וההודאה בש"פעתי"ט בשם הר"ן ותו'. וכתב הוא ז"ל אלא קשיא מ"ש רע"ב דבשבועת התורה ע"כ לית ליה קרקע. א"כ היכי מצו למגבי מניה קרקע.

ואימשום הכי. לא אריא. דהא משכחת לה במחל על השעבוד. ואע"ג דמחל על השעבוד. כי לא רצה להשבע. אנן נחתינן לנכסיה. משום דעבר אדאורייתא. וקנס חכמים הוא. אע"ג דלא משתעבדי נכסיה. שכבר מחל לו על השעבוד. לפי שהיה סבור שישלם לו מטלטלים. ובזה הוסר כל הטורח של תי"ט כאן.

אל תתנהו לי אלא בעדיםאיכא לפרושי דקבל עליו שלא לתנו אלא בעדים. דומיא דרישא. דאמר לו הן. הכא נמי איירי כהאי גוונא. ותנא לישני קלילא נקיט. וסמיך אדלעיל. ובלא"ה נמי אורחיה לקצר. דהא דקתני הן. נמי צריך לפרושי. דקאמר ליה הן. ואמר אתם עדי. והכא נמי אע"ג דשפיר מתוקמא באומר הן. וקבל לפרעו בעדים. מיהא ודאי דווקא בדאמר בפני עדים עסקינן. דאי לאו הכי. מכל מקום כי אמר לו נתתיו לך. פטור. דמהימן במגו. משו"ה ליכא למידק מידי. דבתר הלואה נמי משתעבד לוה לשלומי בעדים. כמ"ש הר"ן והה"מ. דאיברא אפי' תימא דהכי הוא. מי לא צריך לאוקמה. דאמר ליה באפי סהדי כדאמרן. הא על כרחך חסורי מחסרא מתני'. ולאו תרוצי מתרצת לה. תריץ נמי הכי. ואין אחר קבלה כלום. ודוק. ומ"ש המגיד משום דעבד לוה לאיש מלוה. אינו נוח לי. שהרי זה אומר אין רצוני להיות עבד על כרחי. להמתין עד שאמצא עדים.

שומר חנםכו' ושואל ושוכר לא הוזכרו כאן כו'. דהוה מצי למימר שואל אינו משלם אונסין וגנבה ואבדה כו'. הרא"ש לא הבינותי זה. האי אונס וגזל ואבדה. היכי דמי. אם נטלוה מסיקין. או שטפה נהר. צריכא למימר. אטו מי גרע שואל מגזלן. שבכל מה שאינו מחמת הגזלן. אומר לו הרי שלך לפניך. דקרקע אינה נגזלת. וכל היכא דאיתה. ברשותא דמרה איתא. ומאי קמ"ל הכא גבי שומרים. ובכפר נמי לא משכחת לה. דכי מודה מקצת. מאי דקמודי ביה הילך הוא.

אלאמיהו אכתי איכא לאשכוחי ביה עסק שבועה. על ידי עד אחד. אי נמי היכא דחפר בה בורות כו'. דלאו הילך הוא. וכענין מיכרא גרגותא. דאייתי בתי"ט. דכה"ג ודאי לאו הילך הוא. והוה מיבעי ליה אשתבועי. אי לאו דמיעטיה קרא. אפי"ה לאו דיוקא הוא ליתני נמי שואל אינו נשבע ע"י כפירה והודאה. דהא קתני ליה ש"ח אינו נשבע. דכל טענה שיש בה הכחשה בכלל הוא. ולא אצטריך למהדר ומיתני. אלא מאי דאיתיה בשואל. ולא באינך שומרים.

וא"תהא איכא לאשכוחי בשואל בית ונשרף. דמשלם. הא מילתא תליא בפלוגתא. אם תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי. דאיכא דפליג (ועח"מ סצ"ה).

ר"מ מחייב שבועהעתי"ט עד וה"ז כתובע ממנו מטלטלין וקרקע. דברי רשב"א הללו שגבו ממני. שהרי לדברי ר"מ. אין כאן אלא מטלטלים. גם סוף הלשון אינו מובן. וצ"ע בר"ן.

לא כי סלע הלויתניכו' עתי"ט בשם הר"ן דשקיל וטרי טובא מ"ט לא אמרינן שלא הודה לשלם לו אלא אם יחזיר לו משכונו כו'. ולא ידענא כל הך טירחא למאי. הא קאמר סלע הלויתני וג' דינרין היה שוה. הרי מחשב עמו. סבר וקבל לצאת י"ח. אע"פ שאינו מחזיר לו משכונו. אלא מחולק בשויו של משכון. ורוצה לנכות מחובו יותר ממה שאומר המלוה. אינו מבקש אלא הפסדו בלבד. ואי לאו הכי. מאי נ"מ כמה הוה שוה. והרי זה מובן היטב שרוצה לשלם היתר. ומסייע ג"כ למ"ש במאמינו. דקאי אכולהו.

שמא ישבע זהכו'. וא"ת ולמה שנה הטעם דנשבע תחלה. ולא שנה הטעם דעיקר שבועה למה היא דשמא עיניו נתן בה כו' תי"ט.

ולק"מדהא אוקימנא למתני' בבבא דלקמיה. במאמינו. א"כ משו"ה ודאי לא משביעין ליה. דהא הימניה. אלא דחכמים אצרכוהו שבועה מכל מקום. מטעמא דלא יתחלל שם שמים.

ונמצאלפ"ז. עדיין אין דינו של הר"מ מוכרח ממשנתנו. ושגה בתי"ט בכך. גם בלא"ה לדינא צ"ע. אם יש לסמוך בפשיטות כדברי הר"מ. שהוליד מחמת קושיא הנ"ל דין חדש. שאם היה המשכון לשון זהב ולא בגדים שיש בהם רקמות. וכיוצא בהן שאין כאן טעם שמא עיניו נתן בו. ממילא אין כאן שבועה.

ואע"גדסברא היא. אפ"ה זמנין דחביב לאדם. ביותר. מה שטרח בו. אע"פ שמינו מצוי בשוק. ביחוד אם הוא דבר שגדל ברשותו. כי ההיא דאמרינן אדם רוצה בקב שלו כו'. ואמרינן נמי הני מברכן. וכן אם הוא מעשה ידיו. כגון שארג בגד. וכל כיוצא בו. דפשיטא דניחא טובא. ושוי גביה טפי. אע"ג דשכיח לקנות כמותו בדמיו.

ואע"גדאפ"ה לכאורה מסתברא כוותיה דהר"מ. דמאי אכפת לן אי שווי טפי לגביה דהיאך. משו"ה לא חביב גבי חבריה. הא לא שוי טובא. ואמאי נחשדיה בכדי. דהא שכיח ליה דכוותיה למזבן בשוקא. למה יהא רשע בחנם.

אעפ"כצריך להתיישב בדבר. הל' למעשה כי לפעמים עם היות נמצא דוגמתו עכ"ז יש חלוק והפרש דק. בטוב איכות הדבר ההוא. ומורי ליה היתירא. ולא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. וסבר נמי לא בעינא דאטרח.

אושמא רוצה להנקם ממנו. מאיזה טעם. ומאחר שיודע שהדבר הלז. חביב עליו מאד. מבקש לאבדו ממנו ולהציל עיניו. וחושב שאין עון בידו אם נותן לו דמיו. ועוד פעמים שהדבר ההוא המופקד. כבר היה של הנפקד. שמכרו או שנתנו למפקיד או לזולתו. או הפקירו (שוב הוצרך המפקיד להפקידו או להשאילו או להשכינו. ביד הנפקד בעליו הראשון) עתה בראותו את שלו בידו. חזר וחמדו והחזיק בשלו החביב אליו מטעמים הנ"ל (אע"פ שהיה דחוק לפי שעה והסכים למכרו. או להפקירו באחת הסבות. עתה מתחרט הוא. וסובר שרשאי ומותר לעשות כך לחזור לשלו. ולהחזיר הדמים (ואשכחן כה"ג דמצוה היא משום ועשית הטוב והישר. כדקיי"ל שומא הדרא לעולם מה"ט. ועמ"ש בס"ד במו"ק ח"מ ס"ס רה) פשיטא דמורה היתר לעצמו כה"ג. הילכך לעולם שבועה זו במקומה עומדת לדעתי.

מכלמקום הכל לפי ראות עיני הדיין בזה. כפי ריחוק החששה. כך נ"ל לענין דינא. דהוי שודא דדיינא.