משנה לחם זהו החליל זהו. להוציא החליל המכה לפני המזבח. על הקרבן (יב"פ בשנה) שדוחה שבת וי"ט.

משנה לחם במוצאי י"טהר"מ ז"ל בחבור כתב. עיט"א היו מתקנין. דעתו שהתקון של הגזוזטרא. היה נעשה מעי"ט. וסברא היא. כי למה יעשו מלאכה בח"ה בחנם. דהא אפשר מעי"ט. אע"ג דאשכחן בבימה דמלך. התם כדקאמר טעמא בירושלמי כי היכא דלא לדחקא עזרה (כלומר היה גורם דוחק בי"ט. שהיה העם רב בעזרה. ליראות פני ה'). אבלהכא. באויר העזרה היה הבנין. ולא היה גורם להם דוחק. וכך אני אומר לפירש"י שם בשם הירושלמי. אמנם לפי פירוש תוספות שם אה"נ לא דחיא בימה ח"ה. אלא בנין של פרקים היו עושין ומקימין אותה בח"ה שמחברים הפרקים. ואילו גם כאן הגזוזטרא של פרקים היתה. ובמיט"א מקימין אותה. והיינו מתקנין דתנן. א"נ ומתקנין כו' אינו נקשר למעלה. אלא דבר אחר בפ"ע הוא. לומר שכבר היו מתקנין שם כך (ע"ד וירום תולעים ויבאש) ומעי"ט היה נעשה הכל. או דילמא התקון שמפרישין הנשים מבין האנשים. ומושיבין אותן למעלה. זהו בלבד שהיו עושין במי"ט.

**מבלאי מכנסי כהני' ומהמייניהן.**כתבו התו' תימא דלא חשיב כתונת שגם היא היתה של שש ע"כ. ולי קשה גם מצנפת עכ"ל תי"ט:

ופליאהדעת התו' ממני דמאי ארי' שהי' של שש. אטו אם היתה של כלאים פסולה לשמחת בית השואבה. ותקשי להו המייניהם דאית בהו צמר. דקיי"ל כרבי דפ"ק דיומא [ד' י"ב ע"א] דאבנטו של כהן הדיוט של כלאים:

והכיאיתא בהדיא בגמרא ריש במה מדליקין [ד' כ"א ע"א] דשמחת בית השואבה שאני. ולא בעינן בה שש דווקא. שגם האבנט שאינו כשר לפתילה דמנורה. ראוי להדליק בו לשמחת בית השואבה. וא"כ תרי תמיהי נינהו בדברי התו'. דלא זו דלא בעינן הכא שש. אלא אפי' לדבריהם דשש בעינן. טפי הו"ל לאקשויי אאבנט דחשיב ליה תנא. יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. והתי"ט הגדיל המדורה ולא חלי ולא מרגיש:

ואניאומר שאין זה מדברי התו' רק איזה גליון מתלמיד טועה שהכניסו המדפיס תוך דברי התו' כמו שאירע לרוב:

ולעניןהתמיהה דלא חשיב כתונת ומצנפת. נ"ל דחד טעמא אית בהו. משו' דמנייהו מדליקין תמיד במקדש למנורה. והמייניהן לא חזו למנורה כדאמרינן בריש ב"מ. ומכנסיים נמי אפשר דאית בהו משום ביזוי מצוה. ואין דרך להדליק בהן במנורה מפני הכבוד וק"ל. והני דחזו למנורה לא הקלו בהן להשתמש מהם לצורך שמחת בית השואבה עיין בתו' ב"מ כנלע"ד נכון. וגמרא ערוכה היא בפ"ב דקידושין וכ"כ הרמב"ם דכתנות כהנים שבלו היו מדליקין במנורה. יעיין בכ"מ מ"ט לא חשיב נמי מצנפת למנורה:

משנה לחם ועמדוכו' בשער העליון. נקרא כאן כך. בבחינת שער היוצא למזרח. שהוא לעומתו. ונקרא שער התחתון. לפי שהוא בתחתית עזרת נשים. והיו יוצאין דרך ארוכה. להקיף ממזרח לדרום. עד שמגיעים לשער המים. כדי לעשות פומבי לדבר. שתהא שאיבת המים נעשית בעסק גדול. לקיים מה שכתוב ושאבתם מים בששון. וכשהגיעו לדרום. מצאו שם המעין. וכשמלאו המים לא היו מעבירין על המצוה. אלא מכניסין אותן מיד. דרך שער הסמוך. כמש"ל פ"ד בס"ד.

משנה לחם ואמרו אבותינו שהיו במקום הזהכו'. עמ"ש באם למקרא (יחזקאל ס"מ) בס"ד.

משנה לחם ובמוספין מוסיפין תשעוביום שיש בו שני קדושות. מסיק תלמודא שמאריכין בתקיעות ומרבין בתוקעין (ותימה על הר"מ שהשמיטה) עמ"ש בס"ד בס"ע ר"ח. בספר עיר האלהית שער החדש. ועיין בגמרא. דפריך אמאן דס"ל הכל לפי המוספין תוקעין. ליתני ר"ה שח"ל בשבת. דאיכא תלתא מוספין. והוא הדין לי"כ שחל בשבת. למ"ד שחולקין המוספין. אבל בעצרת שחל בשבת. ודאי איכא נמי תלתא מוספין. אלא דנקט קמא דמטי לידיה.

משנה לחם ע"ש שבתוך החג היינו כשחל בח"ה. אבל בחג ר"ל בי"ט. לא היה שם תשע תקיעות של שמחת (בה"ש) כדתנן ר"פ שאין החליל דוחה אפילו י"ט. (וה"ה לשאר כלי שיר) אלא של שעת הקרבה ונסוך.

**בשמיני חזרו לפייס כברגלים.**שמע מנה דבי"ט שרי להפיס על הקרבנו' לידע מי יקריב. וכן בשבת היו מפיסין אנשי בית אב לעבודות היום. כדאיתא בגמרא דסדר יומא (דכו"א) ועמ"ש בס"ד פכ"ג דשבת:

**בג' פרקים היו כל המשמרות שוות.**צל"ע לדברי ר"ג פ' בתרא דמ"ק [דף י"ט ע"א] דאמר ר"ה וי"ה כרגלים. שהוקשו כל מועדי ה' זה לזה. אי ס"ל נמי דהיו שוין כמו כן בחילוק לחם הפנים. כשחלו י"ה ור"ה סמוך לשבת. מלפניה או מלאחריה בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראייה. כאותה ששנינו פי"א דמנחות [ד' צ"ב ע"ב] חל להיות ע"ש:

והאפשיטא לן דבר"ה וי"ה לא חזרו לפייס בין המשמרות כברגלים. שהפייסות שהיו ביה"כ. משמר שזמנו קבוע עובד הכל. לפי שאין כל המשמרות שוות אלא בזמן שכל ישראל נכנסין בשער אחד. דהיינו בג' רגלים דהכל חייבין בראיה משא"כ ר"ה וי"ה שאין בהם חובת ראיה למקום:

מיהתקמיבעי' לי היכא דחלו סמוכין לשבת דאיכא משמר המתעכב או המקדים. דלא מצי מיזל בשבת הסמוכה. אם חולקין בלחם. כדרך שעושין בשאר י"ט שחלו סמוכין לשבת. דמאי שנא. אף שיש לדחוק ולחלק:

משנה לחם בשני מקריבין פשוט דבח"ה נמי כל המשמרות שוות. עיין בספר הרוקח ריש הלכות עצרת. ומ"ע בספר זקנו ראב"ן. במ"ש בכוונת הפסיקתא. ומ"ר קהלת (פ' מה יתרון) אימתי הן תמימות. כשאין ישוע ושכניה ביניהם. וצ"ע כי לכאורה משמע שיהויריב לעולם משמש בר"ח ניסן. או לפניו. ולא ידעתי מניין למדרשים הנ"ל דבר זה. גם בירושלמי שילהי מכילתין. לא משמע כן. ועייןתשובת אמ"ה ז"ל (סקכ"ד) ועתה מקרוב ראיתי ספר חדש. פירוש על ירושלמי סדר מועד. השיג על אבא מרי הגאון זכרונו לברכה. וז"ל הנבהל להשיב. גם אנכי חשבתי ולא מצאתי הדבר מכוון. רק עד י"ד שנה. ומשם ואילך היה שונה במ"כ לא ידע מאי קאמר. ולא הבין דברי אמ"ה ז"ל לגמרי. ודב"ל.

**משמר שזמנו קבוע.**אע"ג דב' משמרו' הוו קביעי וקיימי התם בכל שבת. האחד משמר היוצא. והאחד נכנס. ראשון משמש שחרית. והשני ערבית. ושניהם נוטלין החלות בשוה:

אפ"הנקט לשון יחיד. משום דמשמר היוצא הוא לבדו זכה בהקרבת הבזיכין. שהיא נעשית עם המוספין. וקודמת לנסכי המוסף. כמ"ש בפ"ו מהל' תמ"ו. א"כ סידור הלחם ונטילתו הכל נעשה ע"י משמר היוצא. שזכה בתמיד שנ שחר ומוספין. והוא הוא שזמנו קבוע השנוי כאן. שנוטל העשר חלות שזכו לו משולחן גבוה חלף עבודתו. ומזכה את אחיו הנכנסין עמו. שבדין לא היה לו לנכנס ליטול כלום. אלא דהכי אתנו בהדי הדדי כי היכי דלא לימטי תכלא לככא דשמע קל חברי' דאכל ואיהו לא אכל:

מיהולית ליה זכייה בגווייהו אלא ע"י היוצא דשקיל להו באגריה. אחר שגמר כל עבודתן. וחולק אותן עם הנכנס. שאין לו חלק רק באכילה. לא בעבודה ודוק:

**והמתעכב נוטל שתים.**עבתי"ט שהקשה דהו"ל למיתני והמתעכבים:

והאלא קשיא דכבר נשמר רש"י ז"ל מזה דנקט מתעכב. משום דלפעמים אין שם אלא משמר א' המתעכב. וקמ"ל דאפילו משמר אחד נמי דיניה הכי דשקיל תרתי. אמנם מ"ש בכ"מ דכשחל י"ט בשני היכי קרי ליה מתעכב. האי המקדים הוא. והכי איבעי למיתני המקדים והמתעכב. הא ודאי קשיא טובא לכאורה:

איבראכי דייקינן הא נמי לאו דיוקא הוא לגמרי ובחדא מחיתא מיתרצא נמי קמייתא. דהא ודאי דלעולם איכא מתעכב. בין כשחל יום א' להפסיק לפניה או לאחריה. שהרי אלו המקדימין הן שאר המשמרות. שאין זמנן קבוע שבאות בשבת לפני הרגל. להיותן כולן שוות ברגל. א"כ אותו משמר הקבוע לצאת באותה שבת. על כרחו הוא מתעכב. אם ירצה להיות מן הזריזין ומקדימין עצמן לפני כניסת הרגל. והרי א"כ הוא שוהה שם. ואינו יוצא אז כמנהגו. והוא המתעכב עכ"פ:

והשתאניחא טפי דנקט לשון יחיד. משום דאי אפשר לקרות לכולן מתעכבים כנזכר. ואין שם אלא א' המתעכב. ושפיר קרי ליה מתעכב אחר שהיה ראוי להיות יוצא ונתעכב. וגם הוא נוטל חלק בשתי חלות. שנוטלין משמרות המקדימין והמתעכבים בכלל. לשכר על זריזותם. ומאחר שלא נופל מהם בזריזות. לכן לא יגרע מחלקו עמהם. לבד מה שנטל מחצה. חלקו המגיעו מפני קביעות משמרו:

ולעולםכל המשמרות המקדימות והמתעכבים בכללות בזה. כי שכר הוא להם תחת זריזותם ועיכובם. אלא משום דלא פסיקא ליה דליהוי טפי מחד המתעכב. בין בשחל להפסיק מלפניה או מלאחריה. דחד ודאי משכחת ליה בכל גוונא. ואורחיה נמי לעכובי טפי. מאקדומי דאינך. משו"ה נקט הך לישנא. ודוק והרי זה ודאי כפתור ופרח בשיטת רש"י. וכן היא דעת הראב"ד ז"ל:

אולםדעת הרמב"ם ז"ל בענין זה ודאי תמוהה. כנראה למעיין בהשקפה מעוטה שפירושו דוחק מכל פנים. הן מצד הלשון והן מצד הענין ואין להאריך. כ"ש אחר שעלה בידינו פירש"י בריוח ת"ל. בדין הי"ל לראב"ד לדחותו בב' ידיו:

וראיתילחכם אחד שהאריך לשון כמשתבח מאד שנגלה לו רז לבאר השגת הראב"ד ע"פ הגמרא דשילהי פ"ק דיומא. ולא היה כל כך מהצורך להטריח עצמו במה שהוא פשוט מאד. ואף ממקומו כאן למד הראב"ד. ונגלה הזרות שבפירוש הר"מ ז"ל. וכתב גם אבא מורי הגאון ז"ל בספרו מהדוחקים שראה בו הר"א ז"ל:

ואמנםמסוגיית הגמרא הנזכר אף אם לכאור' משמעה כפירש"י דאי כפיר' הר"מ מדוע יפסיד הכ"ג בסבת עצלותו של משמר הנכנס. וגם למה יפסידו ב' המשמרות הנכנס והיוצא כששניהם זריזים. וראוי היה להפך שיקח הכ"ג יותר ממשמר אחד הזריז לבדו. מאחר שנפלו לו שמונה לחלקו בלבד. ממה שיקח מכשנוטלים הנכנס והיוצא בשוה. שמגיע מעט לחלקם בלא"ה:

עכ"זאין זו תשובה נצחת ומשום הא אכתי לא תברא דאיכא נמי סברא איפכא דבשלמא כי איתיה למתעכב דלא פליג בשוה בהדי היוצא. ולא שקיל אלא תרי באגריה. ודיניה דכ"ג הוא דנפליג בשוה. ובהדיה דהמתעכב לא מצי למיפלג. דאגריה הוא. ומיבעיא ליה לפלוגי בהדי היוצא הקבוע. וטפי מפלגא לא מצי שקיל. משא"כ בדליכא מתעכב. דהנכנס והיוצא שוין. וכ"ג פליג בהדייהו בשוה. על כרחין מטי ליה טפי. דהתורה זיכתה לו לעולם המחצה במה שחולק:

הרינתיישבה שיטת הר"מ ז"ל. באופן שאין לה סתירה מוכרחת מאותה סוגיא. גם בלח"מ הביאה ולא הקשה ממנה מצד זה. רק מצד הלשון דאיתא התם הא דאיכא משמר המתעכב הא דליכא. ואי כדברי הר"מ ז"ל הא לעולם איכא. ואף זה אינו כדאי להוכיח ההפך. דפשוט הוא דהא דאיכא היינו ברגלים. והא דליכא היינו בשאר שבתות השנה. וכמ"ש גם המחבר הנ"ל. וכמעט לא ניתן ליכתב מרוב פשיטותו:

אבלבלא"ה נמי לק"מ. דאפי' תימא הא והא ברגלים מיירי. ומי לא משכחת לה נמי זימנין דליכא משמר המתעצל. ואטו מי קאמר הר"מ ז"ל דחייבין להיות עצלנים. אלא מילתא דשכיחא היא. ואי איתרמי דהוו כולהו זריזין. ועלה כל המשמר הנכנס שזמנו קבוע באותו שבוע שלא נתעצלו. הרי ע"כ אין כאן דין משמר מתעצל מעתה. אלא זריז הוא ונוטל כקבוע כדינו. ואז נוטל הכ"ג כנגד שניהם בשוה. כטעם שאמרנו. לפי שירד לתורת חלוקה עם שניהם ביחד. ולכן יפה כחו וכנזכר:

מעתהלא נשארה שום טענה על פי' הר"מ משם. ואף אנו יודעין שעדיין יש דוחק קצת בלשון דליכא משמר המתעכב. דהכי הול"ל הא דלא נתעכב המשמר. מ"מ אין זה מספיק לבטל פירושו והלא בל"ז יש דוחק יותר גדול במה שקורא למתעצל מתעכב. שהרי המתעצל ולא בא. ודאי אין לו ליטול כלום. והרי ראה זה הר"מ ז"ל וניפייס בו. וצריך לומר דהכי סבר וקביל פירושא דמתניתין. ותו לא מידי:

סליקא לה מסכת סוכה בס"ד

משנה לחם בלח"ש נ"בודע דבתוספתא דמכלתין כתוב שברגלים כל משמר נוטל חצי חלה. והוא תמיהא גדולה. שמא סובר תנא דברייתא. דברגלים עצמן אין לכ"ג כלום בלה"פ. אם לא מה שמגיעו מחלק משמרו. בלגה עמ"ש בס"ד בחידושי גמרא רפ"ד דתענית.