק היטב ותנוח דעתך בעזה"י:

**ומין במינו כ"ש.**מ"ש הרע"ב והר"ש ז"ל שקודם הביעור אין בו קדושת שביעית עד שיהא בו בנ"ט אפילו במינו. צריך עיון מנ"ל ז"ל ואף על פי שהרבתי"ט ז"ל. היה סבור לומר שאפילו בנ"ט אין בו דין קדושת שביעית כמ"ש לעיל. ורצה לייחס אותה דעה זרה להר"ש ז"ל. חלילה לו להר"ש ז"ל לומר כן. כאשר הראת למעלה כי משגה הוא אצל הרבתי"ט ז"ל לחשוד הר"ש בכך:

ואולםאני תמיה בהפך מאין למד הר"ש לומר כן. ואפילו הא דבעי נ"ט קשיא לי. דלדידי הוה מסתברא כיון דכללא הוא גבי תנא דמתניתין לכל איסורין שבתורה דמין במינו במשהו. א"כ מ"ש גבי קדושת שביעית דליבעי נ"ט:

ואיבראטעמיה דהר"ש נ"ל פשוט דנפקא לי' מרישא דמתניתין. דקתני ילקט הורד ותו לא. משמע דשמן שרי לגמרי בשל ששית. ואמאי נהי דלא יהיב ביה טעמא כל שהוא מיהא הוי והו"ל למימר שיהנה מהשמן בקדושת שביעי'. אלא על כרחך צ"ל דקדושת שביעית לא חמירא כולי האי:

אבלמ"מ לענ"ד אינה ראיה מכרחת. דאיכא למימר בורד חדש בישן אפי' כל דהו ליכא. דאע"ג דמין במינו בכל שהו ולא בעי שיעורא. אפ"ה פורתא ממשא או טעמא כל דהו בעי. דבציר מהכי לאו מיידי הוא ולא שייך לאסור כלום:

והגעבעצמך דברים האסורים בהנאה שאוסרין בכל שהן. אם נגע בהן דבר של היתר או שנפל לתוכו אפי' בלח ובצונן. וכי נאסר הוא. והלא בהדחה סגי ליה. וכי הא דתנן שילהי ע"ז יין נסך שנפל ע"ג ענבים ידיחם והן מותרות [ד' ס"ה ע"ב]. וה"ה איפכא ענבים דאיסורא שנפלו ליין ולמשקין דהיתירא מלקטן והמשקין מותרין כשהיו. כיון דלא בלעי מידי. דלא בעינן הדחה אלא לדבר לח לפי שנסרך ונדבק:

וא"כהכא ברישא דהורד חדש שאינו נ"ט כלל בשמן כדלעיל. כשלקטו לא נתערב ממנו בשמן כלום ואפי' משהו ליכא. ומשום מאי ליתסר. כך היה נראה בעיני. דהך תנא דידן דמשוי כל איסורין שבתורה. הכי נמי דמחמיר בפירות שביעית כה"ג דמין במינו במשהו. דהא קדושת שביעית דאורייתא. אלא שדעת הר"ש רחבה מדעתנו. ודברינו בטלים אצל דבריו ז"ל. עם היות הדברים מוכיחין מאד כדעתנו. ולאו ק"ו הוא שהרי אם בביעור שכל עיקרו אינו אלא מדבריהם (עיין פ"ט) [משנה ה'] החמירו כל כך. בקדושת פירות שביעית של תורה לא כל שכן. אף שי"ל בדוחק היא הנותנת. רחוק הוא מאד ודוק:

**שביעית אוסרת כל שהוא במינה.**כתב בתי"ט ז"ל תימה למאי הדר תני לה והרי זה הכלל ללמד על עצמו של שביעית בא. ויפה הקשה:

אלאשתירוצו דחוק לאוקמי בגידולין לחוד. (ולא לבד מחמת שכתב הר"ש דשלא במינה לא יתכן בגידולין. כי בזה י"ל כמ"ש הרבתי"ט בדוחק דנסיב לה באיידי. ועי"ל טוב מזה דילמא בשלא במינה נמי משכחת לה. ואליבא דר"י דפרקא קמא (דכלאים מ"ז) ותלמודא דנדרים [ד' נ"ח ע"ב] לא נסיב לה אגידולים לחוד. אלא דקסבר דמתני' כיילא נמי גידולין בזה הכלל. דכל שהוא דאסר במינו בין בתלוש בין במחובר משמע ליה:

ומשו"הנ"ל דלק"מ תמיהת הר"ש וק"ל. ומ"מ קושית הרב תי"ט ודאי קשיא. דמשנה יתירא היא. ובס"ד אשכחנא מרגניתא דכולה בבא צריכא:

ולברמהא דאמרן לעיל. דאיכא למימר דלענין קדושת שביעית ס"ל נמי להך דמין במינו במשהו. דא"כ איכא לפרושי נמי להך סיפא כמשמעה. דהיינו דקמ"ל בהדיא דשביעי' אוסרת כ"ש במינו. דהיינו פירות שביעית שנתערבו בשל ששית בשביעית. בין עירוב דתלוש או דמחובר. אשמעינן האידנא דנהגא בהו נמי דין קדושת שביעית עצמה קודם הביעור. אלא דבהא כיון דפליג הר"ש ז"ל לא קאמינא וכדכתיבנא:

אבלתו אית לן תרי גווני שפירי לתרוצי יתורא דמתני'. איבעית אימא חד בלח וחד ביבש וצריכי. דסד"א לח הוא דאסר במינו בכל שהוא. אבל יבש דאפי' טובא לא יהיב טעמא. ולא מיתסר אפילו בששים. אלא משום גזרה דילמא אתי לידי נ"ט בקדרה. בכ"ש אימא לא. דכולי האי לא גזרו. ואי הוי תני חדא הוה אמינא מאי במינו ושלא במינו. לח דווקא דמסתבר טפי. קמ"ל תרתי:

ואב"אלישנא אחרינא דעדיף טפי. ורישא דזה הכלל במאי עסקינן בשביעית עצמה. דאם נתערב מין במינו במשהו. ושלא במינו בנ"ט. והשהה אותו עד שעת הביעור. חייב לבער כל חד כדיניה. והיינו דלא נקט לשון איסור. דמיירי דנתערב בהיתר. וקמ"ל דאפ"ה חוזר וניעור בשעת הביעור. וחייב לבער:

וסיפאמילתא אחריתא היא. דהיינו דדייק בלישניה שביעית אוסרת. משום דהשת' בזמן איסורא קאי. דמטיא שעת הביעור. ואח"כ נתערב. ואצטריך לאשמועינן דכה"ג נמי אוסר מין במינו בכ"ש ושלא במינו בנ"ט. דאי מכללא קמא לא שמעת מידי. דשאני תערובת דשביעית עצמה דחמיר. משום דהוה ליה כדבר שיש לו מתירין. דקיי"ל בכל דוכתא דאוסר בכ"ש [ביצה ד' ג' ע"ב]:

דהיינוטעמיה דר"ש התם בנדרים. דמהדר להו לרבנן אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנ"ט. פירוש דר"ש ס"ל דאין שביעית אוסרת בכ"ש במינו. אלא לענין אם נתערב בשביעית קודם הביעור. דכיון דיש לו תקנה. לאכול התערובות קודם שתגיע שעת הביעור. אית ליה דין דבר שיש לו מתירין. דאוסר בכל שהוא. אבל לאכילה. דהיינו אם לא נתערבו עד אחר הביעור דנאסרין באכילה. אינן אוסרין אלא בנ"ט כיון שאין להם מתירין. ומדר"ש נשמע לרבנן דמותבי ליה מהכא. דע"כ ס"ל דהך בבא בתרא כללא הוא. אפי' לאכילה דאוסר בכל שהו במינו בכל גוונא. דהאי תנא מחמיר במין במינו. אפי' בדבר שאין לו מתירין:

משו"התרווייהו צריכי. דאי מכללא דרישא. הו"א דה"ט דמחמיר בכ"ש משום דדמי לדבר שיש לו מתירין וכר"ש. ואכתי בהגיע שעת הביעור. דהו"ל דבר שאל"מ. סד"א דאינו אוסרת כלל. אלא לעולם בנ"ט. קמ"ל דלא שני ליה לתנא דמתני' בין דשיל"מ לדשאל"מ. דהא באמת רישא נמי לא הוי דשיל"מ. כיון שאין היתר לאיסורו. ולא דמי לדשיל"מ דעלמא. אלא ל"ש. והשתא א"ש דכולה מתני' צריכא ולא כדי נסבא. והוא דבר ברור כפתור ופרח במשנתינו. עמ"ש במ"ח פ"ט בס"ד: