משנה לחם לולב וערבה צ"ע איזה סדר שמר התנא בכאן. וע"ק לי. שבדין היה לו להקדים סוכה. דלא מפסקי לילות מימים. ונ"ל משום חדושא דאית בהו. דאע"ג דלולב יש לו עקר מן התורה. וכן ערבה אליבא דא"ש. ולפחות הל"מ היא (ומשו"ה תני להו בריש מכלתין) אפ"ה פעמים שאינן אלא ששה. להכי אקדמינהו (ולולב ודאי אית ליה לאקדומיה לערבה) הדר נקיט הלל ושמחה. משום דנפישן מצותיהו. ואקדים הלל. שמצותן משהאיר השחר. ושמחה אינה נוהגת אלא לאחר ק"ש ותפלה. וסוכה. פשיטא דקדמה לנסוך. שאינו מפורש בתורה. והחליל. שאינו אלא לשמחה יתרה. בדין הוא לאחרו.

משנה לחם ההלל והשמחהבימים לעולם שמונה. ע"ל מ"ח.

**ושאר כל הימים ששה.**כתב הרע"ב וטעמא דגזרו והרי אין בנטילתו אלא טלטול בעלמא. דטלטול איכא מיהא מאחר שאינו עשוי כלי אף על גב דחזי למצוה כדאשכחן בקנים דשולחן עכ"ל התו' הביאו בתי"ט:

ולכאורהלא הבינותי זה דכי אינו עשוי כלי מא הוי. כיון דחזי למצוה היום. ודאי תורת כלי עליו. ואפי' אחר עבור קיום המצוה. כדתנן גבי י"ט ראשון שחל בשבת. מקבלת אשה מיד בנה. ולא דמי לקנים דהוו מידי דאפשר ליעשות מע"ש:

וי"לדה"פ אפי' לא היה בו מצות היום. אין כאן איסור אלא טלטול. דאע"ג דחזי למצוה דשאר יומי. אינו אלא כעץ בו ביום שאין בו מצוה. דהוי שפיר דומיא דקנים. וכיון דביומיה לא חזי אי לאו המצוה אית ביה משום דררא דטלטול מוקצה. ופריך תלמודא תיתי מצוה ותדחי טלטול. דמצות היום משויא ליה מנא. וזוהי כוונת התו':

עודהביא כאן בתי"ט בשם הר"ן ז"ל לתרץ מאי שנא גבי מילה דלא גזרינן שמא יעביר איזמל בר"ה. דהכא שאני שהכל טרודין בו ולא מדכרי חד לחבריה משא"כ במילה עכ"ד:

וקשיאלי פסח שהכל טרודין בו. אמאי לא גזרינן שמא ישכח סכין. כדרך שאירע לבני בתירה ויעבירנו. וי"ל דבני חבורה זריזין הן ומדכרי אהדדי:

ואכתילא ניחא לן אליבא דר"י דשוחטין הפסח על היחיד [פסחים דף צ"א ע"א] וכוותי' קיי"ל מאי איכא למימר. ודוחק לומר דבני חבורה לאו דווקא רבים. דהוא הדין כל העוסק בפסח זריז הוא. ונזכר מעצמו שלא יבוא לידי חילול שבת. דומיא דכהנים זריזין דפירושו אפילו יחיד מהם. וטעמא כדפרש"י שהן בני תורה וחרדים [שבת דף כ' ע"א]. דאיך אפשר שכל ישראל יהיו בני תורה. והן רבים עתה עם הארץ. (ובאמת בעירובין (דף ק"ג.) פירש רש"י אבני חבורה זריזין. שכל העוסקין בפסח חכמים הן. ואכתי לאביי התם לא ניחא דלית ליה בני חבורה זריזין. ומטעמ' דפרישית):

ואיןלומר דעשאום כחברים ברגל. כמו שנאמנין על הטהרות בשעת הרגל [חגיגה דף כ"ו ע"א]. דכל ישראל חברים ברגל. ובשבת נמי מצינו שע"ה נאמן על המעשרות שאימת שבת עליו. א"כ דילמא במילה נמי מה"ט לא גזור. והדרא קושיא אלולב. ותו דעד כאן לא מהימנינן לע"ה ברגל. אלא במידי דחשיד כולי שתא במזיד. אמרינן ברגל טיהר עצמו כדכתב שם הרמב"ם. וכה"ג אימת שבת מונעתו מן המזיד. אע"פ שחשוד עליו בחול. אבל דידע לאזדהורי דלא ליתי לידי איסור שוגג. היכא שמעינן:

וי"לדאף למ"ד שוחטין את הפסח על היחיד. לכתחלה מיהת אם אפשר לאהדורי מהדרינן שלא לשוחטו על היחיד. כדאי' בפ' מ"ש טמא וכן פסק הרמב"ם. ובהכי ניחא לן מתני' דמשלשלין את הפסח. [שבת דף י"ט ע"ב]. כדכתיבנא התם בס"ד ע"ש. וכיון שכן הויא מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן:

אי נמיי"ל דסכין דשחיטה ל"ד לאיזמל. דהתם כיון דבעינן כלי שרת. היו נזהרין להצניען בעזרה. או שמא היו נותנין להם סכינים מבית החליפות. אלא שלפעמים לא היו מספיקין. וזהו שאמרו שכח ולא הביא סכין. אבל לא היה דבר מצוי. וכיון דמידי דלא שכיח הוא. הדר הוי ליה דומיא דערבה שדוחה שבת. דלשלוחי ב"ד מסורה וליכא למיגזר. אע"פ שכשרה לבוא מן ההדיוט כל א' מביתו. הוא הדין הכא נמי לכהנים מסורה. אע"פ שבעת הדחק מביא מביתו:

ואיקשיא לי הא ק' לי בהך גזרה דרבה. דכי נמי יעבירנו בר"ה מאי הוי. הא לית ביה איסור כרת. כדקיי"ל בפרקין דלעיל שכח והוציא את הלולב לר"ה בי"ט א' שחל בשבת פטור. [סוכה דף מ"א ע"ב]‏. כיון שטרוד במצוה דדמי לאנוס דרחמנא פטריה. והכא נמי אף אם יעבירנו הרי שגג בטרדת מצוה. ואע"ג דלא עביד מצוה. לעיל נמי מיירי בדלא עשה מצוה. (ובאמת לפמ"ש בעזה"י בפ"ב דברכות ע"ש. מוכרח לומר דודאי ההיא איירי בדעבד מצוה עם ההוצאה. ואי הכי פשיטא דתיקשי. הכא דלא עבד מצוה היכי איכא למימר דחייב יעויין משם. אלא דבהא כיון דאיכא מאן דס"ל דבלא עשה מצוה דווקא הוא דחייב בפלוגתא לא קאמינא. מכל מקום אכתי תיקשי אי איתא דמיחייב בלא עשה מצוה מאי שנא הכא מהתם) ואפ"ה מיפטר:

וי"לדלא פטרינן בלא עשה מצוה. אלא מפני שעשה ברשות. והיינו רשות התורה. די"ט ראשון דאית ליה עיקר בגבולין. וחיובו פשוט וידוע אצל הכל. הו"ל עושה ברשות וחשבינן ליה אנוס. אבל בשאר יומי דליתינהו בגבולין. לא מיפטר מהך טעמא. דלא חשיב עושה ברשות. אפי' היינו מתירין ליטול לולב היום. אחר שאין המצוה מפורשת בתורה. הוה ליה למידק ולמישאל משו"ה שוגג הוא דהוי ובחטאת קאי. דלא מיפטר אלא במצוה שברורה לו מן התורה. דכסבור דחיא שבת ולא הו"ל תו למידק. אבל דבר שאינו ברור לו מן התורה. וכסבור הוא שדוחה את השבת. והוציאו שוגג הוא וחייב. ואפי' היה היום מותר בנטילת לולב. אינו נפטר בכך מן החטאת (כל שכן כאן שאינו עושה מצוה שהרי אפי' נוטלו ומעבירו בר"ה. כדי לצאת בו ומקיים המצוה בדרך הוצאתו לא עשה בזה מצוה ד"ת שתפטרנו אלא של דבריהם. וכ"ש אם יוציאנו שלא כדרך נטילתו והיינו אם תימצי לומר דמיירי הכא באינו מתעסק ולא כמ"ש בפ"ב דברכות בפירושא דמתני' דלעיל פ"ג עיין היטב) ודוק שזה ברור והזהר בו שהוא כלל גדול בתורה:

עי"לדאפי' תימה דפטור מחטאת דהכי נמי אנוס הוא. מ"מ גזרו חכמים שלא לבוא לידי איסור שחייבין על שגגתו חטאת. והשתא מיהת איסורא קעביד. (לפמ"ש התו' ריש פ"ק דשבת. [דף ד' ד"ה קודם] אלא שהוא שלא כדעתנו כמ"ש אצלי שם) ומצינו שחז"ל העמידו דבריהם בשבותין אפילו במקומות כרת. כל שכן במקום מצוה גרידא. דלית לה עיקר בגבולין. וגם זה נכון לדעת הסוברים כן. דאית ביה משום לתא דאיסורא. בדבר שאינו בא לידי חטאת. כל שאילו שגג באמת היה מתחייב בחטאת:

אבלהאמת מה שכתבתי תחלה. דהכא כה"ג חטאת נמי מיחייב. ואין לי להאריך כאן ונפקא מנה ממאי דכתיבנא הילכתא למשיחא. שאם שגג בלולב בזמן הזה דלא דחי שבת. שיכתוב על פנקסו שיביא חטאת שמנה [שבת דף י"ב ע"ב]. לכשיבנה ב"ה במהרה בימינו:

משנה לחם ומלמדיןעתי"ט מ"ש בשם התו'. מ"ט לא הוצרכו ללמד כן לקמן במורביות. ולא ירדתי לסוף דבריהם בזה. מה מקום לומר כך בערבה. ואפי' למ"ד שגם היא מן התורה. דדריש ערבי שתים. הא ודאי לא עדיפא מלולב. דלא בעינן משלכם. אלא ביום ראשון בלבד. כדתנן הכא לעיל בפרקין. ובחול לא היו צריכין לכך. לדעת הר"מ ז"ל. שאין ערבה מסורה לשלוחי ב"ד. אלא כשחל שביעי בשבת. דומיא דלולב ביום ראשון. אבל בחול כל אחד מביא לעצמו. ולשטת רש"י. פשיטא שלא היו צריכין לומר כך. כמ"ש תי"ט ודוק.

משנה לחם מוצאנראה שנקוד המ"ם בשור"ק. לפי מה שפירשו בו בגמרא.

משנה לחם אני והותנוק הייתי הקשבתי ואשמע אמ"ה ז"ל קורא והו בקמ"ץ חול"ם. לא במלאפו"ם כמ"ש רוב העולם כמדומני טעמו ז"ל. דלא לשתמע. והוא לנוכח פני ה'. הנסתר. ולאפוקי ממ"ש התוספות. משום דמיחזי כמשתף שם שמים וד"א. כאילו יורה בתיבת אני על מדבר בעדו. משא"כ עכשיו. שאי אפשר להבינו כך. ונודע בברור שהכוונה על שני שמות. גם הוי"ו של שם הוי"ה נקודה בחול"ם.

משנה לחם ליה ולך מזבחעתי"ט מ"ש האריך הרחיב לשון על בעל כף נחת. ופשוט ששניהם לא ראו מ"ש בגמרא כאן שהקשו. והלא המשתף ש"ש וד"א כו'. הרי הדבר גלוי. ונראה בעליל. שהוא שם שמים קדוש וברוך. ואי אפשר לומר בענין אחר.

משנה לחם ואלמלאלא סמכו גם שניהם המפרשים ז"ל על הרע"ב בלבד. והיו מעיינים בתלמוד. לא היה נשאר ספק בלבם. ולא היו טורחים בחנם. ועמ"ש בשי"ע (סימן פ"א).

משנה לחם מ"שתי"ט במהדורא. להטעות הגירסא רבא קודם רב. עיין תו' ב"מ (ד"ב) ד"ה אין נשבעין. ודלה"ב תוספות ד"ה רבא אמר. ושי"ע (סקל"א) ובענין שורש השם ובאורו ע"ד הנקוד. שנקרא בו טרח ממ"ב בכדי. שהרי הנקוד הלז אינו של שם הוי"ה. אלא של שם המלבוש אדני. ונעלם גם מממ"ב גם מתי"ט. אף תלמוד ארוך. עיין לח"ש ר"פ חלק. ולהלן פ"ב דחגיגה. ובס"ע די"כ שלנו.

**ואותו יום נקרא יום חיבוט חריות.**כתבו התו' דריב"ב אכולהו נמי פליג דסבר חריות היו מביאין כל ז' ואותו יום לאו דווקא יום א' עכ"ל. ול"נ דאין צורך לדחוק דאע"ג דריב"ב ס"ל כל שבעה היו מקיפין המזבח בחריות. אבל רק בשביעי היו חובטין אותן בקרקע. וזה החיבוט לא היה אלא באותו יום שפסקה בו ההקפה. ועל שם כך נקרא אותו היום בלבד. יום חיבוט חריות:

משנה לחם כך מעשהו בשבתכשחל בו שביעי של חג.

משנה לחם כדי שלא יכמושומפני שנלקטו מערב. ולא נזקפין עד למחר. ובבתיהם לא היו יכולים להניחם. עד למחר. כי אז לא יוכלו להביאם מן העיר לעזרה. לפי שירושלם דין כרמלית היה לה (עספ"ה ורפ"ו דפסחים. ובתרא דעירובין. ועמ"ש בפ"ב דמדות בס"ד) אבל בי"ט. היו מניחים הערבה כל איש בביתו בערב. ומביאה למחר לעזרה. כדרכה בחול.

משנה לחם והשמחהעיין תוספות דפסחים (עא"א).

משנה לחם השלוחהוא נמצא בספרי ישעיה (ס"ח) ונקרא. גם גיחון. וידמה שהוא ברכת השלח (נחמיה ג') והוא היה בדרום המקדש. ושער המים כנגדו בעזרה.

משנה לחם כאןמפורש הבאת המים. ולהלן בפ"ה מבואר דרך היוצאים למילוי המים. וע"ש.

משנה לחם תקעוכו'. הכל בחצוצרות. ואין שם שופר. ותר"ת זה לא היה בשבת ולא בי"ט. אלא בשעת ניסוך בלבד.

**נשפכה או נתגלתה.**הא דלא קתני נטמאו. לאו משום דמי ניסוך החג לא מקבלי טומאה כמשקי בי מטבחיא. דכבר הוכחתי בעזה"י בחידושי בסוגיית ר"ח סגן הכהנ' דלאו הכי הוא. אלא משום דכי נטמאו אכתי אית להו תקנתא בהשקה. כדאיתא בגמרא דפכ"ש. עמ"ש לקמן פ"ב דביצה. ואע"ג דבהקדישן ואח"כ השיקן לא מהניא להו השקה [פסחים ד' ל"ד ע"ב]. אפ"ה לא נקטה משום דלא פסיקא. ולא בעי לאורוכי בלישנא. ותו דהא הכא ודאי איירי בדלא הקדישן עדיין. שהרי לכך מלאו בחבית שאינה מקודשת. ועמ"ש בס"ד בפ"ק דפסחים ובביאורי לטא"ח הל' חנוכה:

משנה לחם ממלא מע"ש כו' כי בשבת לא היו יכולים להביא המים מן השלוח. ואף מן העיר לא היו יכולים להביא לעזרה (כדלעיל גבי ערבה) לכן היה צריך למלא בחבית כו'. ולהביאה בעזרה מבעוד יום.