**אר"י נוהגין היינו שהיינו ישנים תחת המטה בסוכה.**פירש הרע"ב דקסבר לא אתי אוהל עראי ומבטל אוהל קבע. וכתב בתי"ט וצ"ע דלא פליג ר"י בקינוף. ובגמ' איתא דר"י ס"ל בכילת חתנים דמותר לישן בה אע"פ שיש לה גג וגבוהה עשרה מהך טעמא דלא אתי כו' ואע"ג דאיכא התם דקינוף מיקרי קביעי גבי כילה. מיהא גבי סוכה ודאי דלא מיקרי קביע דלא עדיף ממטה דמטלטלת וכן קינופי' עכ"ל:

ולאידענא מנ"ל הא דהא פשטא דמילתא דקינופין הם אוהלים גמורים כדברי המתרגם. שהביא התי"ט לעיל שתרגם ויטו לאבשלו' האוהל קינופין. והיינו נמי טעמא דקינופין חשיבי קביעי. אפי' גבי כילה. ונקליטין אע"ג דגביהי עשרה לא מיקרו אוהל. דלא בעשרה לחוד תליא מילתא. כיון דלא קביעי. ומשו"ה לא פליג ר"י בקינוף. דס"ל אוהל קבע הוא. ומודה דאתי אוהל קבע ומבטל אוהל קבע:

ולדידיפשיטא דעדיפי ממטה. דמטה לתוכה עשויה. ולא לישן תחתיה. ולא חשובה אוהל כלל. וגם אין קביעותה חשוב. שבקל עוקרין ומסיעין אותה ממקום למקום. משא"כ בקינוף אע"ג דמיטלטל אינו נוח כל כך להסיעו ומה שקובעין אותו לפעמים במקום אחר. אין בכך כלום ואינו מבטל קביעותו. שסוכה ג"כ יכול לעשותה מיטלטלת. אפי' לדברי ר"י דבעי קבע ודוק:

**וממתני'**דלקמן דפסיל ר"י באינה יכולה לעמוד בפ"ע. ופרשינן בגמרא לחד לישנא משום שאינה קבע. ופירש"י לפי שמיטלטלת ע"י המטה. לא תשמע מנה דביכולה להטלטל פסולה. דלא חשיב תו קבע לר"י. דעל כרחך הכי פירושו לפי שהכרעים של מטה אינן בטלים לה. שעשויין לינטל משם למלאכתן. וכיון דאינה יכולה לעמוד בלא הם. משו"ה מיפסלא בענין זה לר"י. אבל אם יכולה לעמוד בקבע. אע"פ שראוייה ליטלטל. ודאי דלא קפיד ר"י. דהא ממשכן גמר. ומשכן עשוי ליטלטל:

ועודהא שמעינן ליה לר"י בפ"ג דעירובין [דף ל' ע"ב] דאית ליה אוהל זרוק שמיה אוהל. הא ע"כ לא בעי ר"י אלא אוהל שיכול לעמוד בקביעות ימים רבים. ואע"פ שעשוי באופן שיכול ליטלטל אין בכך כלום וסתם אוהל מיטלטל הוא:

ועייןבתו' (דמכילתין דף כ"א:) ד"ה שאין לה קבע. שכתבו כסברא זו בעושה סוכתו בספינה דחשיב קבע. אע"ג דמיטלטלת. כיון דאורחה בהכי. וכ"ש לאוהל קבוע ועומד. אלא שראוי לטלטלו כשרוצים. ודכתבו התו' דפליגי נמי בעושה בראש העגלה. היינו משום דלא קביעא כלל:

וכןהא דכתבו עוד דבסמכה בשידה תיבה ומגדל. נמי לר"י פסולה אליבא דכ"ע. צ"ל מהך טעמא דאמרן הוא. דכיון דאינן מיוחדין לכך לא הוי קביעות. דומיא דפרישית בכרעי המטה. ולא מפני הטלטול לבד. שאם היא עשויה בחוזק שיכולה לעמוד בקביעות. אע"פ שראוייה ליטלטל כמו משכן. קבע אשיב ליה. וזיל בתר טעמא דר"י בקבע משום דבעי סוכה הראויה לשבעה והאיכא. על כן טלטול זה אינו מעלה ולא מוריד. אלא כשהוא באופן שמבטל ודאי הקביעות. כענין שאמרנו וזה ברור מאד:

ועודמלבד זה קינוף אוהל גמור הוא וחשוב קבוע כמו בית. ואינו עשוי ליטלטל כל כך כדמוכח מהתרגום. ומלשון הגמרא ובית נמי לא גרע מקינופות. שמע מנה דמיהת בית לא עדיף מנייהו לענין קביעות זה:

ותומשמע לי מלישנא דמתני' דלעיל כדפרישית ודייקית מדתני פסולה בקינוף. דלאו משום אשוויי אוהלא לחוד אית ביה. אלא דמיפסלא נמי סוכה משום דהוי כשני סככים. וזה הקינוף חשוב בית בפני עצמו. ואע"ג דחוץ לקינוף ודאי דהסוכה כשרה. משום דיושב תחת סכך א'. אבל תחת הקינוף דיש ב' סככים גמורים. אשמעינן דמשו"ה מיפסלא נמי:

ונפקאמנה אם פרס ע"ג קינוף דבר שאינו מקבל טומאה. כגון מחצלת העשויה לסיכוך. דמשום אשוויי אוהלא הוי שפיר דמי. דמאי נ"מ אוהל תחתון נמי כשר. קמ"ל דפסולה משום סוכה שתחת סוכה. ודוק כי קצרתי ונכון לע"ד:

**שלוחי מצוה פטורין.**בתי"ט העתיק כאן דעת הג"ה דש"ע שנמשך אחר סברת הר"ן בזה. דאם יכול לקיים שתיהן בלא טורח יעשה שתיהן:

וצל"עבזה כי מפשט הסוגיא אמתני' דהכא. ומעובדא דרבה בר"ה ור"ח דגנו ארקתא דסורא. [דף כ"ו ע"א]. משמע דלא כוותיה דוק ותשכח. וכן משמע תו בגמרא דמכילתין (דף י':) בעובדא דאגנינהו ר"נ בסוכה שנוייה מופלגין ד"ט. ומ"ש התו' אינו מוכרח. ועמ"ש בס"ד לעיל מ"א פ"ב דברכות:

**חולין ומשמשיהן פטורין.**כתב הרע"ב וכן הולכי דרכים. משום דכתיב תשבו כעין תדורו. וכתב תי"ט וטעמא נ"ל דדריש דהו"ל למימר בסוכות תהיו עכ"ל:

ואיןנראה לי כן לפי שאינו לשון מקרא. שאין לשון הויה נופל על הדירה. וטפי הו"ל למימר הכי דמצי למכתב בסוכות תחנו. אך נראה לי יותר דנפקא לן מיתורא דקרא דסיפיה ישבו בסוכות. בסוכות תשבו דרישיה למה לי. אלא לאו למידרש ביה לשון עיכוב כמו ונשב בקדש:

משנה לחם שלוחי מצוהכו' מהכא ליכא למידק. דאורחים (הנחים בעיר בימי הסוכות) חייבים בסוכה. דסד"א לכתחלה לא שרי לילך בדרך בחג. אפילו לדבר מצוה. כשאינו מוצא סוכה שם. דמאי אולמה דהך מצוה מהך. וכל שכן כשמצות סוכה קדמה. שאינו רשאי להפקיע עצמו ממנה. ע"י מצוה אחרת. קמ"ל דפטורין. משום שאין אדם מניח דרכו מפני ביתו. וכן לסוכתו. והשתא דאתית להכי. לעולם אימא לך. אפילו אורחים ההולכים לדבר הרשות. פטורין מהאי טעמא. ואדרבה אורחין דמקמי הכי אזלי. דאכתי לא חיילא מצות סוכה. הוה אמינא פשיטא דפטורין. ולא נצרכה אלא משום שלוחי מצוה. דאזלי האידנא. בתר דרמי עלייהו חיובא דסוכה. משו"ה ליכא למשמע מידי מהכא. מיהו מההוא עובדא דר"ח ורבה בר"ה. דאגנינהו ר"נ בסוכה שנוייה מופלגין. ואמרו ליה אנן שלוחי מצוה אנן. ופטורין. שמע מנה דמשום דאכסנאין הוו. לא מיפטרי. וכן כתב הרא"ש. דהשרוי באכסניא. אינו פטור. עמ"ש גבי סירחא דגרגישתא. עם שאינו מוכרח כמו שהגהתי עליו בחיבורי שם. ועמ"ש בס"ד במו"ק על בעל ספר המנהגים. גבי קדוש דבה"כ. ומהא דאמרינן. הולכי דרכים ביום. חייבין בלילה. ליכא למשמע. דאיכא לאוקמה בחוזרין לבתיהן ולסוכתן בלילה. לאפוקי ארחי ופרחי. דטריחא להו מילתא טובא. והיאך תטיל תורה חובה כזו. על אדם שאין לו מקום. וכי יעשנה באויר. או האם יחויב לקנות או לשכור מקום ליום או ליומים. ולסוכת חברו א"צ לילך מדין תורה.

משנה לחם שםד"ה לחולין תחנו. כדכתיב חונים בסוכות. להתורניכמה"ר בער פ"ב יצ"ו. מה שלא הבין כ"ת מ"ש בד"ה חולין. באמרי שאין לשון הויה נופל על הדירה. שנראה לך כסתירה לד"ע. וסיוע לדתי"ט. פלא גדול שלא יבין לדעת כוונתי בזה הפשוטה מאד. כי עכ"פ ישיבת סוכה או אוהל וצריף. וכל דירת עראי שאינה קבועה. דירה כל דהיא שמה. הן קטנה או גדולה. אחת ארוכה או קצרה. מכלל דירה לא נפקא. בשיתוף השם. אע"פ שחז"ל הוצרכו לעשות הבדל והיכר בין ישיבה לשעתה בלבד. ובין סתם דירה של כל השנה. מ"מ הכל נכלל בגזרת דירה כללית. ואניהוצרכתי להשתמש בלשון כולל. והכי קאמינא. דאין לשון הויה נופל על הדירה לגמרי. לא דירה מרובה ולא מועטת. לא כללית ולא פרטית. ואף את"ל. דלא מידריש כעין תדורו ממש. מיהת משמע לשון דירה בעלמא. ואם היה שיתכן בלשון. אדרבה ודאי איפכא משמע. שיהיו בה בתמידות כל ז' (כמו אשר יהיה הענן על המשכן. וכן הוראת לשון הויה בכ"מ. רצוף בלי שום הפסק בנתיים כלל) ותהיה הוראתו יותר כוללת. מהוראת תשבו. וק"ל. אבל האמת שאין ענין פעולת ההויה נקשר אל העמידה בסוכה. ולא שייך זה לזה כלל. זה פשוט ומבואר למבין מעט. ומכיר הילוך לה"ק ושמושו.

**נטלו במפה.**פירש הרע"ב משום נ"י דר"צ כהן היה כדמוכח פמ"ש והיה אוכל על טהרת תרומה וזוהי א' מי"ח דבר שאפילו פחות מכביצה מקבל טומאה. וכביצה לא אישתרי במפה כ"כ. התו' עכ"ל התי"ט:

והוצרכוהתו' לפ' כך דר"צ כהן הוה. משום דשאר כל אדם אין צריכין לא נטילה. ולא מפה בפחות מכביצה. כן נ"ל בדעת התו'. דאע"ג דאית להו טומאה בתרומה פחות מכביצה. ונט"י דחולין משום סרך תרומה. אפ"ה טומאה זו דפחות מכביצה. בתרומה גופה דרבנן היא. כדפירש"י בפ' כ"ש. וכדמשמע במס' טהרות. לא אחמירו בה להצריך נטילה אף לחולין:

ושגגהרב האחרון במג"א ז"ל בהביאו דברי התו' הללו בא"ח (סימן קנ"ח) לסיועי לסברא המצריכי' נט"י לפחות מכביצה. דא"כ למה האריכו התו' ללא צורך לבאר שר"צ כהן היה. ואטו ישראל לא בעי נט"י. אלא ודאי כדאמרן דשני להו בטומאה קלה זו. בין כהן לישראל. וזה ברור. וע"כ אין ללמוד ממשנה זו לנטילת חולין דידן. אפי' לפי שיטת התו' דהכא:

וזהשכתבו לתת טעם דלא נטלו במפה אלא משום שהיה פחות מכביצה. אבל כביצה לא משתרי במפה כו'. תמיהא לי דאישתמיט להו הא דהתירו מפה לאוכלי תרומה [חולין דף ק"ז ע"ב]. ור"צ כהן היה כפי' התו' והותרה לו מפה אפי' לכביצה. והתם בפ' כ"ה הכי ס"ד למידק ממתני' דהכא. ודחינן לה דילמא לא אשמעינן במתני' אלא סוכה וברכה. אבל מפה אפי' ליותר מכביצה:

ועלכרחין מתני' הכין מתפרשא אליבא דהילכתא דהא קיי"ל התירו מפה לאוכלי תרומה. אע"ג דזיל הכא בגמרא דמכילתין קמדחי לה. דילמא פחות כביצה לא בעי נטילה וברכה. הא כביצה בעי נטילה וברכה. הכא דיחויא בעלמא הוא. ומשום דלא תיקשי אדר"י ואביי. לא בעי נמי לאוקמה למתני' אלא משום ברכה לחוד וק"ל. אלא ודאי דהכא לאו לקושטא קאמר לה:

שובראיתי בתוספ' בגמרא שהקשו הם עצמם לדבריהם. כאשר הקשיתי והניחו בתימה ובאמת אינה קושיא דנטילה לאו בדווקא נקיט לה תלמודא דהא לא צריך לה כדאמרן והכי אשכחן טובא:

ומיהוי"ל דאפ"ה שמעינן מנה דמתני' נפקותא לענין מפה. כדבעי תלמודא דהכא לתרוצי אליבא דר"י ואביי. דאע"ג דהותרה מפה לאוכלי תרומה. דווקא בשעת הדחק. ולכן בכביצה היה ר"צ מחמיר ליטול ידיו. אע"ג דמצי למיכל ע"י מפה. אבל משום דפחות מכביצה הוה. לא אחמיר ביה וקמ"ל דלא אמרו מפה לאוכלי תרומה. אלא מדוחק. אבל בלא דחק. יש חילוק בין כביצה לפחות:

אי נמיהא דלא נטל אפילו לפחות מכביצה. כיון שהצריכה מפה משום טומאה לשיטת התו'. לא מחמת טירחא וקל הוא שהקל בה. דר"צ חסיד גדול היה כנודע ממנו. וחומר גדול נהג בה. והא דעבד הכי. דעדיף טפי. משיטול ידיו ולא יברך. משום דטומאה זו מדרבנן. והויא לה כספק דדבריהם דלא בעי ברוכי ודוק:

ואפשרשזה היה ג"כ טעמו שאכל חוץ לסוכה. משום חשש ספק ברכה שאינה צריכה. כנלע"ד והמדקדק ימצא טעם לדברי:

משנה לחם ולא ברך אחריופירש"י דדריש כר"י כו'. ועיין לחם לשובע. במו"ק א"ח (סר"י).

**לילי.**דקדוק המלה עפ"ח דתרומות:

**לא קיימת מצות סוכה מימיך.**עמ"ש בס"ד בבתרא דפסחים:

משנה לחם עפ"דדפסחים מ"ה.

**משתסרח המקפה.**כתב הרע"ב אם ירדו גשמים עד שאילו הי' לפניו מקפה של גריסין כו' כ"כ הסמ"ג והביא בתי"ט שהטור השיב עליו דלא משמע כן מדלא אמר כדי שתסרח. ושהב"י כתב דלאו דיוקא הוא דאיך אפשר דלא יהבא מתני' שיעורא היכא דליכא מקפה עכ"ל:

ולעניןקושית הב"י יש לו להשיב דמתניתין יהבא שיעור בסרחון והפסד המאכל כל שהוא. בין היה מאכל הממהר להתקלקל או מתאחר. הכל לפי מה שהוא המאכל שלפניו אז. בו משער בקלקולו. ומאז מותר לו לפנות ולא קודם. ונקטה מתני' מקפה לרבותא. דאע"ג דממהרת להתקלקל מכל התבשילין. והוה אמינא דלא משערינן בקלקול תבשיל. אלא כל שיש בו שיהוי זמן עד שיגיע להסריח אבל המסריח מהרה. לא זהו שיעורו. קמ"ל דהשוו מדותיהם לשער שיעור זה אפי' במקפה. וכ"ש לשאר תבשילין:

אלאשעדיין יש לדקדק מי שמזונו רק פת במלח או בלפתן. ופירות הנאכלין חיין איך ישער. ונ"ל דבכל זה איכא לשעורי בקלקול האוכלין. ולא אפשר דלא פסיד פת מחמת הגשמים. דאפי' להעביר קערה על הפת אסור. שמא תשפך המרק עליו ונמצא הפת נפסד. כ"ש שנמאס בלחלוח גשם וכך חובתינו וכך יפה לנו. ולא לשווייה להטור טועה בדבר פשוט. ולשון המשנה ודאי דייק כוותיה ומכוון לדעתו. משא"כ לפי' הסמ"ג הוא דחוק מאד. ומדשתיק מנה תלמודין. משמע דלא ס"ל הכי. כדכתבו הפוסקים בדוכתי טובא. אמאי דאתמר בירושלמי ולא אידכר בגמרא דילן: