**המקנא לאשתו.**לשון תורה וקנא את אשתו. את לדרשה ולשון חכמים לחוד. וכענין הכתוב המקנא אתה לי. ודומיו. שהם נדרשים לטובת המוקנא לומר שיכוין לטובת אשתו ומאהבתו אותה. יפקוד נוהו. שלא תחטא ותאסר עליו. ולא בדרך קנאה הגורמת שנאה.

**שוברת כתובתה.**לשון רע"ב כותבת שובר על כתובתה. לא על גבי גוף שטר הכתובה. אלא על חוב של כתובה קאמר.

ויוצאתלשון תי"ט אינה נהרגת שלא התרו בה עדים בשעת מעשה. ע"כ. ואין צורך לכך. שהרי לא ראו שזינתה. ואינה נהרגת על פי עצמה. אע"פ שנאסרת לבעלה בהודאתה. שרגלים לדבר. שהרי קינא לה ונסתרה. ולכן כבר אסורה ע"פ עדי סתירה. ונאמנת על עצמה להשאר באיסורה. ובלא"ה נמי מציא שויא נפשה חתיכא דאיסורא. היכא דמהימנא לבעל. וכ"ש בדבר שבממון. שמאמינין אותה להפסיד עצמה אבל לא להרגה.

שעלפתח שער ניקנור. עי' מה שכתבתי בס"ד.

**ומטהרין היולדות.**עפ"ז דשקלים מ"ג. ומ"ש שם בס"ד.

**ומטהרין המצורעים.**הוא הדין למצורעות.

**וכהן שעלה ע"פ הגורל.**ואפילו הוא כ"ג. והכי איתא בתוספתא. דכיון שהתחיל במצוה. אומרים לו גמור. וכמש"ל בפ"ג.

**היה לבה נאה.**ששמע מפי בעלה. ועדיין דוחק הוא. כי סתם אשה כל יופי שלה שם הוא. וכמ"ש ז"ל בגיחזי שאחזה בהוד יפיה. אע"פ שבודאי לא היתה עומדת ערומה לפני אלישע. וצ"ל מ"ש ר"י אם היה לבה נאה. היינו שידוע לכהן שקשטה עצמה. ורחצה וסכה את לבה. לאפוקי אם ניוולה עצמה כראוי לה. ללכלך ולזהם גופה בעת ההיא (אפילו יודעת בעצמה שכשרה היא. מ"מ צריכה כפרה ע"י בזיון וניוול גופה. מאחר שגרמה מכשול עוון לעצמה ולאחרים לחשדה) כי אז אע"פ שלבה נאה בעצם. מ"מ הוא מתגנה על הרואים בה. מחמת הניוול והזיהום. ושמא י"ל בזה קושית התו'. שיפרסו סדין כו' ויקוים קרא כדכתיב. דאיכא למימר ר"י נמי דרש טעמא דקרא. כדתנן לקמן במדה שאדם מודד כו' היא קשטה עצמה לעברה כו'. ומיהו כי חזינן דהאידנא נמי כי אתי לב"ד מקשטת עצמה. מכלל שאינה חוששת להתנוול. ולכך קשטה עצמה גם עכשיו. א"כ אין בזה ענין לנוול. אדרבה היא חושקת לגלות יפיה לעיני הכל. ואין לה עונש בכך. לפיכך אז עושין לה הפך דעתה ולסתור כוונתה וזה נראה נכון. ולא הבינותי טעמו של הספרי. מ"ט סדין של בוץ פורס. מאי שנא דבוץ. ול"ד להא דתנן התם בסדר יומא. פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם. מידי הוא טעמא אלא כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ.

הירךהתחילה בפסוק רגלים. כענין שכתוב ותפשקי רגליך וגו'.

ט

**וכן לענין הטובה.**ומדה טובה מרובה. הקשו תו' הא מצינו מדת פורענות גדולה דכתיב איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה. ואילו גבי מדה טובה כתיב. ורדפו מכם חמשה מאה. וי"ל גבי מדת פורענות מיירי רדיפה לא הריגה. אבל לענין הטובה כתיב ורדפו מכם חמשה מאה ומאה רבבה ירדופו. ונפלו אויביכם לפניכם לחרב. ע"כ. יפה תרצו ונכון הדבר ודאי. דרדיפת ישראל לאויבים היא אמתית. ונתקיימה בפועל. אבל רדיפת האויבים לישראל לא לבד שאינה להריגה לבלע ולהשחית חלילה. אלא אינה רק הגזמה בעלמא. וכמ"ש גם ישעיה הנביא (ס"ל) אחד אלף מפני גערת אחד. מפני גערת חמשה תנוסו. והיכן נתקיים שנסו ישראל אלף מגערת אחד. כ"ש שכולם ינוסו מפני חמשה. הא אינה אלא הפחדה ואיום וגזום אכן הברכ' של רדיפת ישראל לאויבים מצינו מפורש. שנתקיימה בפועל ממש כפלי כפלים יותר מההבטחה (אפי' בסוף ב"ש שהרעו מעשיהם) כמ"ש בדברי יוסיפון פ"ז מספר ששי. שארבעה בחורים עמדו נגד כל מחנה טיטוס עם רב כחול והבריחום והרגו מהם כמה אלפים גבורים. וכן עשו כמה פעמים יע"ש. והנה הוא קורא לטיטוס ומחנהו לעדים (בהיותו שבוי בידם באופן שאין מקום להכזיבו ולהחשיבו במפליג ומגדיל דברים יתר מאד לאהבת בני עמו. אבל ניכרים דברי אמת. שמקוימים גם של פי אויבינו ומתנגדינו) ולכן יראה לפרש הכתוב בשירת האזינו. לו חכמו האויבים. יבינו איכה היה רודף אחד מישראל לאלף (שנעשה בימי יהושע. כמו שאמר אחד מכם ירדוף אלף. וכמו שכתוב בפירוש שנתקיים ע"י גבורי דוד. אחד למאה הקטן. והגדול לאלף. ובפ' בחוקותי לא דבר הכתוב אלא מהחלשים שבישראל. כמו שדרשו רז"ל. מכם מן החלשים שבכם) וא"כ איך עתה נהפכה השטה. עליונים למטה. גבורים נרדפים ונסים מפני בעלי גבורה מעטה. אם לא כי צורם מכרם והפיל אימת קטן על גדול כי החטא הוא הגורם.