**ואיזו היא סוכה ישנה.**לפי הירו' שהביאו התו' לאו משנה שאינ' צריכה היא. דאפי' לב"ה צריך לחדש בה דבר. וקאמר איזו היא סוכה ישנה שצריך לחדש בה דבר. כל שעשאה קודם לחג כו'. אבל אם עשאה לשם חג כו' כשרה. נפקא מנה נמי לב"ה. דלא בעי חידוש:

**או שפירס ע"ג הקינון.**כתב בתי"ט ז"ש הר"ב שהן גבוהין לומר שהן גבוהים י'. והוא כשיטת רי"ף ורמב"ם כו' עכ"ל. ומתני' נמי דיקא כוותייהו. דקתני פסולה ולא קתני לא יצא. דלמיפסנ סוכה בעשרה דווקא כהכשרה דוק. ועיין מה שאכתוב בריש פ"ב דלקמן בס"ד:

**או שקצצן.**אף לאחר שסיכך בהם כך פירש"י קושטא דמילתא קמפרש דאפי' לאחר סיכוך מהניא קציצה. ועל כרחך בהכי איירי. לפום מאי דקאמרינן עלה בגמרא וצריך לנענע. ואי בקצצן קודם שסיככן. ודאי לא צריך. דאין לך נענוע גדול מהסיכוך עצמו:

איבראמגופא דמתניתין ליכא למשמע מידי. דאפילו תימא לא איירי אלא בקצצן קודם הסיכוך. לא תיקשי אי הכי מאי קמ"ל פשיטא. דאיכא למימר דילמא היא גופה אתי לאשמועינן. דמהניא קציצה אחר שהדלה אותם עליה. דסד"א אע"ג דקצצן וסיכך בהן לא מהני. (כב"ש דלקמן מ"ז) דלא אתי מעשה ומבטל מעשה גמור. וכ"ש נענוע דלאו מידי הוא. קמ"ל דמהני מעשה להוציא מיד מעשה. ואפי' ברובא. ולעולם דווקא בקדם וקצצן לפני הסיכוך. דאכתי מחסרי קצת מעשה בגופה דסוכה. אבל נענוע לא ליהני בהו. אחר גמר הסיכוך. (כר"מ דלקמן מ"ז) משו"ה ממתני' ליכא למשמע. אלא דגמרא הכי מוכחא מדסגי בנענוע. ש"מ דלא שנא קודם סיכוך ל"ש לאחר סיכוך:

משנה לחם וסכך ע"ג וגם סיכך. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. מיהאלכ"ע לאו לישנא יתירא הוא. אלא רבותא קמ"ל. אע"ג דסיכך ע"ג נמי בסכך כשר. לא מהני אלא ברוב ועירוב.

משנה לחם בלח"שס"פ. הקרקע (עם היות נמצא לפעמים בזמן ובמקום ידוע. בדי זהב צומחים מן הקרקע. וגדלים בזקיפה. כאשר הגידו רבים מדרי מדינת הגר. שראו זה בעיניהם באיפרכיא ראר"א. ומפורסם הדבר באותו מחוז. וכן ספרו לי מאנשי אמת מפולין. שנמצא פעם בין התבואה גדלה שבולת מזהב. וקנה אותה יהודי מכפרי בדמים מועטים. והרויח הרבה. מיהא מילתא דלא שכיחא היא).

משנה לחם שםוצומח (כפי מה שהוגד לי. ושמעתי מהכפריים חופרי האדמה ההיא שכך הוא. אבל אחר זמן רב מאד. ואין זו נקראת צמיחה לענין זה. כי באופן זה כל מה שבבטן הארץ צומח הוא. גם החול והאבנים והמתכות ומוצאים גדלים כנודע).

משנה לחם שםס"פ נינהו. והר"ן אוקמה משו"ה בשפודין של עץ. וצ"ע.

**בשפודין.**לשון הרע"ב אינן ראויין לסיכוך לפי שאינן גידולי קרקע עכ"ל. ואעפ"י שהמתכות מתגדלים וצומחים בבטן הארץ. מכל מקום אינן צומחין לחוץ ואין גדלים על פני הקרקע. כפסולת גורן ויקב וב"ח. שיוצאין מן הקרקע:

והכינמי עפר פסול לסכך מהאי טעמא כדלעיל מ"ז (כמ"ש הר"ן) אע"פ שיש מין אדמה שצומחת ומתגדלת אחר שחופרין אותה. כנראה בארץ מלחה. וממנה עושין במקומנו חתיכות (שקורין בל"א טור"ב) שמייבשין אותן להבעיר בהם אש. ואותן החפירות חוזרות ומתמלאות. וניכר שהוא עפר הגדל וצומח. אעפ"כ הוא פסול לסיכוך. מטעם האמור שאינו דומה לגורן ויקב. איברא דבשפודין לא צריכנא להך טעמא. דבלא"ה פסילי. משום דבני קבולי טומאה נינהו:

**אם יש ריוח ביניהן כמותן כשרה.**כתב הרע"ב לאו דווקא כמותן ממש. דהוי פרוץ כעומד ופסול וכ"כ הרמב"ם. וכתב תי"ט ותימה דבפ"ק דעירובין כתבו דפכ"ע מותר. עיין מ"ש בשם המגיד והב"י בזה:

ואףאני העני אענה את חלקי. ולענ"ד הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני ואפריין נמטיי' לטוביינא הרמב"ם ז"ל. דפסק הכא כמאן דפסל בפכ"ע. אע"ג דמסקינן הילכתא בעירובין כמ"ד פכ"ע מותר. היינו דווקא בעירובין דהתם דייקא מתני' כרב פפא. כדאי' התם. אבל בעלמא לא קיי"ל כוותיה. דהא איתותב כדאיתא:

ותוטעמא רבה אית בה נמי דלא דמו להדדי סוכה ועירובין. דאם קבעו שם הלכה כדברי המקל. הקלו במחיצות שאין עיקרן מן התורה. (ודכוותה אשכחן ריש עירובין דמשני רבינא סוכה דאורייתא אחמירו בה רבנן ודוק). לא נקל בסוכה שפסולה בסכך פסול מן התורה.   ובשל תורה קיי"ל בכמה דוכתי מחצה על מחצה אינו כרוב כדאיתא בהשוחט [דף כ"ח ע"ב]:

וראיהג"כ דהכא גבי סוכה לא קיי"ל כר"פ. מדאוקמה ר"א למתני' דהכא במעדיף. דאתי כר"ה בריה דר"י. ורבי אמי קדים טפי לר"ה ולר"פ. ורבא נמי מדמתרץ למתני' אליביה. ש"מ דהכי סבירא להו:

ומדמותבינןמדהכא לפכ"ע דפליגי ביה לענין מחיצות. לא תידוק מידי דכי הדדי נינהו הנך מתנייתא לענין זה. דלרב הונא שפיר מקשינן. דאי ס"ד דמתני' דהכא מכשרא בסוכה פרוץ כעומד. כ"ש דמותר במחיצות וק"ל. אבל לפום מאי דפרקינן למילתיה דר"ה הכא. הילכתא כוותיה:

ובהכימתיישב נמי הא דבהישן רב פפא גופיה פסיל בכי הדדי. אע"ג דלדידיה פכ"ע כשר. אלא ע"כ דבהל' סוכה ר"פ מודה ודוק. ושכתב הרמב"ם שכן הדין בכל התורה. נ"ל דלאו דווקא ואין כוונתו אלא בכל תורת מחיצות:

**כשרה.**כתב תי"ט וכשאין בהן בסכך הפסול כשיעור הנז' במשנה יו"ד עכ"ל. זה צל"ע דאע"ג דכך כתוב בטור וש"ע. היינו לפ"ד התו' והרא"ש דווקא ע"ע. איברא לפירש"י אין זה מוכרח:

ועדייןאפ"ל הא דסכך פסול פוסל בד'. כשאינו בטל ברוב הוא. אבל לפי מאי דאוקימנא למתניתין במסקנא דאם נתונין שתי נותנן ערב. דמטעם ביטול סכך הפסול בכשר. שרבה עליו נגעו בה לפירש"י. איכא למימר דכשרה אפי' בשפודין רחבים ד'. והכי מסתברא טפי. ומשמע דהנך אוקמתי דהילכתא נינהו. וכדכתבינן לעיל בדעת הרמב"ם. ומשו"ה סתם לן תלמודא הכא. וגם לא אישתמיט א' מהמפרשים להזכיר כאן שיעור השפודין:

משנה לחם ז"למהרד"נ דיין ע"ה. ד"ה כשרה כו' כתב הוד תורתו וכשאין בהם בסכך הפסול כשיעור. כתב רפ"מ זה צ"ע עד איברא לרש"י אין זה מוכרח. ועדיין אפשר לומר הא דסכך פסול בד' כשאינו בטל ברוב. אבל במסקנא דאם נתונין שתי נותנן ערב. דמטעם ביטול סכך הפסול בכשר שרבה עליו נגעו בה לפירש"י. איכא למימר דכשרה אפילו בשפודין רחבים ד'. והכי מסתברא טפי עכ"ל. תמיה לי מאי מהני דרוב הוא בכשרות. לבטל להא דא"ר דב"ר סכך פסול פסול בד'. ומפרשים הפוסקים טעמו של דבר. דד"ט הוא דבר חשוב חוצץ בין כשר לכשר. ולא נשאר בכל חציו שיעור סוכה (ויעיין מר בתו' די"ז ד"ה אויר פוסל) וצירוף נתבטל בדבר החוצץ וא"כ כאן אם מקרה סוכתו בשפודין רחבים כשיעור ד'. מאי מהני. אפילו הריוח שביניהן יהיה כשיעור ו' טפחים וחצי מאי מהני. עכ"פ בטל הצירוף. ולא יהיה כאן בכל שיעור ריוח שביניהן שיעור סוכה. משא"כ אם מקרה סוכתו בשפודין פחות מד"ט מצטרפין כל הריוח שביניהן לשיעור ולזה מהני. שפסול בטל ברוב סכך כשר לרש"י. ואפילו בזה ממאן תוספות בפירש"י. והקשו רש"י אהדדי. דלעיל פירש דווקא בחבטן שעירבן ואינו ניכר הי ניהו פסול והי ניהו כשר. ואני אוסיף להקשות על פירש"י אם איתא לפירש"י למה נקט המתניתין אם יש ריוח ביניהן כמותן. הו"ל לאשמועינן טפי אפי' אין ביניהן ריוח כמותן. רק ביש ביניהן כל כך שיהא למטה בארץ עדיין חמתה מרובה מצילתה. ואכתי לא הפסול גרם הכשר סוכה של צילתה מרובה מחמתה. וא"כ כשרבה עליו סכך כשר נמי למה לא נתבטל הפסול ברוב כשר לרש"י. דמה לי לרש"י אם הריוח כמותן. א"כ הפסול גרם כ"כ הכשר סוכה כמו הפסל כשר. ומן התורה לעולם רובה בכשר בעינן. ואפ"ה סבר רש"י כיון שהרוב סכך הוא כשר. בטל הפסול ברוב כשר. א"כ הה"ד נמי מטעם זה אפילו הריוח אינו כמותן רק כנ"ל. למה לא יהא נתבטל הפסול ברוב כשר. אלא ודאי העיקר כפירוש תוספות דגרסינן והא אי אפשר לצמצם וכפירושם בד"ה פרוץ כעומד. ובין כך וכך הבו דלא לוסיף על פירש"י דמהני רובה הכשר אפילו בשפודין רחבים ד' שנתבטל נמי הצירוף של שיעור סוכה. ואם שגיתי יודיעני רפ"מ. כי לענ"ד מ"ש ברור וצלול עכ"ה.. אי"עבמ"כ כל הדברים הללו יגעים. ולמרכז האמת אינן נוגעים. דאדקשיא ליה עלואי. מאי מהני רוב כשר לבטל סכך פסול בד"ט דחשיבי ומתבטל הצירוף. תקשי ליה מאי דמקשי רבה לרבנן דבי רב. ומה אילו איכא סכך פסול פחות מג' דכשרה. אע"ג דאיכא טפי מששה טפחים באמצע דמפסקי. ותקשי היכי מצטרפי ב' חצאי הסוכה. הרי יש עכ"פ חציצה ביניהן יותר מו"ט וכן אילו איכא ב' טפחים (או פחות מעט) סכך פסול. ואויר פחות מג'. וב"ט פסול. דהו"ל חציצה קרוב לשבעה טפחים. ואפ"ה כשרה לכ"ע. ואי טעמא משום חציצה והפלגה. מה לי ע"י סכך פסול לחוד. או ע"י ס"פ ואויר. ותו לרב דס"ל סכך פסול בין באמצע כו' בד"א. מאי אוכא למימר. אלא ודאי כי אמרינן סכך פסול פוסל. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. היינו דווקא בדליכא רובא כשר דקמבטל ליה. ופירש"י עיקר. אכן אם מעכ"ת לא כן ידמה. מחמת שהתוספות הקשו דרש"י אהדדי. משו"ה לא איריא. יעויין מ"ש תוספות עצמם לעיל (דט"ב) ותדע דלק"מ. גם הקושיא אחרת דקשיא להו דר"פ אדר"פ. כבר ישבנו בטוב טעם בס' לח"ש. איבראלדידי פרוש התוספות קשיא לי בגויה. דמאי פריך והא אי אפשר לצמצם שלא יהא אויר משהו בין הכשר לפסול. ונמצא שאין הכשר מרובה על הפסול והאויר. ומאי קושיא. והא כיון דלא שוו שיעורייהו דפסול ואויר. לא מצטרפי אפי' טובא כמש"ל. כ"ש כי האי פורתא אויר. דלא מהני לאצטרופי לפסול. לשווייה רובא. וליכא לשנויי אלא בדוחקא. ברם מש"ע ואוסיף מעכ"ת מדיליה. להקשות על פירש"י ולהוכיח שפירוש תוספות עיקר. מדלא אשמעינן במתניתין רבותא. אפילו אין ביניהן ריוח כמותן. רק שיהא כל כך אויר. שיהא למטה חמתה מרובה מצילתה. שנמצא הפסל כשר גורם הכשר סוכה. דברים הללו אינן אלא תימה מדקאמר אפילו אין ביניהן ריוח כמותן רק כ"כ שיהא למטה בארץ חמתה מרובה. מכלל דכרש"י מפרש לההיא דזוזא מלעיל כו'. א"ה מי מצית אמרת דאפילו פחות ממחצה תיהוי כשרה. והא אפילו במחצה על מחצה. אע"ג דאיכא למימר א"א לצמצם. ודילמא איכא רובא. איפליגו תנאי ואמוראי. ואזלינן לחומרא. אבל דלהוי רוב בטל לגבי מיעוט. זה דבר בטל מעצמו וליכא דאמר. ועד כאן ל"ק דמהני ביטול (אף למאי דמינכר) אלא במקום רוב הצריך לדבר. והיינו דסגי במתניתין בכמותן למ"ד מחצה על מחצה כרוב טעמא דהאיכא רובא. ולמ"ד אינו כרוב ואצטריך לאוקמה במעדיף או בנותנן שתי וערב. דהוה ליה רובא דצריך לסכך מיהא. דכי שקלת ליה. ליתא לסככה. אבל במיעוט כשר. גבי רובא דפסול. ליכא למימר נייתי רובא סכך כשר ונשדי עלויה. לבטולי לפסול. דכיון דכל חד לחודיה קאי. וכי שקלת לכשר. איתיה לסככה. ודי בפסול לבדו. כה"ג לא מבטל חדא לחבריה. אפילו רוב ממש. למיעוט גמור. לא. כ"ש כי איכא נמי רובא (בפסול) דאיתא קמן. ר"ל למעלה בעצם הסכך. תו לא חיישינן לרוב חמתה שלמטה (ועוד טעה נמי בהא. דאי שמע כי הדדי למעלה פסולה. משום דידוע שחמתה למטה מרובה. היכא שמע דאיכא לאשכוחי נמי במיעוט אויר. שיעשה למטה חמתה מרובה. שמא אינו במציאות כלל. ולא פסיקא ליה לתנא. וק"ל ושמא טעה במ"ש בסימן תרל"א ס"ב. ולא קרב זה אל זה. וק"ל) ואטו בכולה נמי נימא הכי. ר"ל אע"ג דסיכך בסכך פסול. יניח עליו סכך כשר הרבה ויבטלנו. הא ודאי לאו מילתא. כיון דכי שקלת לכשר. קאי פסול. ויש בו כדי סכך לבדו. כדלא מהני אפילו איפכא. היינו לפסול שע"ג הכשר. שאינו פוסלו מטעם זה. כמ"ש תוספות הנ"ל (דט"ב) להכי מיעוטא נמי לא ס"ד דמהני להכשירה בחמתו מרובה. כיון שיש בפסול כדי לפסול. מטעם רוב שחשוב ככולו בכ"מ. והדבור בזה יתרון. לפיכך פירש"י במקומו עומד על חזקתו. וחזרנולענין. שעכ"פ אליבא דרש"י. ודאי שפיר קאמינא. ומאחר שפסק הלכה זו רפוי מאד בידינו. אי משום דאיתותב הא דאמרי רבנן דבי רב. ותו משום דהוה ס"ל כשמואל (אע"ג דחזקיה נמי קאי כוותיה. בב"ב דקס"ב) ופליג עליה רב. דהילכתא כוותיה באיסורי. וה"נ סבר ר"ח בירושלמי. והשתא אע"ג דאזלינן בה לחומרא. הבו דלא לוסיף עלה. ולא יהא אלא ספק. ספיקא דרבנן לקולא. משו"ה נ"ל דיש מקום להקל בזה. אע"פ שלא אמרתי אלא אליבא דרש"י. ולא להלכה למעשה.

משנה לחם מן הדפנות סתמא בסוכה דאורייתא איירי. שיש לה שני דפנות ושלישית טפח. וי"ל דמשו"ה נקט דפנות לשון רבים. דכה"ג דאיכא אויר משני צדדים. שהרי כל הסכך מופסק מן הדפנות. להכי פסולה. וברוח אחת כשרה. אבל בסוכה שיש לה ארבע דפנות שלמות. משכחת לה אף בהרחיק משתי דפנות. מ"מ כשרה. אם שתים האחרות סמוכות לסכך. דכי לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם. בכולה סוכה. אבל בדאיכא שתים כהלכתן דבוקות עם הסכך. תו לית לן בה באינך דמרחקי. דבכה"ג לכ"ע אמרינן הכא נמי פי תקרה. כמו בעירובין. וזה היה נכון מאד בבאור משנתנו. אלא דמסתפינא למימר לענין דינא. משום דחדת היא לי. שעדיין לא מצאתי לי חבר בדבר זה. ומסתימת כה"פ משמע. דאויר הפוסל מן הצד. לא שנא בשתי רוחות מתוך ארבע. לא שנא בכולהו. ואפילו חד דופן לחוד. נראה דפסול. בשאין אלא שלש דפנות. לפ"ז צריך לפרש לשון המשנה. מאי מן הדפנות דקאמר. מאחת מהדפנות. מאיזה שיהא. ולא תימא דווקא מדופן האמצעי. אלא אע"ג דסמיך לשתי דפנות דעריבן. לא מהני. משו"ה לא קתני מן הדופן. ודוק. ותימה שלא נתעורר אחד מהמחברים. וצ"ע להלכה.

**לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה.**כתב תי"ט כיון דלסיכוך עבידא אינה מקבלת טומאה אפילו ישכב בה הזב כ"פ הר"ן כו'. ואין נראה פירוש התו' שכתבו הטעם משום דכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אוהלים כו'. דהכא לא בעינן דווקא טומאת אוהלים כו'. ועוד דהא פשטא דמתני' דבטומאת משכב איירינן עכ"ל:

ובמחילתכבודו הרב נשתבש כאן מאד בכוונת התו'. ואיך יעלה על הדעת שרבותינו בעלי התו' מאורי אור לכל המעיינים לא ידעו ולא יבינו דכל קבלת טומאה פוסלת לסכך. וכל ההלכה הארוכה שבכאן בגמרא מוכחת כן:

ולאעוד שלדבריו צריך שיאמר ג"כ שלא הבינו צורת המשנה כלל. שאם כן כוונתם לתת טעם למה אינה מקבלת טומאה. דהיינו לפי שהוא דבר היוצא מן העץ. ואע"ג דטמא מדרס מסככין בו. דלית להו אלא טומאת אוהלים לפסולא דסכך. רישא לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה. במאי קמיירי אי בטומאת משכב. אמאי אין מסככין. הא אמרת דלא קפדינן אלא אטומאת אוהלים. וא"ת מקבלת טומאת אוהלים. הרי שנינו כל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת אוהלים. ולא ידעתי מה זה היה לו להרב בתי"ט לייחס שגגה כזו לאבות המעיינים:

ואיבראכד נאים ושכיב רבתי"ט כתב זה וכוונת התו' ברורה דאינהו נמי הא פשיטא להו דאין מקבלת טומאת משכב. מטעם שאומרים עמוד ונעשה מלאכתינו. וזה כל כך פשוט שלא הוצרכו לפרשו. שהטעם כלול בלשון המשנה. דמשום דלסיכוך קאי אינו מקבל טומאת זב. שאינו בטל מתורת סיכוך. אע"פ שראוי ג"כ לשכיבה. אינו נעשה שוב משכב הזב אם ישב עליו. אבל טומאת אוהלים הוה אמינא דמקבלת. דמשום דלסיכוך עבידא. לא בטלה מתורת אוהל. אדרבה משו"ה תטמא טומאת אוהל. וא"כ עדיין יקשה מה בכך שאינה מקבלת טומאת משכב. אמאי מסככין בה. אכתי אית בה משום קבלת טומאת אוהלים. דהא לסיכוך עשויה. וכיון דלהכי קיימא תיטמא ותיפסל לסכך. לכן הוצרכו לתת טעם למה לסיכוך מסככין בה. דהיינו משום דטומאת אוהלים נמי לא מיטמיא. ותו לית בה שום קבלת טומאה בעולם. וזה ברור. ולפום ריהט' לא דק בתי"ט לירד לסוף דעת התו' בזה:

ודטומאתאוהלים נמי פסלה בסכך. הכי משמע ודאי דמנלן לפלוגי בטומאות לענין זה. וזיל בתר טעמא. ומדאיתא נמי בשבת [דף כ"ז ע"ב]. דאפי' פשתן גמור ואין בו אלא ג' על ג' אין מסככין בו. הואיל ומיטמא בנגעים. שמעת מנה דכל שכן טומאת אוהל דשיעורה גדול בטפח. ואע"ג דלא קיי"ל כרשב"א דאמר הכי. דקאי בשטה עם סומכוס. היינו דאינו מטמא בנגעים. אבל לסכך פסול מכל מקום. כדאמרינן בסיככה באניצי פשתן פסולה: [סוכה דף י"ב ע"ב]:

וגדולהמזו אמרו אפי' בבלאי כלים שאין בהם ג' על ג' דלא חזיין כלל. אפ"ה פסולה כיון דבאין מבגד שקבל טומאה. והוא פשוט דמהיכי תיתי גרעא טומאת אוהלים לענין זה מכל הטומאות דפסלי בסכך. וסתמא תנן דבר שאינו מקבל טומאה. והכל בכלל לומר שאינו כשר לסכך. עד שלא יהא ראוי לקבל שום א' מהטומאות שבעולם. ולזה כיוונו התו' דמייתו ההיא דכל היוצא מן העץ דהשתא טומאת אוהל נמי לא שייכא במחצלות. אע"ג דלסיכוך עבידן וכנזכר ופשוט מאד:

אךהדבר שצל"ע בענין זה הוא. דלפי' התו' [דף כ"ז ע"ב ד"ה ואין] שם בפ' ב"מ במשנת כל היוצא מן העץ. משמע דכל הכלים מביאין הטומאה על עצמן בכל שהם ואפילו מחצלות. ואי הכי תו ליפלוג בדידה. דלסיכוך נמי לא מסככין בה. אלא כשחיברן דווקא. כדפירשו התו' שם. דאי לאו הכי אכתי מקבלת טומאה. ואמאי סתם לן תנא הכא. דמשמע בכל ענין שרי:

ולאמסתבר למימר דכי עשאה לסיכוך בטולי בטלה. ולא בעי חבור אחר דבהכי סגי ליה. (ומכאן אתה למד למ"ש הרב בהג"ה דש"ע (סי' תרכ"ט). משם הכלבו דבמקום שנהגו לקבוע מחצלאות בגגין כעין תקרה. אין מסככין בו. דמשום גזרת תקרה נגע בה. דאל"ה הכי עדיף טפי כשקובען כעין תקרה ומחברן חיבור גמור. ואדרבה בלא"ה לא מתכשרי לדעת התו'. ומ"מ דעת הכלבו צ"ע מניין לנו לחדש גזרות אחר התלמוד) והדבר צריך תלמוד ועיין פ"ו ופ"ח דאהלות:

וליכאלמידק איפכא מדרשב"א דפוסל לסכך בפשתן. ואוקימניה כסומכוס משום דס"ל דמטמא בנגעים. ותיפוק ליה לתלמודא משום דמטמא טומאת אוהלים. דהא ודאי מטמא נמי באוהל אפי' אינו בגד. וכדתנן בהדיא במשנה דכל היוצא מן העץ דפשתן מטמא טומאת אוהלים. אע"ג דלאו בגד הוא. ודילמא היינו נמי טעמיה דרשב"א. דמשו"ה פסיל לסכך בו. וליתי כסתם מתני' ואליבא דהילכתא. ולא משום טומאת נגעים. וכסומכוס יחידאה. ומדלא אוקימנא הכי. תפשוט דטומאת אוהלים לא מהניא בסוכה:

האלאו מילתא היא. דרשב"א בשלש על שלש איירי. ואין אוהל פחות מטפח. משום הכי צריכינן על כרחין למימר דטעמיה דרשב"א. משום דמטמא בנגעים הוא דפוסל לסכך בו. ולא משום טומאת אוהל. ולעולם רשב"א אית ליה נמי טומאת אוהלים דפסלה:

ובהכיניחא לן נמי דלא תיקשי אכללא דכייל כל היוצא מן העץ מסככין בו. והאיכא נמי מחצלות דיוצא מן העץ נינהו. ולא מסככין בהו. אלא משום דרשב"א לא מיירי אלא בקטנה דאין בה גע"ג. ומחצלת דלשכיבה. לא בצרה מששה על ששה: