**לולב הגזול.**כתב הרע"ב ולאחר יאוש נהי דשלו הוא. מ"מ מצוה הבאה בעבירה היא. והקשה בתי"ט בשם התו' וא"ת לקמן דפסלינן אשרה משום דמיכתת שיעורא תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה עכ"ל:

ולינראה לתרץ במה שפיר' הכ"מ דעת הרמב"ם דלא מפליג בין אשרה לאשרה. דס"ל אפילו אשרה דנכרי דאית לה ביטול. הואיל ומתחלת ברייתה מיכתת שיעורה. מאיסה למצוה גם אחר ביטולה. דהא על כרחך נתבטלה כבר כשלקח ממנה לולב. כדתנן קרסם וזירד ונטל ממנה עלה או שרביט הרי זו בטלה. (דליכא למימר דאיירי בדגזז ישראל הלולב. דלא נתבטלה על ידו. דישראל אינו מבטל ע"א של נכרי [ע"ז דף נ"ב ע"ב]. זה אי אפשר דא"כ היינו גזול (אף שי"ל ודוק) ומאי אשמעינן. אלא לאו שקנאו ישראל מן הגוי וכדמשנינן באוונכרי. א"כ הרי נתבטלה ביד הגוי דוק היטב) ואפ"ה לולב זה הניטל מאשרה לא חזי למצוה:

והשתאאיצטריך לאשמועינן דאע"ג דלית ביה משום מצוה הבאה בעבירה. דהיינו ולא תביא תועבה אל ביתך. דמכיון דבטלה שריא להדיוט. אפ"ה למצוה לא חזיא למיפק בה. מטעמא דכתותי מיכתת שיעורא קודם ביטול. ואע"ג דאוקימנא למתני' באשרה דמשה. ה"ה לאילן שנטעו מתחלה לאשרה איתיה להך טעמא. דכתותי מיכתת. ודרבא דאמר אם נטל כשר מיתוקמא במשתחוה לדקל כדכתב בכ"מ:

ונקטתלמודא טעמא דמיכתת שיעורא. אע"ג דבאשרה דמשה דאיירי ביה. שייך נמי טעמא דמצוה הבאה בעבירה. ניחא ליה בהך טעמא דשייך גם בפסולה דאשרה דנכרי בעלמא. דהא מתני' סתמא קתני פסולה. בכל אשרה שהיא שנטעוה מתחלה לע"ז. ואפי' דנכרי האידנא. דבת ביטול היא. ולא נקיט תלמודא אשרה דמשה אלא לדמיון. וה"ה לכל אשרה דדמי לה. דשייך בה טעמא דכתותי מיכתת שיעורא. כך נ"ל בדעת הכ"מ ושיטתו נוחה ומקובלת:

וצ"עדעתו בפסק הלכה בא"ח (סי' תרמ"ט סעיף ג'. וגם בסעיף ד' שם). שפסק להקל בגנות הצעירים. וביותר לפמ"ש שם בהג"ה דאפי' אילן הנטוע לפני ע"א. כל זמן שאין עובדין אותו מותר ומסתימת לשונם ז"ל משמע דביה בכל גוונא ליכא איסורא אף שלא נתבטל ביד העכו"ם אפילו בי"ט ראשון. והוא תמוה לכאורה. שהרי נתבאר בי"ד (סי' קמ"ב סעי"ג). שדינו כנוי אלילים. עיין שם בש"ך דלא בעינן כה"ג שישתמשו דהיינו תשמישן וא"כ אפי' אליבא דכ"ע ליתסר בי"ט ראשון דבעינן לכם וליכא. וכ"ש להרמב"ם:

איבראלפום מאי דכתיבנא בס"ד בחי' פ"ג דר"ה ע"ש. איכא לשנויי הכא נמי דכיון דתשמיש ונוי הוי ולא מגופה דע"א הוא. אית ליה ביטול אפילו ע"י ישראל. כ"ש אי מיירי נמי בשנותן לו העכו"ם. דהא בטולי בטליה ודאי. ועדיין צ"ל דמיירי בנהנה שלא בטובה עיין בי"ד (סי' קמ"ג) ודוק:

משנה לחם נפרצולשון מקרא. כפרץ רחב. חומות ירושלם אשר הם פרוצים. ודומיהם. והוא קרוב ללשון שבירה. והכא היינו עקירה. שנעקרו משדרו של לולב. ותלוין למטה. אם אינו אוגדם. אבל ודאי עדיין מעורין מקצת. דאל"ה. צריכא למימר דפסול. ובשדרו של לולב עצמו שנשבר כה"ג. ומעורה מקצת. אם יש לו תקנה. עמ"ש בס"ד בשי"ע (סע"א) ובמו"ק.

משנה לחם בלח"שס"פ מקובלת. גם לפמ"ש הר"ן. מיושבת קושית התי"ט.

משנה לחם ציני הר הברזללר"ן. דקלים קשים הגדלים בהרים ע"כ כו' ואפשר דאע"פ שנקרא גיא שיש שם הר עכ"ל תי"ט. אשריו שספקות שלו כך. כי מקרא מלא הוא בידינו (יהושע ט"ו) ועלה הגבול אל ההר אשר על פני גיא בן הנום. והיינו הר הברזל. וק"ל. משום דאמרינן בפמש"נ. סימן לעמקים דקלים. ואין מביאין בכורים מתמרים שבהרים. סד"א למצות לולב נמי לא חזו. קמ"ל דכשרים.

משנה לחם ואם מעטן כשר אפילו אחר שאגד ההדס עם הלולב. אם מעטן בי"ט. וצריכא רבה. עמ"ש בס"ד במו"ק ובהגהותי לספר הר"מ.

**אפילו שלשתן קטומין.**עיין בתי"ט. וצריכין אנו למודעי פי' הראב"ד ז"ל במשנה זו ולשיטתו הכל מיושב יפה. אע"פ שהשיבו עליו הבאים אחריו. עמוד עליו בספר ההשגות:

משנה לחם שלשה הדסים נ"ל פשוט שאפילו הם בקלח אחד. או בגזע או ענף אחד. מפסגם וכשרים. כמו באזוב דפרה. וכן לשתים דערבה.

של ערלה פסולהק' התו' והוב' בתי"ט פסולים. דערלה ותרומה טמאה משום דדינן בשריפה ומיכתת שיעורייהו כמו באשרה ועיר הנדחת. ולמאי צריך לטעמא דלכם. וי"ל דודאי לא היה צריך לענין ערלה עכ"ל:

ולפמ"שהתי"ט לעיל י"ל דצריך לטעם זה להודיענו פסולן מה"ת. ואליבא דידי לעיל נמי איכא למימר דאיצטריך ליה הך טעמא דלא תימא אשרה אינה פסולה אלא באינה בטלה. ומשום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה. והיינו נמי טעמא דעיר הנדחת. דקאי בלא ידבק בידך מאומה מן החרם. אבל משום דמיכתת שיעורא לא מיפסל. צריכא:

ועי"לדלק"מ דטעמא דכתותי מיכתת שיעורה. לא מהני אלא היכא דאסור בהנאה. אבל היכא דשרי בהנאה. דאיכא דין ממון. לא חשיב כמיכתת שיעורא. והכי משמע נמי בגמרא מדפריך למ"ד דין ממון. מתרומה טמאה. ואמאי לא משני דתרומה טמאה היינו טעמא משום דמיכתת שיעורא וק"ל. אלא כדאמרן. ולענין ערלה הכי נמי דלא צריך לטעמא דלכם. אבל בתרומה טמאה ודאי צריך. אליבא דמ"ד דין ממון:

**של מעשר שני בירושלם לא יטול ואם נטל כשר.**כתב בתי"ט אבל חוץ לירושלים לא. דבעינן לכם כדפירש הרע"ב. וא"כ צריך לחלק בין כשהמקום מעכבו להיכא דגברא לא חזי כו' ובאמת שהסברא איפכא וכ"ש הוא כו' וזוהי דעת הר"ן דהה"נ חוץ לירושלם כו'. וא"ל דהר"ן ה"ט דאליבא דמ"ד ממון בעלים מפרש כו' והר"ן שכתב משום דממון בעלים הוא איצטריך משום דס"ל בעינן נמי דין ממון וצ"ע. ודע דלהר"ן נמי איכא לאקשויי ממ"ש התו' גמ' דחלק דמ"ש בגבולין ד"ה ממון גבוה. וא"כ נמצאת למד דרש"י והר"ב שפירשו כמ"ד בעינן היתר אכילה ה"ל לפרש ה"ה חוץ לירושלם כהר"ן. והר"ן ה"ל לפרש דחוץ לירושלים לא כרש"י עכ"ל:

ובמ"כהוא כולו שגגה ומחוסר הבנה. ומתחלה הניח יסוד רעוע ע"כ נתקשו לו דברי רש"י והר"ן והחליף השטה. כי מ"ש בתחלה שהסברא נותנת איפכא. ודן ק"ו מתרומה ודמאי. דמה התם דאע"ג דלדידי' לא חזו. הואיל וחזי לכהן ועני הוי ראוי לכם. הכא דלדידיה גופיה חזי בירושלם. לא כ"ש שאין המקום מעכבו. האי ק"ו פריכא הוא. דמה לתרומה ודמאי. דאע"ג דלא חזו לדידיה. חזו לאחריני הכא. תאמר בשהמקום גורם. כמו במ"ש שאינו   ראוי לא לו ולא לאחרים כאן. משו"ה לא מיקרי חוץ לירושלם ראוי לכם. וזה פשוט וברור:

ואחרשנסתר יסודו נפל כל מה שבנה עליו הרב הנז'. ורש"י והר"ן איש על מקומו יבוא בשלום. דאזדו לטעמייהו ודעת רש"י ברורה דס"ל מ"ש ממון גבוה הוא. והיתר אכילה לכ"ע בעינן. ובירושלם דווקא דיעבד יצא. כיון דאיכא היתר אכילה. אבל חוץ לירושלים דלית ביה היתר אכילה ולא דין ממון. פשיטא לא מיקרי לכם. והר"ן רוח אחרת עמו דס"ל כמ"ד ממון בעלים הוי. ובעינן דין ממון. משו"ה לא מפליג בין ירושלם לחוצה לה:

ואיקשיא לי הא קשיא לי לשטת הר"ן. מי דחקו לפרש המשנה בפשיטות אליבא דמ"ד בעינן דין ממון. דאתי כרבנן דפליגי עליה דר"מ. וס"ל ממון בעלים הוא. והא דלא כהילכתא דאיפסיקא בהאיש מקדש כר"מ. דמ"ש ממון גבוה הוא. ולדידיה לא מיתוקמא מאני' אלא אליבא דמ"ד לפי שיש בו היתר אכילה. אבל שיטת רש"י ז"ל מרווחת. דחוץ לירושלם לא יצא. דליכא היתר אכילה כלל וכנז' וכדפירש"י בחלק. ובירושלם יצא דלא בעי דין ממון. והרי יש לו בו היתר אכילה. וזה ברור:

ומעתהמ"ש נמצאת למד דרש"י והר"ב שפי' כמ"ד דבעינן היתר אכילה. הו"ל נפרש ה"ה חוץ לירושלים כהר"ן. אין לו מקום:

ומהשכתב דאיכא לאקשויי להר"ן מגמרא דחלק דמ"ש בגבולין לכ"ע ממון גבוה. ליתיה התם. ולחד פרושא ברש"י שם לק"מ. ואף התו' מפרשים בפ' האיש מקדש (דף נ"ג:) דההיא דחלק אתיא נמי כמ"ד מ"ש ממון בעלי' אף בגבולין והוא מוכרח ע"ש. ואין להאריך ודוק:

משנה לחם והיבשעתי"ט מ"ש הראב"ד. שיכול לבדקו ע"י מחט שיעבור בו כו'. ולענ"ד בדיקה קשה היא מאד כמעט נמנעת. לפי שאי אפשר שלא יעשה בו חסרון כל שהו. והרי הוא פוסלו בכך. אבל יש לנו קלה מזו. והיא שתוחב בו מחט מעט. ורואה אם הנקב חוזר ומתמלא אחר שהוציאה. לח הוא. ואם לאו. כבר כלתה ליחה שלו ונתייבש. דוגמתומצאנו בירושלמי ספ"ב דשביעית. לענין דלועין אם הוקשו בשביעית. כיצד בודקו. עוקצו אם מתאחה. ע"ש. וזה דבר קל. ואינו גורם חסרון באתרוג אפילו משהו. משא"כ בהעברת חוט מעבר לעבר.

**עלתה חזזית על רובו.**כתב הרע"ב במקו' א' הוא דבעינן רובו. אבל בב' או בג' מקומות אפי' על מעוטו פסול. והקשה בתי"ט השתא שנים פסול ג' מיבעיא עכ"ל:

והכאלא שייך למימר כדאמרי אינשי. כדאמרינן בעלמא. דדווקא לקולא הוא דאמרינן הכי. דמשמע אפי' טובא נמי. אבל הכא לחומרא ליכא למימר הכי:

ובאמתבתו' ריש מכילתין בגמ' (דב"ב) ד"ה אפי' מ' ונ' אמה. משמע דבזו ואצ"ל זו. נמי אמרינן כדאמרי אינשי ע"ש. וי"ל דאי הוה אמר ב' לחוד. הו"א הכי דווקא הוא דהוי מומא ופסול. אבל טפי אורחא הוא וכשר. ודוגמא לסברא זו. נזכרה בפי' הרע"ב גבי נקלף:

אי נמיאיכא למימר משו"ה נקט לישנא יתירא. דלא ניתי למטעי דלפלוגי ברישא הוא דאתי. דלא מיפסל ברובו אלא במקום א'. אבל בשנים אפי' ברובו כשר. כדאיתא בגמרא דהכי הוה ס"ד. והשתא דנקיט בג' מקומות על כרחך לאו ארישא קאי ואהתירא קמהדר. דבג' מקומות יותר סברא לפסול. דמחזי כמנומר כדאיתא בתלמודא. אלא ודאי אפסולא דמעוטו מהדר. ושמעינן טעמא מדנקט ג'. דמשום דהוי כמנומר הוא:

עי"לדב' באתרוג קטן. (למר כאגוז ולמר כביצה) וג' בגדול. כדשנינן ריש מפנין [דף קכ"ו ע"ב]. ובפ' במה אשה [דף ס' ע"ב] גבי סנדל המסומר ד' מסנדל קטן וה' מגדול. וזה פשוט ורגיל בתלמוד. ולא ידעתי מדוע הרעיש הרב בכ"מ את המעיין. והפליג התמיהא בחנם. מאחר שרבים נמצאים כמו זה:

משנה לחם בלח"שבתלמוד. נ"ב עיין עוד כתובות (דצו"א) ורפ"ד דקמא. ובהגוזל בתרא (דקיח"ב) ובפ' הזרוע. גבי כהן טבח. דממתינין לו שנים שלשה שבתות. ובמציעא פ"ב (דלב"א) ובהאומנין. ועמ"ש שם בס"ד. ובבתרא (דכ"א) וכמ"ש התוספות שם. ועמ"ש בס"ד מ"ג פי"א דכתובות. ובפרק בנות כותים (דלז"ב) כמה קשויה אפילו ארבעים וחמשים יום.

משנה לחם אפילו אחד בשתי ידיו אבל הגדול יותר מזה. ר"ל שאין יכול ליטלו אפילו בשתי ידיו. פסול לדעתי. ומ"ש בגמרא שר"ע בא לבה"כ ואתרוגו על כתפו. עחי"ג בס"ד.

**מנענעין.**האריך בתי"ט בענין הפנייה לדרך ימין והביא תשו' מהרי"ל שכתב תמיהני על כתיבת תורתנו דפונין לשמאל. ושמא מרע"ה עיניו ראו את מורו ופנה לימינו עכ"ל וכתב עליו בתי"ט וזה דוחק. ועוד דנצטרך לומר הואיל ומשה הוצרך לכתוב כך. משו"ה אנן נמי צריכין לכתוב עכ"ד:

ולי נראהשאין בזה כ"כ דוחק. דבכל אדם נמי שייך קצת האי טעמא. דלעולם יחשוב אדם שכינה כנגדו. כמאמר המלך החסיד שויתי ה' לנגדי תמיד. וכל שכן בעשיית מצוה מהמצות וכמ"ש רז"ל [תמיד דף ל"ב ע"ב] על הפסוק קומי רוני בלילה וגו' נוכח פני ה'. שהעוסק בתורה שכינה כנגדו. והוא הדין לכותבה דורשה ומגיהה:

ובמאידמסיק הרב הנזכר דאף מאן דמסיים במערב אפשר דשפיר עבד לדרך הסוד. כיון לדעת הקדוש האר"י ז"ל. שכך הנהיג מזרח דרום צפון מעלה מטה מערב. ומי לנו בעל הסוד גדול ממנו ז"ל. אם אמנם לא דרכי בתי"ט דרכיו של האלהי ז"ל. כי גבהו מחשבותיו ועמקו סודותיו:

אולםלפי הנגלה שבדרך הסוד. ודאי יש פנים לדעת הלבוש. וזכר לדבריו נ"ל בכריכות הציצית שבלבן מתחיל ומסיי'. ולא בתכלת והמשכי' יבין. אמנם נענוע דבר אחר הוא:

**בהודו לה' תחלה וסוף.**ז"ל הרע"ב תחלת המקרא וסוף המקרא. ואית דמפרשי תחלה הודו ראשון וסוף הודו אחרון שבסוף ההלל והכי מסתבר עכ"ל:

נ"לדאתיא כי הא דכתיבנא בס"ד (בחיבורי מו"ק א"ח סימן קכ"א). דגם השחייה שבמודים. צריך לעשותה במלת מודים תחלה. ובולך נאה להודות בסוף. שמלות ההודאה גורמות השחייה ע"ש. וכן הוא כאן בנענוע דלולב. שהוא דוגמת שחיית האדם. שנעשית ע"י פיקוק חליות שבשדרה. וכך ארז"ל [ויק"ר פרשה ל' סימן י"ג]. לולב דומה לשדרה. והנענוע שעושה בו וכופפו היא שחייתו. ולכן גם היא נעשית עם אמירת הודו. וכן בסוף הפרק כענין השחייה דאדם. והוא הדין נמי לאידך גיסא איכא למימר אם איתא דהתם נמי ליכא קפידא בסוף כדכתיבנא התם בד"א. הכי נמי הכא לא קפדינן בסוף. אלא אסילוק הפרק. והא בהא תליא דהני ב' פירושים. כהנהו ב' דרכים שזכרתי שם בענין השחייה ע"ש:

משנה לחם שכל העם היו מנענעים כו'. שמע מנה שבמנהג כזה. א"צ למחות בצבור ולמנעם מן התפוס בידיהם מאבותיהם. אע"פ שאין כן דעת חכמים (וכן מצינו כ"פ בתלמוד) ומסייע למ"ש בס"ד בספר עיר האלהית. בשער התחתון. בענין שינוי מנהגים בסדר נענוע הלולב. ואיכות עשייתו של הנענוע.

משנה לחם בלח"שד"ה בהודו שחייתו (וזכורני שכ"ה בזוהר ובתיקונים. שמדמה ח"י נענועין דלולב. נגד ח"י חליות שבשדרה. ושכחתי מקומו).

משנה לחם בשביעיתשעם הארץ חשוד על השביעית. נהי דדמי לולב יכול ליתן לו. לפי שלולב עץ בעלמא הוא. ואין בו קדושת שביעית. עכ"ל רע"ב וכ"פ הר"מ ז"ל. והוא תמוה לכאורה. דמרהיטא דסוגיא דגמרא משמע. דלולב נמי אית ביה דין קדושת שביעית. אלא משום דבאילן אזלינן בתר חנטה. והאי בר ששית הוא. משו"ה רשאי ללקחו מע"ה. איברא כי מעיינינן בה. איכא לאפוכי בזכותיה דשפיר קאמר. לפום מסקנא דסוגיא. ויש ידים מוכיחות לפירושו. כמ"ש באריכות בתשובה (עשי"ע סק"ל). עיין עוד בפירוש הר"מ. מ"ש בד"א שנגמר בששית. שנראהלי ט"ס. וצ"ל שנגמר בשביעית. או שלא נגמר בששית וק"ל. עם שיש ליישבו בדוחק. ודוק.